העיסוק בספורט הוא תוצאה של תהליך ההשרדות של האדם
שאלת “המיליון דולר” בתחום הספורט הינה אולי: מה מושך את הספורטאי להיתחרות, להצליח ולקצור הישגים? שאלה זו יפה ונאה לא רק לגבי ספורטאים מקצוענים, אלא אף אף לגבי חובבנים ומעין-חובבנים (ספורטאי הנופש הפעיל וכל מסגרת של מקום, זמן וגיל).
ריגוש פנימי, אישי? ללא ספק! תחושת גאווה ייצוגית-לאומית? בוודאי שכן! תחושת סיפוק לאחר מאמצים גופניים ונפשיים? גם כן! בחינת דירוג אישי, מול מיתחרים קיימים ומול הישגיו בעבר? בהחלט! סלבריטאיות (ידוענות) הקורצת מהפינה, בין אם היא מקומית או ארצית? אכן-כן! פרסי כסף? ועוד-איך! חשיפה בכלל? “הולך”!
אך מסתבר שקיים מניע הרבה יותר אימננטי, קמאי וגנטי, שאין הוא רחוק מהסיבות הנ”ל וללא ספק מזרים להם אדרנלין. מדובר במניע סמוי החבוי בכל אחד מאיתנו והוא יצר ההישרדות והמיקום בשרשרת המזון האכזרית של אוכל ונאכל, של טורף וניטרף.
ברצינות? סליחה?!
אכן כן. למרות מאות אלפי השנים שחלפו מאז ימי ההומו סאפיינס ואבות-אבותיו, כמעט ולא חלו שינויים דרסטיים בקרב “החיות-ההולכות-על-שתיים”, קרי – בני האדם. הללו נשארו שרדנים בתוך-תוכם, במהותם, אם כי התעדנו האמצעים ההישרדותיים עד למאוד. חלק מאותם אמצעים השתנע לתוך צינור הספורט.
תופעה זו מזדקרת לנגד עינינו במחקרים אנתרופולוגיים על שבטים “אבודים” במזרח הרחוק, באפריקה, או ביבשת אמריקה הלטינית, על אודות חברות קדומות של ציידים ומלקטי מזון המקפידים על חידוד והשחזת אמצעי ההישרדות, המתבטאים בחלקם בתחרויות ספורטיביות.
נלך “קצת” לאחור: לא מעט חיות, ולפחות אלה המוגדרות כטורפות מטפחות את יצר ההישרדות והצייד על ידי מישחקים ושעשועים, בינם לבין עצמם, או עם חיה ניצודה. מי שמגדל חיות מחמד בביתו, כלבים או חתולים, יוכל בקלות לאתר תופעות אלה, קל וחומר בטבע.
יצר ההישרדות צרוב איפוא בתודעתנו, והוא, לאחר שהתעדנו האמצעים ההישרדותיים במעגלי חיינו, מוצא את ביטויו בעולם הספורט. עולם המניח, במיגבלות מסויימות, לאותו יצר להתבטא, “לפרוח”.
הספורט, כידוע, משחרר אגרסיות ומעדן את היסודות הקטלנים, האלימים, הטמונים בתוכו. בני-האדם באופן מודע, וכחלק מתהליך היסטורי ממושך, הסכימו ביניהם למתוח קו של הפרדה בין הישרדות סתמית לבין פעילות ספורטיבית והוציאו תחת ידם, באופן יזום או מקרי, שורה של ענפי ספורט הנובעים, כולם כאחד, מעולם ההישרדות הקמאית, הבראשיתית.
(ובמאמר מוסגר: רשמו לפניכם את רשימת התכונות הנדרשות מחיה “אדמית” קדומה – אבות-אבותינו – ומולה מלאו רשימה אחרת של תכונות הספורטאי הקיימות והרצויות. מצפה לכם בנידון הפתעה של מיתאמיות מופלאה).
