חוקרים זיהו ומדדו פלומת זיהום בעקבות התפרקות שלב של רקטת Falcon 9 באטמוספרה העליונה (כ־80–110 ק״מ) לאחר שיבה בלתי נשלטת בפברואר 2025—ומזהירים שהפעילות המסחרית בחלל מתרחבת מהר יותר מהפיקוח על פליטות ועל סיכוני אקלים ואוזון.
“זה פשוט מעולם לא נעשה קודם,” אמר רובין וינג (Robin Wing), חוקר במכון לייבניץ לפיזיקת האטמוספרה בגרמניה, על הניסיון למדוד בזמן אמת זיהום שנוצר כאשר פסולת חללית “נשרפת” בדרכה חזרה לכדור הארץ. (Space) השבוע, הצוות שלו הציג הוכחה ראשונה מסוגה לכך שאפשר לא רק לראות את כדור האש בשמיים—אלא גם לזהות את “טביעת האצבע הכימית” שהוא משאיר מאחור.
המחקר, שפורסם ב־19-2-2026 בכתב העת Communications Earth & Environment, ניתח אירוע שיבה בלתי נשלטת של שלב עליון של רקטת Falcon 9, שהתפרק בלילה שבין 19 ל־20 בפברואר 2025 מעל צפון אירופה. באמצעות מערכת ליידאר (LIDAR) קרקעית שמכוונת לתהודה של יסודות מסוימים, החוקרים זיהו בגובה הקרוב ל־96 ק״מ קפיצה חריגה בריכוזי ליתיום—ברמה שאפשרה גם תצפית ברזולוציה גבוהה וגם שימוש במודלים אטמוספריים כדי לייחס את הפלומה לאירוע השיבה עצמו.
מה בדיוק נמדד, ולמה זה משנה
האזור שבו נמדדה הפלומה—כ־80 עד 110 ק״מ מעל הקרקע—מכונה לעיתים “האזור הנשכח” של האטמוספרה, משום שעד השנים האחרונות כמעט לא הייתה בו השפעה תעשייתית משמעותית, וקשה יחסית למדוד בו תהליכים בשיטות שגרתיות. לפי החוקרים, זו הפעם הראשונה שבה פסולת חללית מאירוע שיבה מוגדר “נלכדת” במדידה כימית ישירה באזור זה, ולא רק מוסקת בעקיפין.
ליתיום, שמופיע ברכיבים שונים (ובהם סוללות) בחלליות וברקטות, משמש כאן כסמן נוח: אם אפשר לזהות ליתיום ולשחזר אחורה את מסלול מסות האוויר, אפשר לבנות תשתית ניטור שתבחין בין תרומה טבעית (למשל ממטאורים) לבין תרומה אנתרופוגנית—מעשה ידי אדם. וינג ציין שהמטרה הבאה היא הרחבת המדידות ליסודות נוספים הנפוצים בכלי טיס חלליים, כדי להעריך “כמה ומה” בדיוק מוזרק לשכבות העליונות של האטמוספרה.
מה הקשר למשבר האקלים ולשכבת האוזון
הסיפור הגדול הוא קצב. מספר השיגורים והלוויינים עולה, ובהתאם—גם מספר אירועי השיבה (מבוקרים ובלתי מבוקרים) של לוויינים ושל חלקי רקטות. כאן נכנסים מודלים אקלימיים שמאותתים על פוטנציאל השפעה מצטברת: מחקר בהובלת מדענים ב־NOAA, שדימה תרחיש של פליטה שנתית בהיקף 10 ג׳יגה־גרם (10,000 טונות) של חלקיקי תחמוצת אלומיניום (Al₂O₃) משיבות של פסולת חללית עד 2040, מצא שהחלקיקים יכולים לחמם חלקים מהאטמוספרה העליונה בכ־1.5 מעלות צלזיוס ולשנות תהליכים דינמיים וכימיים—כולל כאלה שמשפיעים בהמשך גם על שכבת האוזון.
