סיקור מקיף

פרק ראשון מתוך ספר חדש: האבולוציה האיטית של דארווין מאת דייוי קוומן – המשך

הספר יצא בהוצאת אריה ניר, 2007

להקדמה של הספר

לחלקו הראשון של הפרק

3

עטיפת הספר 'האבולוציה האיטית של דארווין
עטיפת הספר 'האבולוציה האיטית של דארווין

במשך שנתיים הוא ניהל חיים כפולים ומוזרים, כמרגל במסדרונות הממסד המדעי הבריטי, שבאותה תקופה התאים עצמו לעמדותיה של האורתודוכסיה האנגליקנית, והיה נטוע במסורת של תיאולוגיית הטבע.

באותה עת הביולוגיה עדיין לא התפתחה כמקצוע חילוני. לימוד הטבע נחשב כנתיב המוביל אל אדיקות דתית. כמו גילברט וייט, שחיבר ספר קטן וקריא, שופע חוכמת התבוננות, בשם Natural History of Selborne (חקר הטבע של סלבורן), שפורסם לראשונה בשנת 1789, מחברים רבים של מאמרים וספרים על חקר הטבע היו כמרים, שבימי ראשון הטיפו בכנסייה ובשאר ימות השבוע התבוננו בציפורים ורדפו אחר חרקים. ג'ון ריי, שאביו היה נפח, סיים את לימודיו באוקספורד (שכמו קמברידג' הייתה גם היא באותה תקופה אוניברסיטה אנגליקנית) והכריז על הנושא כבר בשנת 1691 בספרו: The Wisdom of God Manifested in the Works of the Creation (חוכמתו של אלוהים כפי שהיא מתבטאת במעשי הבריאה). ויליאם פיילי שב ואישר זאת בשנת 1802 בספרו Natural Theology (תיאולוגיית הטבע), שכותרת המשנה שלו היא: Evidences of the Existence and Attributes of the Deity, Collected from the Appearances of Nature (הוכחות לקיומו ולסגולותיו של אלוהים, שנאספו מתופעות הטבע), ספר שדארווין קרא בו להנאתו בתקופת שהותו בקמברידג'. פיילי פישט את האנלוגיה של השען האלוהי: אם אנו רואים שעון מונח על הרצפה, אנו מסיקים שאומן מוכשר בנה אותו; אם אנו מוצאים בעלי חיים וצמחים שבנויים באופן כה מורכב ומותאמים בצורה כה מופלאה, עלינו להסיק באותה מידה שבורא חכם ורב כוח ברא אותם. סדרה של מסות שכונסו ויצאו לאור בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, תחת השם Bridgewater Treatises (מאמרי ברידג'ווטר), הציעה שמונה אמירות נוספות, מפי חוקרים מכובדים מאוד, המביעות טיעון זהה בדבר חוכמתו של אלוהים, כוחו, ותפקידו הישיר בבריאת עולם הטבע על כל מרכיביו. אחד מכותבי מאמרי ברידג'ווטר היה ויליאם ויוול, איש אשכולות, מדען ופילוסוף של המדע, שהשפעתו התפשטה לכיוונים רבים, ושהמציא את המילה "מדען". מאמרו של ויוול בדק את האסטרונומיה והפיסיקה "ביחס לתיאולוגיית הטבע".

מאחורי תיאולוגיית הטבע של פיילי עמדו צורות עמוקות ועתיקות אף יותר של אמונה מקובלת, כגון מהותנות (essentialism), תפיסה לפיה המציאות נתמכת על-ידי מספר סופי של "סוגים טבעיים", שהם הדפוסים המהותיים או הארכיטיפים של הישויות הנראות בעולם. התפיסה הזו קיימת כבר אצל אפלטון. בעקבותיו, טענו המהותנים שהסוגים הטבעיים הללו הם נפרדים ובלתי משתנים, ושישויות פיסיות הן רק גילויים לא מדויקים שלהם. צורות גיאומטריות, לדוגמה, נחשבו כסוגים טבעיים – משולשים הם תמיד בעלי שלוש צלעות, שונים אמנם בתכונות משניות (משולש שווה צלעות, משולש שווה שוקיים, משולש שונה צלעות) אך לעולם יהיו מובחנים ממרובעים או ממתומנים. יסודות לא אורגניים היו דוגמה נוספת – ברזל הוא תמיד ברזל, ועופרת תמיד עופרת, אלא אם אלכימאי מצא דרך פלאית להפוך אותה לזהב. מיני בעלי חיים וצמחים נחשבו גם הם לסוגים טבעיים, שיש ביניהם גבולות נוקשים ובלתי משתנים, אף כי כלבים או תרנגולות אינדיבידואליים יכולים להיות שונים זה מזה בתוך הקטגוריות הסגורות שלהם. הצורה המהותית של מין כלשהו, לפי השקפה זו, היא יותר בסיסית ובת קיימא מאשר היחידים המגלמים אותה בזמן נתון. לכך התכוון ויליאם ויוול כשבשנת 1837 כתב בנחרצות: "למינים יש קיום אמיתי בטבע, ולא קיים מעבר מאחד לשני." להאמין אחרת פירושו היה לדחות את ההנחה שהייתה שזורה בהלכות הכנסייתיות וברעיונות של סדר אזרחי.

ויוֶול, שתחומי העניין והכתיבה שלו נעו בין גיאולוגיה, מינרלוגיה, כלכלה פוליטית, פילוסופיה של המוסר וספרות גרמנית, כמו גם אסטרונומיה וביולוגיה, הפך להיות אחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בתקופתו. ההערה לגבי המינים נכתבה בספרו History of the Inductive Sciences (תולדות המדעים האינדוקטיביים), שנכתב בדור אינטלקטואלי מאוחר יותר ובעל רוח מדעית קפדנית יותר מזו שבה כתב פיילי את ספרו Natural Theology (תיאולוגיית הטבע). מדענים ופילוסופים בריטים אחרים בני דורו של ויוול, כמו ג'ון הרשל וג'ון סטיוארט מיל, היו שותפים לאמונה בקיומם של טיפוסים טבעיים, אמונה שהייתה חבויה מתחת לחילוקי הדעות ביניהם לגבי השיטה המדעית וההיגיון המדעי. בצרפת, חוקר האנטומיה הנודע, ז'ורז' קיוויה, הציע מיון של בעלי חיים – המסווג כל מין לאחת מארבע מערכות גדולות (embranchements), או קבוצות – וגם הוא נשען על הנחות מהותניות. מציאת סדר בתוך עולם החי, לדידו של קיוויה, פירושה לגלות בכל מין את הראיות להתאמתו למהות בסיסית, ולא את הרמזים המצביעים על שינוי ופיצול לאורך זמן. פילוסוף של המדע בן זמננו, דייוויד האל, עקב אחר חוט המחשבה המהותני הזה בחשיבה הביולוגית של ראשית המאה התשע-עשרה. האל מסכם: "בהיסטוריה של הרעיונות היו מקרים מועטים בלבד שבהם עמדה תיאוריה מדעית בסתירה כה גלויה לעיקרון מטפיסי, כפי שעמדה תורת האבולוציה כנגד הדוקטרינה בדבר קביעותם של המינים."