מאידך, הספורט גורף לתוכו אגרסיביות רבה, וזו אמורה להשתחרר במבחן האמיתי – בתחרות. אף אגרסיביות זו מקורה בגבול הדק, המטושטש, המלאכותי במידה מסויימת, בין הספורט לבין הקרביות וההישרדות בכלל. ספורטאי במהלך התחרות, קבוצתית או אינדיבידואלית, אתלטית או מישחקית, מאבד ולעיתים מזומנות, לפעמים מעבר לשבריר השניה, את התחום האפור של בין … לבין …, וחש עצמו כשרדן המתמודד על חייו, או נאבק למען ניצחון שבטו ב”מלחמה”. כדורגלן השועט לעבר השער, או כדורסלן העט לעבר החישוק, רואה לנגד עיניו, זה את השוער וזה את המגן, כ”הוא-או-אני!”, בחזקת מלחמה לחיים ולמוות.
שפכו לאותה קדירה תבלינים מעוררי תיאבון לניצחון, כמו הפעלת לחץ על ידי שורה של גורמים המלווים את השחקן, כגון מנג'ר, מאמן, מאמן אישי, מדריך כושר, פסיכולוג ועוד, שמחד מבקשים להפנים בקרבו של המתמודד את המוטיבציה לנצח ומספר טפיחות על השכם, ומאידך מערים לתוך ורידיו אלמנטים של מלחמה ממש, ולפעמים, אם יש צורך, גם מעבר לזה. זכורה לנו קריאתו הנרגשת והנסערת של ראלף קליין, המאמן האגדי של מכבי ת-א בכדורסל, כאשר מול צסק”א מוסקבה, הטמיע מוטיבציה בקרב חניכיו באומרו להם, כי הם משחקים על כבוד העם והאומה, וכי מאות אלפי צופים בישראל מצפים מהם לעשות היסטוריה. מאידך, ובאותו כיוון, מגרים מאמני הפוטבול האמריקאי את שחקניהם, שיכו ביריב ויחסלוהו. כעת, בנקודת זמן זו, אם תמחקו את חוקי המישחק המגבילים, קבלתם מלחמה של ממש.
מלחמה! אומר לכם משהו?! כמעט בכל איצטדיון כדורגל בארץ, אנו מוצאים בעיצומו של המישחק, ובפרט אם הוא מספיק חשוב ודרמטי, את השלט מאיר-העיניים, הנושא מילה אחת: “מלחמה!”. זהו “הקהל-שחי-משבת-לשבת”, ה”קומץ” שמכתיב למאמן ולשחקנים את המוטיבציה, אופן האימון ולעיתים את ההרכב הפותח. אלה, אם תרצו, “החיילים האלמונים”, או “צבא הצללים”, שמאחורי השחקנים ולפניהם. אלה באמת רוצים מלחמה, משתוקקים לשפך-דם, ומונעים על ידי יצרים אפלים של חשבונאות ונקמנות.
תגובה אחת
חבל שאתה הופך את הספורטאים לחיות פרא, המצייתות לחוקי האבולוציה.
נראה לך הגיוני שהיוונים היו מעריצים את האתלטים שלהם אם הכל זה רק הישרדות, מלחמה, הוצאת אגרסיות וכדומה?
נראה לך שפרסים וכבוד יכולים לפצות באמת על שנים של השקעת זמן וממון על ספורט?
מה בנוגע לתהילה וליופי שבהישג אנושי ראוי לציון? לאחווה שנוצרת בין לוחמים ובין ספורטאים?
לאפשרות של נפש בריאה בתוך גוף בריא , שעליה ממליצים אנשי חינוך מימי פיתגורס ועד ימינו?
ואולי כל ההתייחסויות הבריאות הללו לספורט נולדו בגלל האהבה?
בני אדם אינם חיות. צריך להבחין בין המלחמה – שהיא המצב האנושי הירוד ביותר – לבין התייחסויות ראויות יותר שיוצרות שותפות בין אברי הגוף ובין אדם לחברו.