לאחר האסון בו התרסק ולדימיר קומרוב בחללית סויוז 1, עבר שוב המשקל לתקופה קצרה לטיסות לא מאוישות, שמטרתן היתה לבחון את טכנולוגית המפגשים בחלל שמומשה לאחר מכן בצמדים ובשלשות של חלליות סויוז
<strong>קוסמוס 186 ו־188
</strong>
לקראת היצמדות של חלליות רוסיות מאוישות קדמו מפגשים והיצמדות של חלליות בלתי־ מאוישות. צמד החלליות הראשון שערך תמרונים אלו היה מסדרת קוסמוס. קוסמוס 186 ששוגרה ב־27 באוקטובר 1967 וקוסמוס 188 ששוגרה ב־30 באוקטובר. שתי החלליות דומות בצורתן לחלליות סויוז ומסוגלות לשאת בקִרבן חמישה אנשים. הנחיית החלליות נעשתה על־ידי מחשבים והמעקב אחריהן נעשה באמצעות טלוויזיה. בחלליות היה ציוד מיוחד למפגשים ולהיצמדות באמצעי רדיו. תמרון ההיצמדות נעשה ב־30 באוקטובר, ביום שבו שוגרה קוסמוס 188. החלליות הצמודות טסו יחד 3.5 שעות במסלול אליפטי שמרחקיו מהקרקע 200 -267 ק”מ ומִשכה של כל הקפה 88.97 דקות. על־פי פקודה נותקו החלליות זו מזו ושינו את מסלולן. קוסמוס 188 נחתה ב־2 בנובמבר וקוסמוס 186 נחתה ב־31 באוקטובר. החלליות הקיפו את כדור הארץ 65 פעם.
<strong>קוסמוס 212 ו־213
</strong>
מדעני החלל הרוסיים חזרו על תמרוני ההיצמדות באמצעות שיגורן של החלליות קוסמוס 212 ו־קוסמוס 213. קוסמוס 212 שוגרה ב־14 באפריל 1968. חללית זו הייתה הקטנה בין השתיים. היא צוידה במצלמת טלוויזיה. קוסמוס 213 ששוגרה יום אחרי כן ב־15 באפריל. בחללית זו היו מכ”מ ומחשב. מסלולה היה שונה במקצת מזה של קוסמוס 212. ב־15 באפריל. שתי החלליות חוברו לפי הוראות ממרכז הבקרה. ברוב השלבים ההיצמדות דמתה לזו של קוסמוס 186 וקוסמוס 188. קוסמוס 212 הייתה החללית הפעילה. היא רדפה אחרי קוסמוס 213 במהירות של 8 קמ”ש. תמרוני ההתקרבות והתחברות בוצעו בדייקנות רבה וצולמו במלואן במצלמות הטלוויזיה של קוסמוס 212. שתי החלליות טסו יחד 4 שעות ולאחר מכן נותקו. כל אחת עברה למסלול אחר ופעלה במסגרת הניסויים שיועדו לה. ב־20 באפריל נחתו החלליות.
<strong>סויוז 2 וסויוז 3
</strong>אור ליום 25 באוקטובר 1968 שוגרה החללית הבלתי מאוישת סויוז 2. מסלול הטיסה היה 185 – 224 ק”מ , זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.5 דקות. יום לאחר מכן שוגרה סויוז 3 ובה האסטרונאוט גיאורגי ברגבוי. מסלול הטיסה 225-205 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.6 מעלות. בזמן השיגור הדופק של ברגבוי היה 100 לדקה וקצב הנשימה 30 פעם לדקה. עם הכניסה למסלול הוא היה שליו יותר. שתי מטרות עמדו בפני הרוסים במבצע זה:
א. לפתח שיטה להצמדת חלליות.
ב. לבחון את מערכת הפיקוח המופעלת על־ידי האסטרונאוט כששתי החלליות נמצאות בקרבה אחת לשנייה.
במבצע זה נערכו שלושה ניסויים, שני ניסויי התקרבות כשהממושך ביניהם היה 90 דקות ושינוי מסלולה של החללית. כל הניסויים נערכו באותו יום. ההתקרבות הראשונה התקיימה בראשית טיסתו של ברגבוי בהקפה הראשונה. ההתקרבות נעשתה באמצעות מערכת אוטומטית המבוקרת מהקרקע. אנטנת המכ”מ מדדה את המרחק ההולך ומצטמצם בין גופי הגופים והעבירה נתון זה למחשב. על־פי הנחיותיו של זה הופעלו מנועי החללית. במרחק של 200 מטר ברגבוי נטל לידיו את הפיקוד, במקום להעביר הנחיות למערכות החללית. המחשב הציג את נתוניו על לוח הפיקוד.
על־פי נתונים אלה ברגבוי ניווט את החללית לביצוע התמרון. ברגבוי עשה שימוש בשני מנופים, אחד הפעיל את המנוע והאיץ או האט אותו והשני קבע את מספר הסיבובים של מרכז הכובד המשותף לשתי החלליות. בסיומו של התמרון המרחק בין החלליות היה מטרים ספורים. ברגבוי ביצע פעולות עצמאיות והפעיל את מערכת הפיקוח של החללית. לאתר ביצוע התמרונים. התמרון כולו שודר בטלוויזיה . ב־28 באוקטובר סויוז 2 הונחתה ללא תקלות. היא שהתה בחלל 72 שעות ו־30 דקות.
בהקפה החמישית של סויוז 3 החלליות התרחקו אחת מהשנייה. ברגבוי פתח את הפתח של תא ההמראה והנחיתה, נכנס לתא המסלולי, נשכב על הספה ונרדם. הדופק שלו היה 56 -60 וקצב הנשימה היה 16. כל אותו הזמן החללית נווטה ופוקחה על־ידי מרכז הבקרה. לאחר שהתעורר, ברגבוי ביצע תרגילי התעמלות במשך 25 דקות ואכל ארוחת בוקר. מאוחר יותר ברגבוי קיבל הוראה לבצע תמרוני מפגש נוספים. סויוז 2 שמרה על מסלולה המקורי. סויוז 3 הייתה במסלול שונה ובמרחק 565 ק”מ ממנה. עד למרחק של 200 מטר נוהל המבצע מהקרקע. במרחק זה ברגבוי נטל לידיו את הפיקוד כמו בתמרון הקודם.
בתום התמרונים המשותפים עם סויוז 2 ברגבוי התפנה לניסוייים מדעיים ולתצפיות. בהקפה ה־33 הוא דיווח על שלוש שריפות יערות ליד קו המשווה, גילה שלוש סופות ברקים, הבחין בכמה הוריקנים והבחין בכמה סופות הנראות כמו משפך מערבולתי בשכבות העננים וביצע תצפיות אסטרונומיות. באותה הקפה שינה את מסלול הטיסה ל־244-196 ק”מ ושינה את ייחוסה של החללית כך שמדפי השמש היו מכוונים כלפי השמש.
ב־28 באוקטובר ערך ברגבוי שידור טלוויזיה. בדיקות רפואיות שנערכו ביום הרביעי לטיסה הראו שהדופק הוא 63–68 וקצב הנשימה 15-12. התקיים שידור טלוויזיה נוסף. ב־30 באוקטובר נחתה סויוז 3 בקרגנדה שבקזחסטן. ברגבוי הקיף את כדור הארץ 64 פעם בזמן של 94 שעות ו־51 דקות. במהלך טיסתו ביצע ניסויים גיאופיזיים, אסטרונומיים, ביו־ רפואיים, ניווט ותצפיות מטאורולוגיות. לווייני תקשורת נוצלו ליצירת קשר עם החללית.
<strong>סויוז 4 וסויוז 5
</strong>במקביל לטיסתה של אפולו 8 לירח, ערכה ברית־המועצות תרגיל היצמדות מאויש. החלליות שהשתתפו בתמרון זה היו סויוז 4 אשר שוגרה ב־14 בינואר 1969 וסויוז 5 שוגרה יום לאחר מכן. טייסה של סויוז 4 היה ולדימיר שטאלוב. הוא הקיף את כדור הארץ במסלול שמרחקו מהקרקע 225-173 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.3 דקות. בתחילת הטיסה שטאלוב ביצע תרגילי ניווט והעביר שידור טלוויזיה במשך כמה דקות. במהלך כל הטיסה עסק במחקר רפואי ועקב אחר האופק של כדור הארץ. בהקפה החמישית מסלול הטיסה שונה ל־237-207 ק”מ.
בהקפה ה־16 של סויוז 4 שוגרה סויוז 5. בחללית היו שלושה אסטרונאוטים והם יבגני חרונוב, בוריס ולינוב ואלכסיי ייליסאייב. בתחילת הטיסה החללית נעה במסלול אליפטי שמרחקיו מהקרקע 200 – 230 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.5 דקות. מאוחר יותר, מסלול הטיסה שונה ל־253-210 ק”מ ומשך הקפה 89 דקות. גם בחללית זו ניתן שידור טלוויזיה חי. ב־16 בינואר סויוז 4 שינתה את מסלול טיסתה ל־210- 253 ק”מ. המשימה שהוטלה על שתי החלליות הייתה היצמדות ומעבר אסטרונאוטים מחללית אחת לשנייה. סויוז 5 מילאה תפקיד פסיבי במהלך ההיצמדות. ההיצמדות עצמה נעשתה בכמה שלבים. עד למרחק של 100 מטר אחת מהשנייה משימות אלה בוצעו ב־16 בינואר בהצלחה מלאה. ההתקרבות נעשתה באמצעות אותות מהקרקע. קודם לכן המרחק צומצם ל־8 ק”מ ואחר כך ל־5 ק”מ. כאשר החלליות היו במרחק של 100 מטר זו מזו, שטאלוב ביצע את התמרונים האחרונים ואת פעולות ההיצמדות ביצע באופן ידני. החלליות נצמדו זו לזו באופן הדוק ומעגלי החשמל שלהן חוברו. פעולות אלה נעשו 48 שעות ו־41 דקות לאחר שיגורה של סויוז 4. החלליות הקיפו את כדור הארץ כשהן צמודות זו לזו במשך 4 שעות ו־37 דקות. כל הקפה נמשכה 89 דקות במסלול שמרחקיו מהקרקע 250-209 ק”מ. כל אותו הזמן חרונוב, מהנדס במקצועו, ערך בדיקות במנגנוני ההיצמדות, ובחיבורים המכניים של החלליות. הוא השתמש בסקסטנט לקביעת ייחוסם של כוכבים מסוימים, למד על אופן מעברם של גלי הרדיו ביונוספרה וביצע ניסויים אחרים.
מדעני החלל תיארו מבצע זה כ”הקמת המעבדה הניסיונית הראשונה בחלל”. להקמתה של מעבדה זו מהנדסי הטיסה ביצעו סדרת תמרונים מסובכים, חלק מהתמרונים נעשה מהקרקע וחלק בידי צוותי החלליות. התמרונים תואמו בעזרת תחנות מעקב שנסתייעו בספינות מיוחדות ושייטו בצפון האוקיינוס האטלנטי, במפרץ גיניאה, באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט. הוקמה יחידת מחשבים שריכזה את כל הנתונים. פרט לכך, החלליות נעזרו במחשבים קטנים שאִפשרו לטייסיהם לבצע שינויים נפרדים.
בהקפה ה־35 של סויוז 4 חרונוב וייליסאייב החלו בהכנות לקראת המעבר לסויוז 4. הם ועמיתם וולינוב נכנסו לתא המסלולי. וולינוב עזר להם ללבוש את חליפות החלל. לבישת החליפות לא הייתה קלה בשל חוסר המשקל, אף שהם נאחזו בידיות אשר בדופן החללית. בתום לבישת חליפות החלל חזר וולינוב לתא ההמראה והנחיתה וסגר את הפתח. הפתח של התא המסלולי נפתח והאסטרונאוטים יצאו. הם העבירו לסויוז ארבעה מכתבים מקרובי משפחה, מאסטרונאוטים אחרים וגם כמה עיתונים.
המעבר מסויוז 5 לסויוז 4 נמשך 3 שעות ו־35 דקות. לאחר ההיצמדות, חרונוב יצא ראשון ואחריו יליסייאב. קודם לכניסתם לסויוז 4 הם שהו מחוץ לחללית 37 דקות כשהם עורכים ניסויים, תצפיות ומחקרים שונים. חרונוב בדק את תאי המעבר, את חליפת החלל ואת מארז הקיום שלה. הוא צפה בגופים שמימיים ובכדור הארץ, ביצע צילומים רגילים והשתמש במסרטת קולנוע. כאשר נכנסו לסויוז 4 הם נעלו את דלת היציאה והסירו את חליפות החלל בעזרתו של שטאלוב. זמן קצר לאחר מכן נותקו החלליות זו מזו. שטאלוב וולינוב הפנו את החללית בזווית של 90 מעלות, כך שניתן היה לצפות מאשנביה של חללית אחת בשנייה.