דארווין קרא את כתבי הרשל, כמו גם את דברי פיילי, עוד בהיותו בקמברידג'. ויוול שימש שם קודם לכן כפרופסור למינרלוגיה. מהותנות ותיאולוגיית הטבע מילאו את חלל האוויר בסביבתו של דארווין כמו עשן הפחם וריח גללי הסוסים. אלה לא היו, אמנם, ההשקפות היחידות על עולם הטבע שרווחו באותה תקופה. בתי-הספר לרפואה הפרטיים בלונדון ובאדינבורו שימשו מחסה, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, לרעיונות פרועים יותר, לרבות כמה גרסאות ראשוניות של גישת ההתפתחות האבולוציונית. אך מוסדות אלה, שבהם הועסקו חוקרים שלימדו אנטומיה באמצעות נתיחת גופות אדם, חוקרים שחיו ממשכורת ולא מהון שקיבלו בירושה, ושנטו לעבר פוליטיקה רדיקלית, היו זרים לדארווין על אף המורשת הרפואית של משפחתו. הוא עצמו ניסה ללמוד רפואה באדינבורו, בהיותו בן שש-עשרה, כשהוא מנסה ללכת בעקבות אחיו (בצלו של אביו), אך שנא את הלימודים. לאחר שנתיים, כשהוא משועמם מההרצאות ומזועזע מהניתוחים שותתי הדם שבוצעו ללא הרדמה, נמלט צ'ארלס לקמברידג' כדי לזכות בהשכלה "נקייה" יותר ומבעיתה פחות. בהיותו שם, בקרייסט קולג', הוא נסחף ללימודי הסמכה לכמורה, לא מתוך תחושת שליחות כלשהי (הוא לא היה דתי) או התחייבות לכנסייה (הוא בא ממשפחה שמצד אמו האמינה באוניטריזם – אמונה באל אחד ולא בשילוש הקדוש – ומצד אביו היו בה אנשים בעלי חשיבה חופשית, כמו אביו וכמו ארסמוס הזקן), אלא על-ידי ההיגיון של הברירה הפחות גרועה, לפיו צעד זה יאפשר לו למצוא איזו נישה מכובדת ככומר-חוקר טבע, על-פי המודל של גילברט וייט. המסע בביגל שיבש את התוכנית. האונייה נשאה אותו הרחק מקרייסט קולג', אך בסופו של דבר החזירה אותו אל אותה סביבה חברתית שהשאיר מאחוריו, שבה רבים ממוריו, רבים מחבריו וחלק נכבד מקשריו המדעיים – ג'ון הנסלו ואדם סדג'וויק בקמברידג', ליאונרד ג'נינס, חוקר החרקים פרדריק הופ, וּויליאם ויוול עצמו – היו כמרים אנגליקנים. אפילו אלילו המדעי, צ'ארלס לאיל, גדש את ספרו עקרונות הגיאולוגיה בהשקפה אורתודוכסית על הבריאה הביולוגית. במהלך השנים 1837 ו-1838 החל דארווין לחשל את עצמו לקראת מעשה שיזעזע וירגיז אותם. השקפתו לגבי מינים בני-שינוי עמדה בסתירה מוחלטת למהותנות ולכל התיאולוגיזציה הצדקנית בעלת הניחוח המדעי שנסמכה עליה. הוא הערה את השערותיו האפלות אל תוך מחברותיו, בעודו מתנהג כלפי חוץ כחוקר טבע צעיר עולה, שראוי להתקבל למועדון.

הוא צמצם את פעילותו החברתית, בתירוצים שהוא עסוק מדי, ולאחר מכן הוסיף על עבודתו ושדרג את מעמדו כשקיבל על עצמו להיות מזכיר החברה הגיאולוגית תחת נשיאותו של ויוול. הוא סיים את כתב היד של יומן הביגל (אך לא יכול היה לפרסם אותו עד שספרו של פיצרוי היה מוכן), ועשה את דרכו לעבר הרפתקה אחרת של הוצאה לאור: אסופה גדושה שתיקרא The Zoology of the Voyage of H.M.S Beagle (הזואולוגיה של המסע של אוניית הוד מלכותה ביגל). הוא יהיה העורך של ספר זואולוגיה מרובה-כרכים זה, שלמענו יאסוף מאמרים פרי עטם של היועצים-המומחים שלו, יכתוב הקדמות ופרשנויות, יזמין איורים יקרים, שימומנו באמצעות מענק ממשרד האוצר של הוד מלכותה. עתה כבר היה נטוע היטב בתוך הרשת חסרת הגבולות הברורים של ממשלה, כנסייה ומדע מנומס. בחשאי המשיך לדבר אל עצמו ולקשור מזימות במחברותיו.