המספרים שמופיעים בתרחישים הללו לא נשענים על “לוויין אחד”, אלא על עולם של קונסטלציות ענק: הערכות שמוזכרות בדיונים המדעיים מדברות על עד כ־60,000 לוויינים במסלול עד 2040, עם שיבה לאטמוספרה בתדירות של פעם ביום-יומיים—קצב שעשוי להזרים לשכבות העליונות כמויות גדולות של אבקות מתכתיות ואירוסולים.
בכנס האיגוד הגאופיזי האירופי (EGU) ב־2025 הועלו גם חששות ממקורות זיהום נוספים: למשל פיח (black carbon) ומרכיבים שמקורם בדלקים מסוימים, שעלולים להשפיע הן על מאזן הקרינה והן על כימיית האוזון. הרעיון המרכזי שחוזר בדיונים הוא שהפליטות הללו מוזרקות “ישירות” לשכבות שמווסתות אקלים ומגינות מקרינה—ולכן ההשפעה שלהן עלולה להיות לא פרופורציונלית ביחס לכמות החומר.
והרגולציה? “סביבה משותפת” בלי פיקוח שיטתי
כבר היום קיימות מסגרות בינלאומיות שמגדירות אחריות של מדינות לפעילות חלל—גם כאשר היא מבוצעת בידי חברות פרטיות. אמנת החלל החיצון (1967) מחייבת מדינות לפעול “בזהירות ראויה” ולהימנע מזיהום מזיק, ואף מציינת במפורש את הצורך להימנע משינויים שליליים בסביבת כדור הארץ. אמנת האחריות (Liability Convention, 1972) מוסיפה עקרונות של אחריות ופיצוי על נזקים שגורמים “עצמים חלליים” — בעיקר לגבי נזק על פני הקרקע או לכלי טיס. (unoosa.org)
אלא שבפועל, המדידה שהוצגה כעת מדגישה פער: פליטות בשכבות העליונות של האטמוספרה מתפזרות גלובלית, והן משפיעות גם על מדינות שאין להן תעשיית שיגורים כלל. המשמעות היא שבלי ניטור מוסכם ושקיפות נתונים, קשה אפילו לנסח סטנדרטים—קל וחומר לאכוף אותם. דו״ח UNEP מסוף 2025 כבר התריע שהצמיחה המהירה של מגזר החלל יוצרת אתגרים סביבתיים “בכל שכבות האטמוספרה”, כולל זיהום אוויר מפליטות שיגור ושיבה. (UNEP – UN Environment Programme)
עבור ישראל—שנהנית מתשתיות חלל (לווייני תצפית ותקשורת, שירותים מבוססי חלל) אך אינה “מעצמת שיגורים” בקנה המידה האמריקני או הסיני—זו דוגמה מובהקת לשאלה של צדק סביבתי גלובלי: מי משתמש במשאב משותף, ומי נושא בעלויות כשהשפעות מתפזרות באוויר של כולנו.
כיתובי תמונות מוצעים:
- פסולת של Falcon 9 נשרפת בשמי אירופה (פברואר 2025) — אירוע שהפך לראשון שנקשר למדידה כימית ישירה של מזהם בשכבות העליונות. קרדיט: Bennett Theile / Space.com. (Space)
- אלומת ליידאר למדידות אטמוספריות: טכניקה שמאפשרת לזהות יסודות בגובה של עשרות עד מאות ק״מ. (אילוסטרציה/דוגמה למערכות ליידאר).
- שכבות האטמוספרה: האזור שבו נמדדה הפלומה נמצא מעל הסטרטוספרה, בטווח שבו תהליכים משפיעים בעקיפין גם על כימיית האוזון ועל מאזן הקרינה. קרדיט: NOAA.
למאמר המלא ב-Inside Climate News
עוד בנושא באתר הידען:
