“מותר האדם מן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה”

פרק מספרו של שבתאי קור “נהג חדש”

פעם פעם פעם, לפני שירדנו מהעצים וגילינו את האש, צעדנו על דרך המלך לכיוון הקידמה. המשוב בין היד למוח הגביר את השימוש ביד וגרם לגידול במוח והפך אותנו לנזר הבריאה. יכולת ההישרדות שלנו הייתה ברגעי השיא שלה. היינו חכמים ביותר וגמישים ביותר.
בשלב מסוים, כשהשיגה האבולוציה התרבותית את האבולוציה הביולוגית והחלה מדהירה אותנו קדימה נכנסנו לאטמוספרה תרבותית מזן שונה. התאקלמנו, חילצנו חושים, שיכללנו והחילונו צועדים ברוורס. צועדים כמו שאבולוציה תרבותית יודעת להצעיד, בצעדי ענק. בשונה מהאבולוציה הביולוגית, האבולוציה התרבותית אחראית למעשיה היא סוללת כבישים ומכשירה לעצמה את הקרקע, כדי שתוכל לצעוד עליו מהר יותר.
המחבל הראשון בהיסטוריה היה החלוץ לנעוץ יתד באמצע הדרך ולהזהיר: “רבותיי עצרו וחישבו האם יש טעם להתקדם”. הראשון לומר לעצמו “טוב מותי מחיי”

איש לא עצר ואיש לא חשב. רק התקדמנו והתקדמנו.

איש לא חשד את הקוף בבחירה חופשית. איש לא יחס למעשיו טוּב או רוֹע היחס אליו היה כאל הטבע-כזה הוא. התקדמנו קדימה הודות לאבולוציה הביולוגית שבחרה בנו מכל חי ורוממתנו מכל הלשונות והפנינו לה עורף. הפניית העורף קיבלה את ביטוייה ההולם כאשר הבדלנו את עצמנו מהכלל התכחשנו לעובדת היותנו חוליה בשרשרת אבולוציונית ביולוגית וייחסנו לעצמנו כוחות לא לנו, “כוח הבחירה”. אך האבולוציה, חכמה מאיתנו, לועגת בשולי הדרך ומביטה בנו. ממרום מושבה יכולה היא לראות את שולי הדרך הרחבה שנעלמים מאיתנו, את תחילתה ואת סופה ולקבוע שאנחנו פוסעים בשביל הנגדי, צועדים אחורה ומחוררים את אוניית המסע. “רוצים לצעוד לבד? בבקשה! נראה אתכם! אני מצידי אשמור על הגרביטציה, אייצב את גרמי השמיים אשלח את השמש להאיר ביום ואת הירח לעמעם בלילה ואתם. אתם אם תרצו הקשיבו ואם תמאנו המשיכו לצעוד. אשלח איתותים, שימו לב אחוזי המתאבדים עולים”. אומרת האבולוציה שיודעת שאנו פוסעים אל התוהו שאת סופו לא יכפו עלינו השלגים שיופשרו או אדמות שירעדו. את סופו ישים כל אדם לעצמו. הבחירה החופשית, הקשר הישיר שקשר האדם בין מעשיו לבין ערכו הם שיצעידו אותנו אליי מוות ויטפחו את הפער – שנוצר יש מאין – בין ה”אני האנושי” ל”מודל” בין מי שהוא לבין מי שהוא שואף להיות.
“הענקתי לכם מודעות, נתתי לכם אצבע, ואתם לקחתם את כל היד. אתם סך הכל מודעים לחלק קטן ממה שעובר עליכם וכבר פיתחתם אשליות, החילותם לדמיין שיש לכם 'אחריות' ו'קשר ישיר' למה שעובר עליכם” מקשה אמא אבולוציה.
היכולת שלנו להתאבד מסמנת את הפער ברמתו המכסימאלית. הרצון לחיות, שהוא אבי אבות, ראש וראשון לכל רצון, מסוגל לייצר רצון שסותר את הווייתו. אפילו אלוהים איננו מסוגל לברוא אבן שאיננו יכול להרימה, הרצון כן.
כיצד? כיצד רצון לחיות, יכול ליצור יש מאיין דחפים אובדניים? הנוסחה פשוטה מאוד: ראשית יש להניח שיש אחריות וקשר בין מעשיך לערכך. יש לעצב מודל לחיקוי. לטפח את הנהייה אחריו ומכאן הדרך אל המוות רצופה ניסיונות כושלים. את רוב האנשים הורגות המחלות עוד לפני שהספיקו למצות את חלון ההזדמנויות. ישנם אנשים שמבינים עוד לפני את המעגליות שבטבע, משתעממים מהמשוואות שרק המספרים בהם משתנים ומקדימים את המחלות. ככל שתדהר הרכבת האבולוציונית-תרבותית במעלה הקידמה ותספק בריכוז גבוהה יותר את שלל ההזדמנויות, ישכיל האדם למצות את עצמו בגיל צעיר יותר…

היו שהקדימו תרופה למכה והמציאו את אלוהי הטוב והרע שממתין בפינה סמוך לבית הקברות ומוביל את המתים זה לגן וזה לכבשן.
מה עשו אותם מקדימים? הציבו שרשרת חוקים נוקשים והאריכו את הדרך אל המיצוי בכמה מאות קילומטרים. פתח מילוט השאירו לחכמים יודעי העיתים ואמרו “אשרי העשיר השמח בחלקו”…

השמח בחלקו עוצר את פסוקו ואיננו ממשיך “לבד הנשמה הטהורה” טוב לו עם “מותר האדם מן הבהמה אין” הוא איננו מבין על מה נפלה מהומה, חי את חייו באושר ושלווה. מחבק, אוהב, בוכה וצוחק. “רחפן, שלומפער, משועומם” אומרים עליו שונאיו “קום ותעשה משהו עם עצמך” מתחננים אליו אוהביו. והוא, הוא בשלו שותק ומבין, מבין שזהו חלקו וכך עלה בגורלו. “לקום?” בשביל מה? האם קשה להוכיח מעצם ישיבתי שאינני רוצה לקום? “לעשות?” מה בדיוק, מה שאתם רוצים? למה שלא אתם תעשו מה שאני רוצה? ומה אני רוצה? שתשבו? לא! אני רוצה שתמשיכו לקום ולעשות מה שאתם רוצים, שתמשיכו לומר לי קום ותעשה… אבל אני אקום כשיהיה לי פיפי או קקי כי אינני אוהב את הקור והגירודים שאחרי החמימות.

* שבתאי קורדובה בוגר ישיבת פוניבז' ואיש תקשורת חרדי בעברו שיצא לשאלה. מובא כאן במסגרת מדור דעות.