לאחר שמילא את מחברת "B", פתח מחברת חדשה, בכריכת עור בצבע חום שאותה כינה "C", ושלאחריה תבואנה גם "D" ו-"E". כל אחת ממחברות אלה תוקדש לנושא השתנות המינים. הוא קרא בהרחבה את ספרות המחקר וחקר הטבע, וכן מבחר מגוון של ספרים על גידול בעלי חיים וצמחים, ועל פילוסופיה של המדע. עוד קודם לכן החל להציג שאלות מוזרות בפני כל מי שידע משהו על הנושאים המוזרים שעניינו אותו ושאליהם כיוון. הוא תחקר את אביו, שהיה מקור שופע של ידע על תכונותיהם הנפשיות של בני אדם, ואת הגנן של אביו. הוא שאל מגדלי בקר על וריאציות ועל תורשה בקרב מינים מבויתים. היו כל-כך הרבה נעלמים. איך פועלת התורשה? מה ההבדל בין מינים לזנים? מה ניתן להסיק מדפוסי הפיזור של מין ברחבי העולם? בכל איי אוקיאניה יש חומטים עם פסים זהובים, כך רשם. חזירי בר בפוקלנד מגדלים שיער נוקשה בצבע אדום-חום. השלדג באיי מלוקו, כך כתב, כמעט שאינו שונה משלדגים אירופיים, למעט המקור שלו שהוא ארוך וחד יותר. האם אלה מינים שונים של שלדג, או רק זנים? קז?ארים בגיניאה החדשה, טֶנרֶקים במדגסקר, שממיות בסנט הלנה. אין נחשים באיים של מרכז האוקיינוס השקט, כתב. ארנבונים שחורים, שהובאו לאיי פוקלנד בשנת 1764, העמידו צאצאים בצבעים שונים במשך עשרות שנים. רמזים, רמזים, רמזים. מה הם מציינים? איך הם מסתדרים? הקוקיות של יאווה לעומת הקוקיות של סומטרה ושל הפיליפינים – מינים או זנים? הוא רצה כל פיסת מידע רלוונטית אפשרית, יהיה המקור אשר יהיה. הוא הלך לגן החיות שבריג'נטס פארק כדי לראות את האורנג-אוטנג החדש שלהם. הוא הפך אספן תאב בצע של עובדות שלכאורה אינן קשורות זו לזו. הוא אימץ את מוחו בניסיון לקשור ביניהן. הייתה זו תוכנית מעמיקה של מחקר ומחשבה, שהתבצעה כולה בשעות שגנב מהתחייבויותיו הציבוריות.

"השינוי בקרב המינים חייב להיות איטי מאוד," חשב, כלל לא מתקרב למהירות השינוי המתרחש במקרים שבהם מגדלי חיות בית בוחרים את בעלי החיים שברצונם לזווג. איטי או לא, יש כאן בעיה: אם בעלי חיים בני מינים שונים ימשיכו להזדווג זה עם זה באופן חופשי, האם ההבדלים ההסתגלותיים לא ייטשטשו? אם כך, "כל השינויים שהצטברו אצלם לא יוכלו להיות מועברים הלאה." ייתכן שהבידוד מונע זאת בדרך זו או אחרת. אולי עקרוּת בין צורות. שונות, כמו העקרות של בני כלאיים בקרב חיות בית, מאפשרת לשינוי הנצבר להמשיך ולהתקיים. בשלב זה הוא רשם כמה הערות שחצניות במחברתו בדבר "התיאוריה שלי", אף כי היה זה עדיין מוקדם מדי לכך. התיאוריה שלו עדיין לא התגבשה. הוא טרם גיבש את דרכו בחיפוש אחר היקף התופעה, שלא לומר במציאת מנגנון שיוכל להסביר אותה. "חקור את מלחמותיהם של יצורים אורגניים," יעץ לעצמו. דמיין שבני אדם אינם קיימים, ושֶק?פים מתרבים, משתפרים, ומייצרים בסופו של דבר יצור תבוני חלופי כלשהו. יצור דומה לאדם אך אינו האדם, שנוצר בתהליך של השתנות מבעלי חיים שהולכים על ארבע וחיים על העצים. נכון, זה קשה להבנה, אבל אולי לא קשה בהרבה מהרעיון של לָאיל בדבר תהליכים איטיים ומתווספים המסבירים את כל התופעות בגיאולוגיה. זכור את הקיווי ((Apteryx, אמר דארווין לעצמו. אם ניו זילנד התחלקה בעבר לאיים רבים, האם ייתכן שיש בה עתה מינים רבים של קיווי?

באביב 1838, לאחר שמילא שבעים וחמישה דפים במחברת "C", ביטחונו של דארווין גאה. התמודדות עם שאלות אלה, כך הודה, היא "מאמץ נפשי מפרך וכואב מאין כמוהו" והקשיים הכרוכים בהן לא ייפתרו ללא חשיבה לאורך זמן, או על-ידי מישהו בעל דעה קדומה נגד הגישה בכללותה. אך מרגע שמקבלים את הקביעה ש"קיימת אפשרות של מעבר ממין אחד למשנהו", כי אז "המסך כולו נרעד ונקרע". הסתכל סביב העולם, הורה דארווין לעצמו. למד את השינויים ההדרגתיים של צורות הביניים. למד את הפיזור הגיאוגרפי. חקור את עדויות המאובנים ואת החפיפה הגיאוגרפית בין יצורים נכחדים לבין מינים דומים קיימים. הבא בחשבון את כל הראיות, הוא טען בהתרגשות, ו"המסך נקרע".

המסך היה תיאולוגיית הטבע. מבחינתו של דארווין הוא אכן נקרע. מאחורי המסך, הוא ראה את האמת של האבולוציה. לא מדובר פה רק בחקייניות, בארנבונים או בחומטים. מדובר בכל עולם הטבע. "אבל האדם – האדם המופלא," כתב, כשהוא מנסה רעיונות שונים הנוגעים לנקודה המסוכנת ביותר, "הוא יוצא דופן." אבל, הוסיף, האדם הוא בבירור יונק. הוא איננו אלוהות. יש לו אחדים מהדחפים ומהרגשות שיש לבעלי חיים. דארווין שלל את המשפט הראשון על האדם שלוש שורות מתחתיו, וסיכם בביטחון שלא, "הוא איננו יוצא דופן." דארווין מעולם לא נסוג מהתובנה הנוראה הזאת, למרות לחצים וחרף המשמעויות הנובעות ממנה.

4

האם זה מה שגרם למחלתו? ייתכן. דארווין עבד על המחברות בנושא השתנות המינים בדיוק באותו זמן שבו החל להתלונן על מה שהפך לליקויי בריאות כרוניים. התסמינים היו מסתוריים – הפרעות בקצב הלב, בחילות, הקאות, כאבי ראש, אי-שקט פנימי, הצטברות של גזים במעיים – לא באופן סדיר אך די כדי לאמלל אותו ולהאט את קצב עבודתו. האם היה היפוכונדר? האם עצביו היו רופפים? האם נעקץ על-ידי חרק מסוכן, נושא מחלות, בעת שהביגל עגנה בארגנטינה? הרבה השערות הועלו, אך עד היום אין איש יודע מה גרם למחלתו.