המעבר בין החלליות שודר בטלוויזיה. ניתן היה להבחין במצלמה ניידת שהועברה לייליסיאב מסויוז 4 כאשר עזב את סויוז 5. במהלך הטיסה האסטרונאוטים התהלכו באורח חופשי בין תא ההמראה והנחיתה לתא המסלולי. חליפות החלל היו חדשות ומשוכללות במידה כזו שהן פתרו את בעיות הנשימה ושחררו את לובשיהן מהכבל המחבר אותם לחללית. הן היו מצוידות במערכת קיום עצמאית הכוללת מערכת לאספקת חשמל, גופי חימום, מאוור לשאיבת אוויר מחומם או מקורר לתוך הבגד ובמערכת לוויסות הטמפרטורה. המערכת כולה ארוזה במארז גב. החליפות עצמן נוחות וגמישות.
סויוז 4 הקיפה את כדור הארץ 48 פעם בזמן של 71 שעות ו־14 דקות. שטאלוב הנחית אותה ב־17 בינואר. סויוז 5 נחתה 25 שעות לאחר מכן. היא הקיפה את כדור הארץ 50 פעם בזמן של 72 שעות ו־46 דקות. היא נחתה 600 ק”מ צפונית מערבית למרכז החלל ביקונור.
<strong>טייסת בחלל : סויוז 6, סויוז 7 וסויוז 8
</strong>
ברית־המועצות שיגרה למסע הקפות סביב כדור הארץ שלוש חלליות סויוז והן: סויוז 6, סויוז 7 וסויוז 8. המבצע כולו ארך שמונה ימים. הוא החל בשיגורה של סויוז 6 ב־11 באוקטובר 1969 והסתיים עם הנחיתה של סויוז 8 ב־18 באוקטובר. שלוש החלליות שוגרו בהפרש 24 שעות אחת מהשנייה.
סויוז 6 ב־11 באוקטובר 1969
סויוז 7 ב־12 באוקטובר 1969
סויוז 8 ב־13 באוקטובר 1969
במסע זה נטלו חלק שבעה אסטרונאוטים, שני צוותים של שני אסטרונאוטים כל אחד וצוות אחד של שלושה אסטרונאוטים.
סויוז 6: גיאורגי שונין מפקד החללית, וואלרי קובסוב מפקד הטיסה.
סויוז 7: אנטולי פיליפצ’נקו, ויקטור גובטקו וד”ר ולדיסלב וולקוב מהנדס מחקר.
סויוז 8: ולדימיר שטאלוב מפקד הטייסת וד”ר אלכסיי ייליסייאב.
על צוותי החלליות הוטלו משימות רבות ומגוונות ואותן היה עליהם למלא בשיתוף פעולה בינם לבין עצמם, שיתוף פעולה עם צוותי קרקע ומשימות אשר אותן מבצע כל צוות בנפרד. בתחילת המסע היו חילוקי דעות בין צוותי החלליות, אולם כעבור זמן קצר הם הגיעו לתמימות דעים. אלה המשימות שהוטלו על האסטרונאוטים:
1. לבחון דגם משוכלל של חלליות הסויוז ולבחון את כל המערכת שבחלליות.
2. לשכלל את המערכות לבקרה אישית, לכיוון ולייצוב של חלליות במסלול היקפי ובתנאי טיסה מסובכים.
3. לבחון אמצעי ניווט עצמאיים ואוטומטיים.
4. לערוך תמרון משותף לשכלול מערכות חלל מנווטות.
5. להנחות שלוש חלליות בעת ובעונה אחת.
6. לערוך תצפיות חזותיות וצילום כדור הארץ והכוכבים מתוך שימת דגש מיוחד בתועלת הכלכלית הלאומית העשויה לצמוח מכך. התצפיות והצילומים באו גם לשם אומדן מרחקים משתנים בשיטות שונות נתונים אלה היו נחוצים לפתרון בעיות שונות אשר נדרש לשכלול פעולות אוטונומיות בתהליך של התקנת מעבדות חלל בעלטת תוחלת קיום ארוכה.
7. לערוך תצפיות מדעיות וצילומים נרחבים של כדור הארץ בעלי חשיבות גיאוגרפית וגיאולוגית.
8. לחקור את האטמוספירה של כדור הארץ במטרה ליישם ידע זה בחקלאות ובכלכלה הלאומית.
