משהו השתבש בקץ ההיסטוריה

קץ ההיסטוריה היה אמור להיות ניצחונם של הערכים והמוסדות של “המערב”. אבל המתחים בין ארה”ב לאירופה, בסוגיות כמו המדיניות מול הטרור האיסלאמי והמתקפה על עיראק, הם ביטוי לקרע מהותי באידיאולוגיה המערבית: ארה”ב שמה דגש על ריבונותה של כל מדינה בעוד אירופה מדגי

מאת פרנסיס פוקויאמה

תצלום: אי-פי

אוסאמה בן לאדן, אל-קאעדה, הטליבאן וביתר כלליות איסלאמיות קיצונית – כל אלה הם אתגרים אידיאולוגיים לדמוקרטיה הליברלית המערבית, ומבחינות מסוימות הם אתגרים קשים אף יותר מכפי שהיה הקומוניזם. אבל לטווח הארוך קשה לראות את הפונדמנטליזם האיסלאמי מעמיד חלופה ריאליסטית כאידיאולוגיה שלטת לחברות בעולם הממשי. לא זו בלבד שכוח המשיכה שלו מוגבל מבחינתם של לא-מוסלמים, הוא גם אינו עונה על שאיפות הרוב הגדול של המוסלמים עצמם.

במדינות שהתנסו באחרונה בחיים תחת תיאוקרטיה מוסלמית – איראן ואפגניסטן – יש עדויות רבות לכך שהוא אף נעשה מאוד לא פופולרי.
בעוד שמוסלמים פנאטים החמושים בנשק להשמדה המונית מציבים איום חמור בטווח הקצר, מאבק הרעיונות לטווח הארוך יותר לא יבוא מכיוון זה. התקפות הטרור של 11 בספטמבר על ארצות הברית הן הסחה רצינית, אבל בסופו של דבר מודרניזציה וגלובליזציה יוסיפו להיות העקרונות המעצבים המרכזיים של הפוליטיקה העולמית.

אך סוגיה חשובה אחרת הועלתה, והיא – אם “המערב” אכן מהווה מושג קוהרנטי, ואם ארצות הברית ומדיניות החוץ שלה יכולות בעצמן להיהפך לסוגיות המרכזיות בפוליטיקה הבינלאומית.

לאחר 11 בספטמבר זרמו מרחבי העולם הבעות תמיכה ספונטנית רבות בארצות הברית ובאמריקאים, וממשלות אירופה התייצבו מיד לצדה של ארצות הברית ב”מלחמה בטרור” שלה. אבל לאחר שאמריקה הפגינה את שליטתה הצבאית המוחלטת כאשר הניסה בהצלחה את אל-קאעדה והטליבאן מאפגניסטן, החלו לזרום ביטויים חדשים של אנטי אמריקאיות.

לאחר שבנאומו על מצב האומה בינואר הוקיע ג'ורג' בוש את איראן, את עיראק ואת צפון קוריאה כ”ציר הרשע”, לא רק אינטלקטואלים אירופים אלא גם פוליטיקאים באירופה והציבור האירופי בכללותו החלו למתוח ביקורת על ארצות הברית במגוון רחב של חזיתות.

מאז נאום “ציר הרשע”

מה מתרחש כאן? קץ ההיסטוריה היה אמור להיות ניצחונם של ערכים ומוסדות מערביים, לא רק אמריקאיים, והפיכת הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק לבחירות היחידות בנות הקיימא. במלחמה הקרה לחמו יחדיו בריתות שהתבססו על ערכי חירות ודמוקרטיה משותפים. אולם פער אדיר נפער בין תפישות אמריקאיות ואירופיות על העולם, ותחושת הערכים המשותפים הולכת ונשחקת. האם השימוש במושג “המערב” הוא עדיין הגיוני בעשור הראשון של המאה ה-?21 האם קו השבר בסוגיית הגלובליזציה הוא בעצם קו חלוקה לא בין המערב לאחרים אלא בין ארצות הברית לכל השאר?

הבעיות שהועלו במסגרת המחלוקות האמריקאיות-האירופיות מאז נאום ציר הרשע סובבות בדרך כלל סביב הטענה לחד-צדדיות אמריקאית ושאלות של משפט בינלאומי. קיימת כעת רשימה מוכרת של טענות אירופיות נגד המדיניות האמריקאית, הכוללת בין השאר את נסיגתו של ממשל בוש מ”פרוטוקול קיוטו” על ההתחממות הגלובלית, את העובדה שארצות הברית נמנעה מלאשרר את אמנת ריו להגנה על הגיוון הביולוגי, את נסיגתה מההסכם על טילים אנטי-בליסטיים ואימוצה את מערכת ההגנה מפני טילים, את התנגדותה לאיסור על השימוש במוקשים קרקעיים, את יחסה לאסירי אל-קאעדה במחנה הצבאי שבמפרץ גואנטנמו, את התנגדותה לסעיפים חדשים באמנה על לוחמה ביולוגית, ובאחרונה את התנגדותה לבית המשפט הפלילי הבינלאומי. מבחינת האירופים, הביטוי החמור ביותר לחד-צדדיות אמריקאית הוא כוונתו המוצהרת של ממשל בוש להביא לשינוי המשטר בעיראק, גם אם ארה”ב תצטרך לפלוש לבדה לעיראק.

נאום ציר הרשע אכן ציין שינוי חשוב מאוד במדיניות החוץ האמריקאית – מהרתעה למניעה פעילה של טרור. דוקטרינה זו עוד הודגשה בנאומו של בוש בווסט פוינט ביוני, שבו הכריז כי “המלחמה בטרור לא תנחל ניצחון בחזית ההגנה”. הוא המשיך: “עלינו להעביר את המאבק אל האויב, לשבש את תוכניותיו ולהתעמת עם האיומים הגרועים ביותר לפני שיועלו. בעולם שאליו נכנסנו, הדרך היחידה לביטחון היא דרך הפעולה”.

על פי התפישה האירופית, אירופה חותרת ליצור סדר בינלאומי שמבוסס באמת ובתמים על כללים, ומתאים לתנאי העולם שלאחר המלחמה הקרה. עולם זה יהיה חופשי מסכסוכים אידיאולוגיים מרים ומיריבות צבאית רחבת היקף, עולם שמעניק כר נרחב לקונסנסוס, לדו-שיח ולמשא ומתן כאמצעים לפתרון סכסוכים. אירופים נבעתים מההכרזה על דוקטרינה חסרת רסן של פעולות מנע נגד טרוריסטים או מדינות הנותנות חסות לטרוריסטים, שלפיה מחליטה ארצות הברית לבדה מתי והיכן להשתמש בכוח.

קיימת כאן סוגיה עקרונית עמוקה שמבטיחה כי היחסים הטרנס-אטנלנטיים יוסיפו להיות רגישים בשנים הבאות. האי-הסכמה אינה על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית אלא בשאלה היכן נעוץ המקור העליון של לגיטימיות הדמוקרטיה הליברלית. אמריקאים נוטים לראות כמקור ראשון ללגיטימציה הדמוקרטית את מדינת הלאום הדמוקרטית החוקתית. אם לגוף בינלאומי כלשהו יש לגיטימציה, הרי זה משום שרוב דמוקרטי במדינות האציל עליו את הלגיטימציה בתהליך של משא ומתן, חוזי באופיו. הצדדים החתומים יכולים לחזור בהם בכל שלב ממתן הלגיטימציה. לחוק ולארגונים בינלאומיים אין שום קיום בלתי תלוי מחוץ לסוג זה של הסכמה וולונטרית בין מדינות לאום ריבוניות.

לעומת זאת, אירופים נוטים להאמין שלגיטימציה דמוקרטית צומחת מהרצון של קהילה בינלאומית, הגדולה בהרבה ממדינת לאום יחידה כלשהי. קהילה בינלאומית זו אינה מגולמת בסדר עולמי דמוקרטי חוקתי יחיד כלשהו, אבל היא מאצילה לגיטימציה למוסדות בינלאומיים קיימים, שמגלמים אותה באופן חלקי. כך, איפוא, הכוחות לשמירת שלום ביוגוסלוויה לשעבר למשל אינם סתם ביטוי להסדרים אד הוק בין ממשלות, אלא נכון יותר לראותם כביטויים מוסריים לרצון ולנורמות של הקהילה הבינלאומית הרחבה.

אירופה מעדיפה דיאלוג

אפשר להתפתות ולומר שההגנה הנוקשה על ריבונות לאומית מהסוג שנוקט הסנטור הרפובליקאי ג'סי הלמס אופיינית רק לחלק מסוים מהימין האמריקאי, וכי לשמאל יש נטייה לבינלאומיות שאינה פחותה מזו של האירופים. זה נכון במידה רבה בתחום מדיניות החוץ והביטחון, אבל זה לחלוטין לא נכון כשמדובר בצד הכלכלי של בינלאומיות ליברלית. השמאל האמריקאי אינו מעניק לארגון הסחר העולמי, או לכל גוף אחר הקשור לסחר, מעמד מיוחד כלשהו בכל הקשור ללגיטימציה. הוא מתייחס בחשדנות רבה לארגון הסחר העולמי כשהוא דוחה חוק בענייני סביבה או עבודה בשם הסחר החופשי. בתחומים אלה קנאים אנשי שמאל אמריקאים לריבונות דמוקרטית לא פחות מאנשי ימין כמו הלמס.

מתכונת החד-צדדיות האמריקאית והרב-צדדיות האירופית חלה בראש ובראשונה על נושאי מדיניות חוץ וביטחון, ומעבר לכך גם על סוגיות סביבתיות. בתחום הכלכלי ארצות הברית נטועה עמוק במוסדות רב-צדדיים, זאת למרות מעמדה הדומיננטי בכלכלה העולמית.