ערב יציאתו למסע, היו לו מיחושים קלים בלב, שהצביעו ככל הנראה על המתח שהיה שרוי בו לקראת המסע. מלבד זאת הוא נראה אדם צעיר ובריא, ובדרך כלל הוא שמר על חוסנו במהלך חמש שנות המסע. נכון, הוא סבל ממחלת ים, ומדי פעם גם מקלקול קיבה או מחום, תופעות שכיחות בקרב זרים המבקרים באזור הטרופי; אולם בעת שבילה על היבשה בדרום אמריקה הוא יצא לטיולים ארוכים והרפתקניים ברגל וברכיבה. מאז שחזר הוסיף למשקלו שבעה קילוגרמים, הוכחה לכך שהמזון במועדון אתנאום היטיב עמו. מאוחר יותר, בספטמבר 1837, במכתב לג'ון הנסלו, המנחה שלו מימי קמברידג', הוא כתב: "לאחרונה אינני במיטבי, אני סובל מדפיקות לב מהירות שגורמות לי אי-נוחות." רופאיו יעצו לו להפסיק לעבוד ולצאת לחופשה מחוץ לעיר, הוסיף, והוא נשמע לעצתם. "אני מרגיש שאני חייב לנוח קצת, שאם לא כן אתמוטט." לאחר שהות של מספר שבועות בביתו שבשרוסברי, יחד עם אביו ואחיותיו, הוא שוב דיווח להנסלו ש"כל דבר שמסעיר אותי ממוטט אותי לגמרי לאחר מכן, וגורם לאי-סדירות בקצב הלב". מפגשים חברתיים עצבנו אותו. שיחות מעמיקות עצבנו אותו. התמודדות, או עצם המחשבה על כך, גרמה לו לעצבנות רבה. שמונה חודשים מאוחר יותר הוא חזר בפני חברו הוותיק ו. ד. פוקס על אותו משפט עמום שכתב להנסלו: "לאחרונה אינני במיטבי…" היו לו דברים רבים מדי לעשותם, דברים רבים ללמוד ולחשוב עליהם. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה. אולם עומס העבודה שנבע מהמטלות הקשורות בביגל, ותחושת השליחות הנוראה הכרוכה בהשתנות המינים, לא היטיבו עם מצב הקיבה שלו. כדי לסבך את החיים עוד יותר (אף כי אולי חשב שזה יפשט את הדברים), הוא החל לחשוב על נישואין.

הוא לא חשב על נישואין למישהי מסוימת – אלא על נישואין כעל מצב, כעל עמדה, כצעד בהתפתחותו של גבר. האם עליו לעשות משהו בקשר לכך? בנותיו של ליאונרד הורנר לא משכו אותו; ייתכן שהיו חכמות ומלאות חיים יתר על המידה. הוא לא הזכיר שום מועמדת מועדפת, אך שאלת הנישואין טרדה את מוחו, בחלקו משום שהייתה קשורה בשאלה אחרת שנראתה דחופה אף היא: כסף. כיצד ישלם את חשבונותיו לאורך זמן? עליו לאכול, עליו לרכוש ספרים. הוא חשב שירצה לצאת למסעות נוספים (הפעם בנוחות רבה יותר מאשר על ספינת מסחר דחוסה). קצבתו הנוכחית עשויה לכסות את כל זה, אך לא תספיק גם להוצאות על אישה וילדים. בשלב זה, כשהוא אינו מודע למידת עושרו ונדיבותו של אביו המאיים, דארווין חשב שאם יבחר להתחתן, עשוי הדבר לאלצו להיכנע לצורך לעבוד במשרה הנושאת משכורת קבועה. ובמה יעבוד? הוא לא סיים את לימודי הרפואה ובוודאי שלא היה ראוי – לאור הדברים שהאמין בהם ואלה שלא האמין בהם – להתחפש לכומר. הוא שקל להשיג במרמה מעמד של פרופסור בקמברידג', אולי בגיאולוגיה. בהיותו שקדן, שיטתי, נוטה לחרדה, הוא ניסה להתמודד עם מבוכתו בעניין נישואין וכסף כפי שהתמודד עם רעיון השתנות המינים, על-ידי שרבוט הערות. משום שרצה לחסוך בנייר, לא רק בזמן ובאנרגיה, הוא עשה זאת על גבי צדיו הריקים של דפי מכתב שקיבל מליאונרד הורנר. זאת אולי הייתה גם דרכו להפוך את הדף ולעבור מהפרק של בנות הורנר.

"אם לא אתחתן," רשם ככותרת בחלקו האחד של הדף; ואז רשם את היתרונות האפשריים. טיול באירופה. אולי הוא יוכל לנסוע לאמריקה, לערוך מחקר גיאולוגי בארצות הברית או במכסיקו. או אולי ירכוש לעצמו בית טוב יותר בלונדון, קרוב לריג'נטס פארק, ויעבוד על שאלת המינים. הוא יוכל לגדל סוס. לצאת לטיולי קיץ. להפוך לאספן מומחה של שושלת כלשהי של מינים זואולוגיים ולחקור את יחסי הקִרבה ביניהם. זה לא נשמע רע. "אם אתחתן," כתב – ואז הכין רשימה אחרת, מורכבת ברובה מחסרונות, כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו לסגת מהרעיון. "ארגיש מחויב לעבוד בשביל כסף." לא טיולי קיץ, לא יציאות אל מחוץ לעיר, לא אוסף זואולוגי גדול, לא ספרים. פוי. האם יוכל לסבול זאת, לחיות בלונדון, בבית קטן מלא בילדים ובריחות בישול עגומים של עניים, "כמו אסיר?" קמברידג' אולי עדיפה, אם יקבל משרת פרופסור. "גורלי יהיה פרופסור בקמברידג', או איש עני," חשב. הוא טעה. אך ההשלמה עם צמד החלופות הזה מרמזת על כך שהוא מאוד רצה אישה.

הוא היה מוכרח לאוורר את מחשבותיו. בסוף יוני 1838, הוא נמלט מלונדון ומהלחצים הקשורים בה – עבודתו כעורך כתב העת Zoology (זואולוגיה), המטלות הקשורות בעבודתו בחברה הגיאולוגית, אולי גם המחברות הסודיות, אלא אם כן תחב את מחברת "C" לכיסו – ויצא לסקוטלנד לעסוק מעט בעבודת שדה גיאולוגית. הוא ביקר בגְלֶן רוי, עמק בהרי סקוטלנד הידוע בטרסות המוזרות והבלתי מוסברות החוצות את מדרונותיו. חופשה או לא, הוא היה מתבונן נלהב ותיאורטיקן חסר מנוח. לאחר שמונה ימים בגלן רוי, כבר הייתה לו דעה משלו בדבר מקורם של מדפי הסלע הללו, וברגע שחזר ללונדון, בין עבודותיו האחרות, מצא זמן לכתוב את המאמר על גלן רוי. אך בדרכו דרומה הוא עצר שוב בשרוסברי לביקור משפחתי.

דארווין שוחח עם אביו, וקיבל ממנו עצה מפתיעה ומשמחת: הפסק לדאוג לכסף, יהיה לך הרבה, והינשא לפני שתהיה מבוגר מכדי ליהנות מהילדים. ד"ר דארווין עצמו היה בן ארבעים ושלוש כשצ'ארלס נולד. החדשות הטובות בדבר התמיכה הכלכלית סייעו לדארווין לארגן מחדש את מחשבותיו. שוב שרטט טבלה של בעד ונגד נישואין, והפעם הטור השמאלי, שכותרתו "להינשא", היה ארוך מהטור הקצר יותר שמימין, שכותרתו "לא להינשא". הנישואין יעניקו לו חברה קבועה וידידה לעת זקנה, וזה "בכל מקרה, עדיף על כלב". המחשבה שיבזבז את כל החיים על עבודה בלבד הייתה בלתי נסבלת. "רק דמיין לעצמך אישה נחמדה ורכה על ספה, אש בוערת באח, ועם ספרים, ואולי גם מוסיקה." בנות הורנר לא התאימו לתמונה הזאת. הוא הפך את הדף, וכתב: "ה?כח שצריך להתחתן… מתי? במוקדם או במאוחר." ואולי רשם שאלה נוספת: עם מי?

לפני שיצא לדרכו בחזרה ללונדון ביקר את דודניו, בני משפחת ודג'ווד (הידועים במפעל הקַדָרות שלהם ובהון המשפחתי הרב שעשו), בביתם שבמחוז הסמוך. היה זה הבית הבטוח ביותר שהכיר מחוץ לבית משפחתו הוא. בהתחשב בזעפנות של אביו ובחביבות התומכת של דודו, ג'וזאיה ודג'ווד, היה זה אולי הבית הבטוח ביותר, נקודה. ו-כן, היו שם בנות ודג'ווד רווקות.

5

בשלב זה הוא כבר התחיל את מחברת "D", השלישית בסדרת המחברות בנושא השתנות המינים. "התיאוריה שלי היא תיאוריה נועזת," כתב דארווין, והתכוון לתיאוריה הגדולה על המינים, לא לזו הקטנה שהמציא זה עתה על גלן רוי, "תיאוריה המנסה להסביר, או טוענת שהיא מסוגלת להסביר את כל הדחפים של בעלי החיים." כן, התיאוריה קבעה שניתן "להסביר" את הדחפים של בעלי החיים ואף יותר מזה, אך היא לא הסבירה תופעות אלה; היא רק ציינה את העובדה שהמינים קשורים זה לזה באמצעות מוצא משותף. דארווין עדיין לא הציע מנגנון המסביר איך ההשתנות מתרחשת. כתרגיל חימום, הוא רשם כמה עובדות על ברבוריות, על בקר סאסקס לבן-ראש, על גחליליות, ושוב על הקיווי. הוא למד מריצ'רד אוון, המומחה לאנטומיה, שמבנה השלד של הזוחלים דומה מאוד לזה של העופות, כפי שניתן לראות אצל היען הצעיר. אולם שלא כמו דארווין, אוון לא נטה להתרשם מהדמיון שבין הזוחלים לציפורים. "חייב להיות חוק כלשהו," אמר דארווין למחברת, "לפיו כל ארגון שקיים בבעל חיים, בעל חיים זה ינסה להרבות אותו ולשפר אותו." אך מהו החוק? זאת טרם ידע.

למרות הזמן האבוד עקב מחלתו המסתורית בראשית הקיץ, בסתיו הוא כבר חזר לשגרה. הוא סיים את המאמר על גלן רוי. הוא עבד על כתב יד נוסף בגיאולוגיה, הקשור לפרסומי הביגל הנמשכים והבלתי נגמרים. הוא הרהר על השתנות המינים וגם, כפי שהעיד ביומן קטן אחר, "חשב הרבה על הדת." הקטע כתוב בשפה מוצפנת, אך סביר להניח שהוא לא חווה התגלות דתית. ככל הנראה הוא היה מודאג מהקונפליקט שבין ד?גמה דתית כפי שחלחלה דרך תיאולוגיית הטבע, לבין ההשקפה על מוצא המינים שבה החזיק עתה. הוא תר במרץ אחר עובדות, אחר נקודות מבט חלופיות ואחר סמכות להיתלות בה, וקרא את יומן המשלחת למזרח אוסטרליה, את האוטוביוגרפיה של אדוארד גיבון, את ספרו של ג'ון ריי, The Wisdom of God (חוכמתו של אלוהים), ואת שלושת כרכי הביוגרפיה של וולטר סקוט. הוא קרא ספרים על ציפורים, על הר האֶטנה, על פיסיונומיה, אפיסטמולוגיה, ועל פרגואי. ואז, בחודש ספטמבר של אותה שנה, 1838, הגיעה לידיו המהדורה השישית של ספרו של תומס מלתוס, Essay on the Principle of Population (מסה על עיקרון האוכלוסין).

ייתכן שכבר ידע משהו על מלתוס, באמצעות אוסמוזה תרבותית, באותו אופן שבו אדם משכיל בימינו יודע משהו על מילטון פרידמן או על ז'אן-פול סארטר. הידידה שאחיו אהב לסעוד בחברתה, הארייט מרטינו, הייתה מפיצה נלהבת של רעיונותיו של מלתוס. הספר Essay on Population (מסה על האוכלוסין), שפורסם לראשונה באופן אנונימי בשנת 1798 והורחב במהדורות הבאות, הציע ניתוח קר של כלכלן פוליטי שחיזק את תוכניתם של הוויגים לרפורמה חסרת החמלה בתחום הרווחה. צדקה המתקבלת בקלות היא גרועה וחסרת טעם, לפי מלתוס. היא רק מחזקת את גידול האוכלוסייה בקרב העניים, בלי להגדיל בהתאמה את אספקת המזון במדינה. דבר זה גורם לעליית מחירים לכלל האוכלוסייה. חַסְל? את מתן הסעד הנתפס כמובן מאליו, הַכריחו את העניים להתחרות בשוק העבודה או כלאו אותם בבתי-עבודה, הסבירו להם את החסרונות שבריבוי טבעי מופקר, ובעיית העוני ההמוני תיפתר, או לכל הפחות יחול בה שיפור. זה היה ההיגיון החברתי המלתוסיאני. גישה זו עוררה חשיבה נוקשה, ועם מעט הגזמה או עיוות, היא יכלה להיראות נוקשה אף יותר. דארווין היה נפש עדינה ונדיבה, והוא עשוי היה לראות בגישה הזו, כפי שתוארה בפי אחרים, חשיבה קשוחה מדי.

מה שהוא לא ידע עד שקרא את ספרו של מלתוס הוא, שנוסף על אוכלוסיית האדם מלתוס דיבר גם על אוכלוסיית בעלי החיים והצמחים. בדף הראשון הוא כתב, בפרפראזה על דברי בנג'מין פרנקלין (דווקא הוא, מכל האנשים), שלכל המינים יש נטייה להתרבות מעבר למשאבים העומדים לרשותם, וכי דבר אינו מגביל את מספרם הכולל של יחידים מלבד "הצטופפותם וההתנגשות ביניהם על אמצעי מחיה". רוקנו את כדור הארץ מחיים, הניח פרנקלין, וזרעו אותו מחדש בסוג אחד או שניים – בצמחי ש?מר, למשל, או באנגלים – ובתוך זמן קצר יחסית הוא יתמלא באנגלים ובצמחי שומר בלבד. באופן טבעי גדלה האוכלוסייה בטור הנדסי – דהיינו, בכל דור כל אוכלוסייה יכולה להכפיל את עצמה בגורם כלשהו, ולא רק להוסיף לעצמה. אצל בני אדם, לפי חישובו של מלתוס, הגידול הטבעי גורם להכפלת האוכלוסייה בכל עשרים וחמש שנים. אצל צמחי השומר, שעל כל אחד מהם גדלים מאות פירות קטנים, שיעור הגידול הטבעי גבוה בהרבה. אולם השיעור הטבעי הוא רק בגדר אפשרות ביולוגית; גידול כל-כך קיצוני מתרחש לעיתים רחוקות. בנסיבות רגילות, בפלנטה מלאה, בניגוד לפלנטה ריקה, גידול אוכלוסייה בלתי נשלט נמנע על-ידי מה שמלתוס כינה "מעצורים".

המעצור המוחלט הוא רעב. בקרב בני אדם, הרעב הוא תוצאה של הפער בין קצב גידול האוכלוסייה, שגדלה בטור הנדסי, לבין קצב הגידול באספקת המזון, שחרף המאמצים המתמידים והמתגברים לטיהור הקרקע ולשיפורים בתחום החקלאות, גדלה בטור חשבוני בלבד. כלומר, הסדרה 2, 4, 8, 16, 32, 64, 128 מתרחקת מהסדרה 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8. אולם אספקת המזון מגבילה באופן ישיר את גודל האוכלוסייה רק בתקופת רעב. סוג אחר של מעצור הוא רצון האדם: ההחלטה להימנע מנישואין, להינשא בגיל מאוחר, או להשתמש באמצעי מניעה (דבר שמלתוס עצמו, שהיה כומר מוסרני בעל דעות טרום-ויקטוריאניות, לא הסכים לו). מעצורים נוספים פועלים באופן מתמשך: צפיפות יתר, עבודה לא בריאה, עוני קיצוני, טיפול גרוע בילדים, מחלות אנדמיות, מגיפות, מלחמות, וכל דבר אחר שעשוי לתרום לעקרות, להתנזרות מיחסי מין או למוות מוקדם. באופן כללי, כתב מלתוס, אפשר לצמצם את כל המעצורים הללו לשלוש קבוצות: "ריסון מוסרי, רשע ומחסור." דארווין קרא זאת ומשהו ניצת בו. הריסון המוסרי והרשע עניינו אותו פחות מאשר המשמעות האפשרית של "מחסור" בעבור ציפור חקיינית, או צב, או קוף, או גבעול של שוּמר.

הוא הרהר במחברת "D" על "מלחמת המינים כמסקנה ממלתוס". גידול האוכלוסייה של בעלי החיים, כמו גם זה של בני האדם, בטור הנדסי, נמנע בעזרת מעצורים מלתוסיאניים כאלה, כך כתב. הוא דמיין הכול בבהירות. למשל הציפורים של אירופה. כולן מוכרות לחוקרי הטבע ואוכלוסיותיהן יציבות באופן יחסי (או כך, על כל פנים, היה בזמנו). בכל שנה, סובל כל אחד מהמינים משיעור תמותה קבוע בשל טריפה על-ידי נצים, בגלל ִקור, או מסיבות אחרות, דבר המשמר פחות או יותר את הגודל נטו של האוכלוסייה כנגד שיעור הגידול הנובע מבקיעת גוזלים. אספקת המזון נשארת מוגבלת, מקומות הקינון נשארים מוגבלים, אך רבייה, הטלה ודגירה ממשיכים לנסות ולמתוח את הגבולות הללו. הכול קשור בכול, והאיזון אינו קבוע. אם מספר הנצים יורד, אוכלוסיית הציפורים שהם טורפים תושפע מכך בדרך זו או אחרת. דארווין ראה עתה באור חדש את התופעות של טריפה, תחרות, התרבות יתר, מוות, ואת תוצאותיהן. "אפשר לומר שקיים כוח הדומה למאה אלף יתדות," כתב, והכוח הזה מנסה "לתחוב כל סוג של מבנה שהסתגל אל תוך החללים בכלכלה של הטבע, או אולי אפילו יוצר חללים על-ידי השלכת החלשים החוצה". התוצאה הסופית של תהליך החדרת היתדות הללו, הוסיף דארווין, "חייבת להיות ברירת המבנים הראויים והתאמתם לשינוי."

זה היה הרעיון הגדול שלו, והוא שרבט אותו בקצרנות. שנים מאוחר יותר הוא יעבד את הפרטים ויקרא לו "הברירה הטבעית".

6

מטפורת היתדות נכנסה למחברתו ב-28 בספטמבר. ואז קרה דבר מוזר מבחינת התוצאה הנראית-לעין של ההתגלות העצומה הזאת: מאומה. דארווין החזיק את הקלפים קרוב לחזהו, וכלפי העולם שמר על פנים חתומים.

כשהיה לבדו, הוא המשיך לכתוב את הרהוריו במחברות. הוא סיים את מחברת "D" בפרץ של הערות על "הבדלים" (דהיינו, וריאציות) בין צאצאים שהם תוצאה של רבייה מינית, והתחיל את המחברת הבאה בסדרת המחברות על השתנות המינים, מחברת "E", עם כמה הערות שהפגינו ביטחון הולך וגובר ב"תיאוריה שלי".