9. תכנית חקר מקפת לשלוש החלליות בחלל.
10. לערוך ניסויים טכניים ובכלל זה בחינת שיטות ריתוך שונות בתנאים של חוסר אוויר וחוסר משקל.
11. לעשות חקירות רפואיות וביולוגיות – השפעת הקרינה על האדם בחלל, בדיקות פסיכו־ פיזיות כדי לעמוד על השפעתו של חוסר המשקל.
12. לספק מידע רב לטיסות עתידיות ולשכלול הציוד בטיסות חלל.
בריאיון לפני הטיסה אמר ייליסייאב: “נערוך ניסויים שיוליכו לתחנות חלל גדולות עוד יותר. ייתכן שהפעם לא יהיה צורך בטיול בחלל מחללית לחללית, שכן לכל חללית מערכת ציוד מדעי משלה.
11 באוקטובר – ביום זה החל המבצע בשיגורה של סויוז 6. החללית נכנסה למסלול אליפטי שמרחקו מהקרקע 186– 223 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.36 דקות. כשנכנסה החללית למסלול, החל הצוות במילוי תכנית המחקר והניסויים. באותו יום האסטרונאוטים עסקו בבדיקות רפואיות ובחקירות גיאולוגיות. בהקפה השנייה, כאשר מדפי השמש נפרסו, שונין תמרן את החללית כך שהיא פנתה כלפי השמש. מאוחר יותר שונה מסלול הטיסה. כאשר הקשר עם כדור הארץ נותק, האסטרונאוטים נכנסו לתא המסלולי כדי לישון.
שידור טלוויזיה נערך מהחללית. שידור זה היה קצר ומלווה בהפרעות. השיגור עצמו גם כן שודר בטלוויזיה. כיוון שהשידור הראשון לא היה ברור, נעשה שידור נוסף שבו שונין נראה כותב רשימות ביומן החללית. בחללית לא היה ציוד היצמדות ומערכות אוטומטיות לפגישות בחלל, ציוד שכן היה בסויוז 7 ובסויוז 8. בחללית היה ציוד מדע בכמות גדולה, בחלקו חדש, ומלאי נוסף של דלק כדי לאפשר תמרון נרחב בחלל.
12 באוקטובר – ביום זה שוגרה סויוז 7. החללית נכנסה למסלול כמעט מעגלי שמרחקו מהקרקע 226 – 227 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.7 מעלות. השיגור שודר בטלוויזיה. מסלולה של סויוז 6 בזמן השיגור היה 194- 230 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.6 מעלות. באותו רגע שבו סויוז 7 נכנסה למסלול נוצר קשר בינה לבין סויוז 6. סויוז 7 ערכה ביום זה סדרת ניסויים ומחקרים מדעיים וטכניים (ריתוך), במיוחד תמרונים, ניווט בטיסה קבוצתית, תצפיות על כוכבים ועל האופק של כדור הארץ, בדיקת זוהר הכוכבים ועוצמת האור של השמש, וניסויים על יכולת ההסתגלות של האדם לתנאי חוסר משקל.
לאחר שינה של שמונה שעות טייסי סויוז 6 ביצעו בדיקות רפואיות, אכלו ארוחת בוקר ובדקו את מערכות החללית. צוות החללית השתמש בבקרה ידנית להשלמת בדיקות של המערכות האוטומטיות הקובעות את יציבותה של החללית ביחס לכוכבים. בהקפה ה־14 של סויוז 6 שונין ביצע תרגילי תמרון עם החללית תוך כדי ניווט כוכבי. קובסוב ביצע מדידות עם הסקסטנט. השוואת חישוביו לאלה של מרכז הבקרה הראתה שהוא לא טעה בהרבה. מבעד לאשנבי התא המסלולי הוא צילם חופים בים הכספי ואת דלתת הוולגה, יערות במרכז ברית־המועצות ותצורות של עננים. צילומים אלה וצילומי לוויין בלתי־מאויש הם בעלי חשיבות גיאולוגית ומטארולוגית. בהקפה ה־21 של סויוז 6 חלו כמה סיבוכים בחללית והאסטרונאוטים תיקנו אותם. בהקפה ה־32 סויוז 6 שינתה את מסלולה. הניסויים של שתי החלליות ביום זה נשאו אופי גיאולוגי וגיאוגרפי.
13 באוקטובר – ביום זה שוגרה סויוז 8. החללית נכנסה למסלול שמרחקיו מהקרקע 225 – 205 ק”מ. מסלול זה זהה כמעט לזה של סויוז 7 , זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.6 דקות. עם כניסתה של החללית למסלול, טייסיה יצרו קשר עם סויוז 6 וסויוז 7. השיגור שודר בטלוויזיה. שונין מפקד סויוז 6 קיבל הנחיות אילו תמרונים עליו לבצע כדי להתקרב לסויוז 8. סמוך למועד שיגורה. שינוי המסלול נעשה בהקפה ה – 32. טייסי סויוז 6 לאחר שהתעוררו בדקו את מערכות החללית וביצעו מספר ניסויים. חלק מהניסויים בוצעו במהלכה של טיסת מבנה הדוקה עם סויוז 7.
14 באוקטובר – עד ליצירת מגע עין בין שלוש החלליות, קשר הרדיו נעשה חלקית דרך לוויין התקשורת מולנייה 1. סויוז 7 וסויוז 8 ביצעו כמה פעמים תמרוני התקרבות כשהן צופות זו בזו, מצלמות ומסריטות אחת את השנייה. המטרה הייתה לקבוע את מידת הראות של חפצים ממרחקים שונים ולבדוק אפשרויות של העברת מידע באמצעות אותות אור בעזרת שיטות חזותיות ובאמצעים אחרים. החלליות בחנו את מערכות הבקרה האוטומטיות והלא־ אוטומטיות וערכו תצפיות על כדור הארת וצילמו אותו.
שטאלוב ביצע את התמרונים פעם אוטומטית ופעם ידנית. הקשר עם מרכז הבקרה קיים גם כשהחלליות הן מחוץ לטווח של מרכז הבקרה כאשר החלליות טסות מעל האוקיינוס האטלנטי. הקשר נעשה באמצעות ספינת התקשורת “יורי גאגארין”. שבע ספינות תקשורת אחרות שיצרו רשת מעקב הן “מורזובי-אסט” “נביאל”, “בזיטסה”, “דולינסק”, “רסטונה”, “קגוסיוב” ו”בורויטסה”. היום נערך שידור טלוויזיה קצר מסויוז 6.
15 באוקטובר – סויוז 7 וסויוז 8 המשיכו בתמרוני ההתקרבות שלהן. התמרונים בוצעו אוטומטית וידנית. הן צמצמו את המרחק מ־3 ק”מ ל־500 מטר בעוד סויוז 6 עוקבת אחריהן. האסטרונאוטים בשתי החלליות ברכו אלה את אלה בנענוע של מדפי השמש . החלליות טסו במבנה זה כמה שעות ופעמיים החליפו את מיקומן במבנה. הקדמית עברה אחורה והאחורית עברה קדימה. בין תמרון אחד לשני הצוות של סויוז 6 ביצע ניסויים רפואיים כולל בדיקת המכניזם הווסטיבולרי של פונקציות האוזן הפנימית בתנאים של חוסר משקל. קובסוב המשיך לצלם אזורים נרחבים של כדור הארץ וסופות. פיליפצ’נקו , וולקוב וגובטסקו ביצעו תצפיות אסטרונומיות וצילומים. שטאלוב ויאליסייאב ביצעו תיקוני מסלול.
בסוף התמרונים החלליות טסו במסלול שמרחקו מהקרקע 220 – 225 ק”מ. זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.6 דקות. בזמן זה המרחק בין סויוז 7 לסויוז 8 היה 500 מטר ומרחקה של סויוז 6 גדול קצת יותר. סויוז 6 וסויוז 7 ביצעו מחקרים גיאולוגיים מקיפים בשיתוף פעולה עם חוקרים על הקרקע. האסטרונאוטים צילמו את השטח העצום שבין הים הכספי לימת אורל ובמקביל צילמו אזור זה מטוסים שאיישו גיאולוגים ופיזיקאים. האסטרונאוטים ביצעו תצפיות גם על אזורים הרריים, עקבו אחר תנועת העננים והתהוותם מעל האוקיינוס השקט. בוצעו ניסויים נוספים.
16 באוקטובר – המרחק בין החלליות הוגדל. בהקפה ה־77 לטיסתה של סויוז 6 נערכו ניסויים בריתוך. שונין סגר את הפתח של תא ההמראה והנחיתה והוציא את האוויר מהתא המסלולי. לאחר מכן קובסוב הפעיל את ציוד הריתוך המופעל בשלט. ציוד הריתוך הוא מסוג “וולקן” שבו שני חלקים:
א. חלק המכיל את המכשירים לשלוש סוגי ריתוך.
1. ריתוך בקשת חשמלית מצומצמת בלחץ נמוך.
2. ריתוך בקרן אלקטרונים – שונין וקובסוב השתמשו בקרן אלקטרונים בעוצמה של קילו אחד וואט לריתוך לוחות טיטניום ופלדת אל־חלד להתכת מתכות, זכוכית ופלסטיק.
3. ריתוך באלקטרודה נשרפת – זרם חשמל הועבר דרך מוט מתכת כדי להתיכו, כך שהמתכת הנוזלית תשמש לחיבור החלקים המרותכים. ניסויים אלה לא היו מוצלחים ביותר. תנאי חוסר המשקל וגורמים אחרים הביאו ליצירתן של טיפות גדולות יתר על המידה של המתכת הנוזלית, כך שהאזור המרותך היה עבה מדי. תהליך הריתוך עצמו התקדם באִטיות מרובה. בסופו של דבר גם בשיטה זו ריתוכים חזקים חופשיים מבועות גז.
ב. בחלק זה נמצאים מקור הכוח החשמלי, מכשירי בקרה, מכשירי מדידה ומכשירי קשר.
ציוד הריתוך של שני החלקים אוחסן בתא ממולא בחנקן, כך שהוא ריחף בתוכו. כבל חשמלי המשמש לבקרה מאפשר לבקרה מחבר אותו לחללית. ציוד זה יכול לפעול גם כשהוא צמוד לדופן החיצוני של החללית. לאחר הריתוך הוחדר אוויר לתא המסלולי וקובסוב נכנס לתוכו לראות את תוצאות הניסויים. בתום הניסויים החללית נחתה 180 ק”מ דרומית מערבית לקרגנדה. סויוז 6 הקיפה את כדור הארץ 118 שעות ו־42 דקות. שטאלוב איש צוות סויוז 8 שינה פעמיים את מסלול הטיסה כדי לבחון את מערכות הבקרה.
17 באוקטובר – סויוז 7 ביצעה תמרוני התקרבות נוספים עם סויוז 8. עם סיומם של התמרונים ולאחר 79 הקפות החללית נחתה 155 ק”מ דרומית מערבית לקרגנדה 25 ק”מ ממקום הנחיתה של סויוז 6. לאחר התמרונים, מסלולה של סויוז 8 היה 190- 256 ק”מ, זווית הנטייה 51.7 מעלות ומשך הקפה 88.95 דקות. סויוז 8 המשיכה לאחר נחיתת סויוז 7 במחקרים רפואיים ובצילום אזורים בעלי חשיבות גיאולוגית.
18 באוקטובר – המבצע כולו הסתיים עם נחיתתה של סויוז 8 150 ק”מ צפונית לקרגנדה.
אפילוג
שלוש החלליות ערכו למעלה מ־30 תמרונים שבמהלכם התגלו קשיים בלתי צפויים. לא פעם פרצו מריבות בין האסטרונאוטים. במהלכה של הטיסה שונין עקב אחר תנועתם של עננים שנוצרו מעל קזחסטן. הוא דיווח על טייפון בחוף של מכסיקו, גילה סופה חזקה מעל מישורים קרחים מיערות בקזחסטן לא הרחק ממקום הנחיתה של סויוז 6. הוא גילה שהרוח במקום הנחיתה תיחלש וכי אין צורך לחפש מקום נחיתה אחר. שלושת הצוותים עקבו אחרי הוריקן מערבית למכסיקו ואחרי שתי סופות טרופיות באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי. בדיווחים מאוחרים יותר מסרו הרוסים כי לדעתם חיבור בריתוך קל יותר לביצוע מאשר בעזרת ברגים ואומים שהידוקם מחייב תנועות סיבוביות שקשה לבצע בתנאים של חוסר משקל.
לוח זמנים לפי שעון מוסקווה
חללית תאריך שיגור שעת שיגור תאריך נחיתה שעת נחיתה
סויוז 6 11.10 14:10 16.10 12:52
סויוז 7 12.10 13:45 17.10 12:26
סויוז 8 13.10 13:29 18.10 12:10