לאיחוד האירופי כולו יש אוכלוסייה של 375 מיליון בני אדם ותמ”ג של קרוב ל-10 טריליון דולר, זאת בהשוואה לארצות הברית, שאוכלוסייתה מונה280 מיליון בני אדם והתמ”ג שלה הוא שבעה טריליון דולר. אירופה בוודאי היתה יכולה להוציא כספים על הגנה בשיעור שהיה מעמיד אותה בעמדת שוויון עם ארצות הברית, אבל היא בוחרת לא לעשות זאת. אירופה כולה מוציאה בדוחק 130 מיליארד דולר בשנה על הגנה, סכום המצטמק בהתמדה, לעומת הוצאות הביטחון האמריקאיות, שמסתכמות ב-300 מיליארד דולר בשנה ואמורות לעלות עלייה תלולה. הגידול בהוצאות הביטחון האמריקאיות שממשל בוש ביקש בעקבות 11 בספטמבר גדול יותר מכל תקציב הביטחון של בריטניה.
למרות התפנית לכיוון שמרני יותר בפוליטיקה האירופית ב-,2002 שום מועמד ימני אינו מנהל מסע בחירות על מצע של גידול משמעותי בהוצאות הביטחון.

יכולתה של אירופה לפרוס את הכוח העומד לרשותה מוגבל כמובן במידה משמעותית בגלל קשיים של פעולה משותפת, הנובעים מדרך קבלת ההחלטות הנוכחית באיחוד האירופי. אבל כישלונה בהקמת כוח צבאי נוח יותר לשימוש הוא סוגיה פוליטית בבירור.

בין אם מדובר ברווחה, פשע, רגולציה, חינוך או מדיניות חוץ, יש הבדלי גישה שתמיד מבדילים בין ארצות הברית לכל אחד אחר. ארצות הברית היא בעקביות יותר אינדיווידואליסטית, מאמינה ביוזמה חופשית ושוויונית מדמוקרטיות אחרות.

אירופים רואים בהיסטוריה האלימה של המחצית הראשונה של המאה ה-20 תולדה ישירה של יישומה חסר הרסן של הריבונות הלאומית. האיחוד האירופי שהם בונים לעצמם מאז שנות ה-50 נועד במתכוון לרבד את הריבונויות ברבדים רבים של כללים, נורמות והגבלות כדי למנוע מצב שבו הן אי פעם יסתחררו שוב אל מחוץ לכל שליטה. בעוד האיחוד האירופי יכול היה להיהפך למנגנון של צבירת כוח והפעלתו מחוץ לגבולות אירופה, מרבית האירופים רואים את תכלית האיחוד דווקא בהתעלות מעל פוליטיקה של כוח.

אמריקאים רבים חושבים שהעולם נהפך ביסודו מקום מסוכן יותר מאז 11 בספטמבר. הם מאמינים שברגע שלמנהיג כמו סדאם חוסיין יהיה נשק גרעיני, הוא יעביר אותו לטרוריסטים. הם מאמינים שזה מציב איום בפני החברה המערבית בכללותה. ממדיו של איום זה הם הכוח המניע מאחורי הדוקטרינה החדשה של פעולות מנע והנכונות הרבה יותר של ארצות הברית להשתמש בכוח באופן חד-צדדי ברחבי העולם.

לעומתם, אירופים רבים מאמינים שמתקפות 11 בספטמבר היו אירוע יחיד מסוגו, שבו שיחק לאוסאמה בן לאדן המזל והוא הצליח להלום בגדול. אבל הסבירות שאל-קאעדה ישיג הצלחות דומות בעתיד קטנה, לדעתם, לנוכח רמת הכוננות הגבוהה ואמצעי ההגנה והמנע שאומצו מאז.

אירופים מאמינים שהסבירות כי סדאם יעביר לטרוריסטים נשק גרעיני היא קטנה, וכי גורם ההרתעה מוסיף להשפיע עליו. פלישה לעיראק אינה הכרחית איפוא; די במדיניות של בלימה, שתפעל כפי שפעלה מאז מלחמת המפרץ. ולבסוף, הם נוטים להאמין שטרוריסטים מוסלמים אינם מציבים איום כולל למערב אלא מתמקדים בארצות הברית בגלל המדיניות האמריקאית במזרח התיכון ובאזור המפרץ.

הקרע האמריקאי-האירופי שצץ ב-2002 אינו סתם בעיה זמנית, המשקפת את סגנונו של ממשל בוש או את המצב בעולם בעקבות 11 בספטמבר; הוא משקף חילוקי דעות מהותיים בנוגע למיקומה של הלגיטימציה הדמוקרטית בתוככי ציוויליזציה מערבית רחבה יותר.

המאמר מבוסס על הרצאה שנשא פוקויאמה, פרופסור לכלכלה פוליטית בינלאומית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בוואשינגטון, ב-8 באוגוסט במלבורן