התיאוריה שלו הסבירה כיצד ההבדלים הקטנים הללו יכולים להצטבר לצורות הסתגלות מיוחדות לנסיבות משתנות. הוא היה מודע לכך שהתיאוריה שלו גדולה וקשה מדי לעיכול לאנשים אחרים. בניסיון לסווג את מחשבותיו, החל דארווין לכתוב במחברת נוספת, אותה כינה "N", שהוקדשה ל"חקירות מטאפיסיות" שהתעוררו אצלו בעקבות הרעיונות המדעיים שהגה. האם לכלב יש מצפון? האם לדבורה יש חוש אחריות קהילתית? האם המצפון של בני האדם אינו אלא צורה אחרת של דחף המועבר בתורשה, צורת הסתגלות מיוחדת המאפשרת התנהגות חברתית? האם נפש האדם אינה אלא אחד התפקודים של גוף האדם? האם רעיון האלוהים צומח באופן טבעי במוחותיהם של בני אדם מהמצפון האינסטינקטיבי הזה? כמה חודשים קודם לכן הוא הציב את אותה שאלה כמעט לגבי אלוהים והמצפון – האם "אהבת האלוהים" עשויה להיות תוצאה פשוטה של מבנה המוח? – ואז נזף בעצמו בהנאה: "מטריאליסט שכמוך!" עתה המטריאליזם שלו העמיק, התחזק, ולא היה מסובך כבעבר. עדיין, לא הרגיש מוכן לצאת לציבור. הוא ידע שבלב המריבות על "זכויות העם" (Chartism), על דמוקרטיזציה של לימודי הרפואה ועל שינויים שהביאו את "חוק העניים", מצויים כבר מספיק מטריאליסטים רדיקליים שמאמינים באבולוציה, ואנשים אלה אינם לטעמו.

זו הייתה התקופה המסחררת ביותר בחיי דארווין. הוא הפסיק לכתוב מכתבים לחבריו ולמשפחתו. הוא היה עסוק בתפקידיו הקשורים לביגל, הביא לדפוס כרך של ה- Zoology והוסיף הקדמה ליומן המסע שלו עצמו. הוא מילא את חובותיו כמזכיר החברה הגיאולוגית. בריאותו התרופפה, באופן שעדיין לא ניתן להסבירו, והוא היה זקוק למנוחה. הוא גילה את מחשבותיו הרציניות ביותר רק למחברותיו. "אם כבר הוכחתי שגוף האדם וזה של חיות הם מאותו סוג," כתב, יהיה זה "כמעט מיותר לבדוק את הנפש", והוסיף: "ובכל זאת לא אתחמק מהקושי." בתחילת נובמבר, שלטו בכתיבתו שני נושאים: חשיבות המין (sex) והחיפוש אחר חוקים. רבייה מינית (שלא כמו רבייה אל-זוויגית או הנצה, שבהן חיידק או צמח משכפל את עצמו בדיוק) כורכת איתה את הפרדוקס של וריאציה תורשתית – כלומר, הבדלים דקים בין הורים לצאצאים, בשל עירוב מרכיבים משני ההורים. חוקים בסיסיים (בשונה מגחמה אלוהית) שולטים על יצירת הווריאציה ועל השתנות המינים. הוא רצה לשפוך אור על "חוקי החיים" הללו. תוך כדי תחושת הסכנה הגוברת, ההתרגשות והבדידות, הוא עשה מעשה באימפולסיביות שאינה אופיינית לו: הוא קפץ על רכבת הנוסעת לסטאפורדשייר, הופיע בבית דודו ג'וזאיה ודג'ווד, והציע נישואין לדודניתו, אֶמה. הייתה זו קפיצה נועזת לעבר הביטחון.

הצעתו הפתיעה אותה. אֶמה הייתה אישה בת שלושים ושלוש, נעימת סבר ונוצרייה אדוקה, על סף מה שנחשב באותם ימים כ"רווקה זקנה". היא ואחותה הגדולה, הגיבנת, היו האחרונות לבנות ודג'ווד שנשארו עדיין בבית. היא הכירה את צ'ארלס כמעט כל חייה, כדודן הקרוב לה ביותר בגילו (אף כי הייתה מעט מבוגרת ממנו), והמשפחות היו קשורות זו לזו בקשרי נישואין מרובים. אמו של צ'ארלס, שמתה כשהיה בן שמונה, הייתה אחותו של דוד ג'וזאיה, ואך שנה אחת לפני הצעת הנישואין הפתאומית לאֶמה, נישאה קרוליין, אחותו של צ'ארלס, לבן ודג'ווד המבוגר ביותר, שגם שמו היה ג'וזאיה. אפילו סבתו של צ'ארלס מצד ודג'ווד, אם אמו, הייתה בת משפחת ודג'ווד מלידה שנישאה לבן-דודה, ודג'ווד אחר. נישואים עם בני-דודים מדרגה ראשונה היו מקובלים בימים אלו ובמעגלים אלה, אף כי אין זה אומר שאנשים לא היו מודעים לכך שנישואים תוך-משפחתיים רבים מדי עלולים לגרום בעיות; שאם לא כן, הם היו מתחתנים עם אחיהם ואחיותיהם. בצד החיובי, איחוד בין בני-דודים סייע לשמור על הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה. כך שהזיווג בין צ'ארלס ואמה היה זיווג ברור, במובנים מסוימים. במשפחת ודג'ווד היו ודאי מי שהרהרו בכך באופן מודע יותר משעשו זאת השחקנים הראשיים. ובכל זאת, ככל שצמד הדודנים הזה התבגר, נראה היה שאין לכך סיכוי. צ'ארלס הקדיש לאמה תשומת לב מסוימת במהלך ביקורו בחודש יולי, אך לא היה בה די להט שירמוז על כך ששיחות מעטות אלה אמורות להתחיל תהליך של חיזור. ולפתע הגיע משום מקום – לאחר שערך את חישוביו הפרטיים מכל כיוון וסיכם שעליו להתחתן עם אישה כלשהי – והציג את עצמו, בהכנעה אך במפתיע, כמחזר שלה.

ההפתעה הייתה כפולה. כשנענתה להצעתו מיידית, הוא נבהל. ואז שניהם נתנו לרעיון לשקוע. צהלות שמחה לא הדהדו בבית באותו יום. אמה חשה "מבולבלת" יותר מאשר מסוחררת, וצ'ארלס סבל מכאב ראש. כל האחרים, כולל שני האבות, השמיעו קולות מקובלים של הסכמה. צ'ארלי ואמה, כמובן, כמה מושלם.

זה לא היה מושלם. אחד הפגמים היה הסתירה בין האמונה הנוצרית הלוהטת, המבוססת על כתבי הקודש, של אמה, לבין הנפילה החופשית לתוך חוסר אמונה שזה עתה התרחשה אצל צ'ארלס. צ'ארלס עצמו עדיין לא ידע עד לאיזה מרחק תביא אותו נפילה זו או היכן ינחת. אך אביו הזהיר אותו, חודשים מעטים קודם לכן, שאדם שיש לו ספקות תיאולוגיים מוטב לו שיסתיר אותם מאשתו. איש לא ירוויח, כך אמר הדוקטור המעשי, מכך שתינתן לאישה סיבה לדאוג להצלת נשמתו של בעלה. הכול יכול להסתדר עד שאחד מהם יחלה, ואז היא תסבול סבל קשה מהמחשבה על פרידה נצחית, ותאמלל גם אותו. צ'ארלס התעלם עד מהרה מעצתו של אביו, (שהייתה הדבר הרואה-את-הנולד ביותר שד"ר דארווין אמר לו מאז ומעולם), וגילה לאמה לפחות טפח מחשיבתו הכפירתית. סביר להניח שהוא לא העלה את נושא השתנות המינים, את מוצאנו מן הקוף, את הרעיון שהאלוהות היא דחף שעובר בתורשה, או את חידת הפטמות של הגבר, אך תהא אשר תהא מידת הכפירה שעליה התוודה בפניה, היא הייתה מספקת כדי שאמה תכנה אותה "חלל עמוק שמפריד בינינו". לאחר מכן זרחו פניה והיא הודתה לו על גילוי הלב, כשהיא מרגיעה את עצמה ש"ספקות כנים ומצפוניים אינם יכולים להיות חטא".

ספקות? זהו ניסוח עדין. באותה עת כבר הייתה לו מערכת שלמה וחדשה של אמונות מטאפיסיות, לא רק ספקות. אך אם היא מוכנה לשלב את אצבעותיה באצבעותיו מעל לחלל המפריד ביניהם ולהתעלם מכך, גם הוא מוכן לכך. אף לא באחת מרשימות היתרונות שבנישואין, שערך בצורה פקידותית כל-כך, כתב שעל האישה להיות נפש תאומה מבחינה פילוסופית ושוות מעמד מבחינה אינטלקטואלית. הוא סיפר לחברו לָאיֶל, במכתב שבו הודיע על האירוסין, על "אהבתו הכנה ועל הכרת התודה העמוקה שחש" כלפי אמה, הכרת תודה על כך שהיא "מוכנה לקבל" אחד כמוהו. הייתה זו קרוב לוודאי הצהרה גלוית-לב, גלויה יותר משהתכוון: אהבתו פושרת אך אמיתית, הכרת הטובה שלו עצומה.

בשובו ללונדון, חזר לזמן קצר אל מחברת "E", לפני שהחיפושים אחר בית והכנות נוספות הציפו אותו. לקראת סוף נובמבר, הוא כתב, עם סימני הפיסוק הקופצניים הרגילים שלו:

שלושה עקרונות יסבירו את הכול:
1. נכדים. כמו. סבים
2. נטייה לשינוי קטן… בייחוד בשינוי פיסי
3. פריון גבוה ביחס לתמיכה של הורים

קצר ולעניין, זה היה המתווה המלא הראשון של שלושת התנאים הסיבתיים לברירה הטבעית: (1) המשכיות תורשתית לאורך דורות רבים; (2) וריאציות מתווספות בקרב צאצאים; (3) הגורם המלתוסיאני של שיעור הריבוי הטבעי של האוכלוסייה, המייצר יחידים כה רבים שלא ניתן לספק את צורכיהם. צרפו אותם יחדיו, והרי לכם הסבר על הדרך שבה מתרחש תהליך ההשתנות של המינים.

עד כאן לעניין המחברת. ביומנו האישי הוא כתב: "בזבזתי לגמרי את השבוע האחרון של נובמבר." האם התלונן, התנצל, או התרברב בבדיחות הדעת על תחושת הקלילות שזה עתה אחזה בו? בראשית דצמבר, באה אמה לעיר ושהתה בה שבועיים עם אחיה וגיסתה, ובמהלכם הטילו עצמם היא וצ'ארלס לתוך מהומה עליזה של הקמת בית. לאחר מכן היא חזרה לסטאפורדשייר. עד סוף השנה הוא המשיך להעסיק את עצמו בחיפוש אחר בתים, במעט קריאה, ובהשבתות מזדמנות בשל מחלתו המוזרה. לאחר שכבר החליט בעניין הנישואין, חיכה בחוסר סבלנות לחתונה עצמה. מכתביו לאמה היו עליזים. באחד מהם, בסופו של יום ארוך, הוא תיאר את עצמו בשביעות רצון עצמית כ"טיפש ונינוח".

הם נישאו ב-29 בינואר, 1839, בכנסייה קטנה בסמוך לבית ודג'ווד. אחיו של צ'ארלס לא הגיע מלונדון לכבוד האירוע, ואמהּ של אֶמה הייתה חולה ונשארה בבית. ד"ר דארווין והדוד ג'וזאיה ארגנו הסדרים כספיים נדיבים, שקיבלו גושפנקה רשמית במסמך שנחתם במשרדי המחוז: 10,000 ליש"ט מהונו הרב של ד"ר דארווין, 5,000 ליש"ט מהצד של ודג'ווד, שיושקעו בריבית שנתית של 4 אחוזים, לטובת הזוג הצעיר. פירושו של דבר היה שדארווין לא יזדקק למשרה ושבביתם יהיו משרתים. הם היו צעירים מיוחסים, ממשפחות אמידות הדואגות גם לעתיד. טקס הנישואין נערך על-ידי הכומר אלן ודג'ווד, שהיה דודן של כולם. לא נערכה קבלת פנים, אך לא משום שמשפחת ודג'ווד לא יכלה להרשות לעצמה לערוך מסיבה. לא היה ירח דבש, אך לא משום שבני הזוג לא רצו להיות לבדם.

צ'ארלס ואמה עזבו את סטאפורדשייר באותו יום. הם חגגו את נישואיהם בכך שחלקו ביניהם כריכים ובקבוק מים ברכבת בדרכם ללונדון. זה היה הסגנון שבחרו. זוג שקט, שאינו נוטה לחגיגות רועשות. והיה עליו לחזור לעבודתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן