פרק ראשון מתוך ספר חדש: האבולוציה האיטית של דארווין מאת דייוי קוומן

“דארווין היה הרוס. הוא יכול היה להאשים רק את עצמו. ההשתהות שלו, הפרפקציוניזם שלו, הפה הגדול שלו. לפתע מצא עצמו לכוד, מעוך בין דרישות הכבוד לבין תביעות האינטרס העצמי.” (עמ' 126) * הספר יצא בהוצאת אריה ניר

• באותו נושא: דארווין היה נחוש לפרסם את מוצא המינים”
• אל חלקו השני של הפרק
• להקדמה של הספר

מי היה דארווין?
ספרים רבים פורסמו על דארווין. רובם נכתבו בידי מדענים אחרים. הספר הזה, שהוא דיוקן אינטימי ומדעי כאחת של אבי תורת האבולוציה, מקרב אותו אל כל אחד מאיתנו.
צ'ארלס דאווין היה ביולוג אנגלי מתבודד. אדם זהיר, צנוע, מגדל יונים, חוקר יצורים ימיים וחרקים, אספן חיפושיות, אב מסור, יושב בית, שחקן ביליארד, אגנוסטיקן שנשא אישה נוצרית אדוקה…
דארווין לא מיהר לפרסם את גילוייו המפתיעים. אדרבא, האדם שהגה את רעיון “הברירה הטבעית” כמנגנון העיקרי של האבולוציה, כמעט כרע תחת נטל התובנה הקיצונית שלו, שעימתה אותו עם מוסכמות דתיות וחברתיות בנות-זמנו.
קרוב ל- 120 שנה לאחר שפרסם את תורת האבולוציה, ממשיך דארווין להיות דמות מרכזית בשדות הביולוגיה והרפואה. ועם זאת, האיש ותורתו נתונים עדיין במחלוקת עמוקה ומתמשכת. עדיין יש הכופרים בה, אוסרים ללמדה ומחרימים אותה מטעמים שונים ומשונים.

דייוויד קוומן הסתמך על רשימותיו ומחברותיו הסודיות של דארווין, דברים שכתב על “השתנות המינים” מיד לאחר מסעו בביגל, ועל מכתביו האישיים. הוא הפליא לצור דיוקן מדויק ואנושי מאד של האיש, והסבר מאיר עיניים של עבודתו ומחקריו. הספר הוא מסע מרתק ורב-פנים אל מאחורי הקלעים האישיים, הביוגרפיים והמדעים של המדען הדגול.
דייויד קוומן הוא מחברם של שישה ספרי עיון מפורסמים. הוא זכה במדליית ג'ון בורוס לכתיבת ההיסטוריה של הטבע, ופברס האקדיה לספרות מטעם האקדמיה האמרינית לאמנות ולספרות. הוא קיבל שלוש פעמים את פרס ה”נשיונל מגזין” לאחרונה בעבור כתבת שער בנשיונל ג'אוגרפיק שכותרתה: “האם דארווין טעה?”
קוומן עורך מסעות מחקר ותחקיר למקומות מרוחקים בשליחותם של כתבי עת שונים, הוא גר במונטנה.

המסך נקרע
1839-1837

1

בשבועות הראשונים של שנת 1837, צ'ארלס דארווין היה בחור צעיר ועסוק, המתגורר בלונדון. הוא היה שאפתני, ערני מבחינה אינטלקטואלית לאחר תקופת בחרות רדומה, נרגש מההזדמנות שנקרתה בדרכו, והחל לבנות את חייו. עדיין לא תפס את מלוא היקפו של הרעיון שצמח בקרבו. ב-12 בפברואר הוא חגג את יום הולדתו העשרים ושמונה.
רק באוקטובר שעבר שב דארווין ממסעו סביב העולם באוניית המחקר ביגל. הוא שמח לעמוד שוב על קרקע מוצקה, ולהלך על מרצפות שלא התנודדו עם הגלים. במשך המסע, שמלכתחילה נועד להימשך רק שנתיים או שלוש אך בסופו של דבר נמתח על פני מחצית העשור, הוא השתנה באופן קיצוני: מבּוֹגר קמברידג' לא ממוקד שלמד לימודי דת, בעל תשוקה של ג'נטלמן לציד ציפורים והתלהבות של אספן לחיפושיות נדירות, הוא הפך לחוקר רציני של גיאולוגיה ותולדות הטבע. אפילו אביו שהתאלמן, ד”ר רוברט דארווין הנרגן וכבד המשקל, הבחין בהבדל. הדוקטור גער בו פעם על היותו צעיר עצל ורודף שעשועים, המתעניין רק בציד ציפורים ובלכידת עכברים, שימיט “חרפה על עצמו ועל כל משפחתו”. אך עתה שמו של צ'ארלס כנוסע-חוקר הלך לפניו והגיע עד לאנגליה, ואבא נרגע. כשראה אותו לראשונה לאחר המסע, פנה ד”ר דארווין אל אחיותיו של צ'ארלס ואמר: “הביטו, צורת הראש שלו השתנתה למדי.” גם אם לא היה זה נכון מבחינה פְרֶנולוגית, זו הייתה מטפורה מוצלחת. צורת המחשבה שלו השתנתה. היא עתידה הייתה להשתנות בקרוב אף יותר.
לאחר ביקור קצר עם אביו ואחיותיו בבית המשפחה בשרוסברי (עיירה בגודל בינוני במחוז שְרופּשייר), ושהייה קצרה בקמברידג' בחברת חבריו הוותיקים מתקופת האוניברסיטה, הגיע דארווין לעיר הגדולה ושכר חדרים בבית ברחוב גרייט מרלבורו, במרחק הליכה ממוסדות מדעיים חשובים כמו החברה הזואולוגית והמוזיאון הבריטי. הוא שנא את לונדון, את הערפיח וההמולה הדיקנסיאניים שבה, אך עמדו בפניו מטרות שלמענן היה עליו לסבול זאת. ימיו היו עמוסים בעבודות מעקב הקשורות ביבול המדעי שהביא איתו מהמסע בביגל. יבול זה כלל עובדות, רשימות ורעיונות, אך גם פרוות של יונקים, עורות של עופות, זוחלים ודגים כבושים, צמחים מיובשים ומאובנים. הוא שלח הביתה תיבות, חביות ובקבוקים מלאים במינים שונים שאותם אסף בדרום אמריקה במשך השנים שצוות האונייה חקר שם, והביא איתו מינים נוספים, שרבים מהם נשלחו עתה למומחים לצורך זיהוי ומחקר. כשהפליג באונייה ביגל כידידו של הקברניט וכחוקר טבע לא רשמי (היה בסיפון האונייה חוקר טבע אחר, רשמי יותר אך נלהב פחות, שפרש בהתקף של קנאה), היה דארווין אלמוני בקרב הקהילה המדעית; אך הוא הוכיח את עצמו כמוכשר ביותר. מלאכת האיסוף הפורה שלו באתרים אקזוטיים ומכתביו שהצביעו על אבחנה חדה נודעו בחוגי המדענים עוד טרם הגיע הביתה. הוא נחשב למדען מוכשר ומבטיח, והמינים שהביא התקבלו בברכה. ריצ'רד אוון, מומחה לאנטומיה בקולג' המלכותי לרופאים מנתחים (Royal College of Surgeons) הסכים לסקור את מאובני היונקים. ג'ורג' ווטרהאוס, אוצר של מוזיאון, קיבל על עצמו את היונקים החיים ואת החרקים. ג'ון גולד, אורניתולוג מכובד, יטפל בציפורים. תומס בל, רופא שיניים שהפך לפרופסור לזואולוגיה, קיבל את הזוחלים. דארווין עצמו החל בינתיים לכתוב ספר. היה זה צעד גדול מבחינתו, שרמז על רמה חדשה של ביטחון בתצפיות שערך ובדעותיו. תארו לעצמכם, ספר. כן, משום שהוא ראה דברים שרק מעטים לפניו ראו. בקפידה רבה אסף רשמים ונתונים. תהיה זאת תערובת של סיפור מסע, של תיאור דיוקן תרבותי, של גיאולוגיה, ושל חקר הטבע שאותם ישאב מיומן המסע שלו.
הספר עוד לא נכתב, אך חוזה עם מוציא לאור כבר נערך מבעוד מועד; מי שדאג לכך היה רוברט פיצרוי, קברניט הביגל, אדם מוכשר מאוד אך רגזן, אריסטוקרט ולא יציב. המסע שתוכנן לשנתיים ארך בסופו של דבר חמש שנים בשל הפרפקציוניזם של פיצרוי, יחד עם נסיבות נוספות שסיבכו את העניין. עתה רצה הקברניט תיעוד מרובה-כרכים של מסעות המחקר האחרונים של הספינה, ושמח להשחיל את ספרו של דארווין לתוך החבילה. פיצרוי עצמו אמר שיכתוב גם הוא כרך, אם אי-פעם יתפנה לכך. דארווין החל לכתוב והשקיע בכך מאמץ רב, מאותגר על-ידי הסיכוי שיהפוך לסופר שספריו מתפרסמים. יומן הביגל היה החומר העיקרי שלו, אך הוא רצה להוסיף שטף סיפורי, רעיונות אחדים, ומעט ליטוש. הוא גילה לחברו מקמברידג', ויליאם דארווין פוקס (שגם היה בן-דודו מדרגה שנייה), ש”כתיבה היא עבודה קשה ומתישה ביותר”. אך היה לו יתרון אחד שהפך את המטלה לקלה יותר: קצבה שנתית גדולה למדי מאביו. הוא היה משוחרר מחיפוש עבודה להשלמת הכנסה, לפחות בינתיים.
רבים ביקשו את חברתו: הוא שב ממסע עם סיפורים באמתחתו, וגם היה רווק מבוקש. לזמן-מה, מצב זה התאים לו. צ'ארלס לָאיֶל, הכוכב העולה מבין הגיאולוגים האנגלים, שסִפרוֹ בן שלושת הכרכים, עקרונות הגיאולוגיה, שינה את אופן החשיבה האנושית בכל הקשור למדעי כדור הארץ, קידם אותו בברכה כחבר חדש וכבן חסות. המתמטיקאי והממציא צ'ארלס באבאג' החל להזמין אותו למסיבות יוקרתיות. ארסמוס, אחיו המבוגר של דארווין, שלמד רפואה אך לא התכוון כלל לעסוק בתחום (ואף לא היה זקוק לעבודה, הודות לכספו של אביהם), כבר היה מוכר וידוע בעיר כנהנתן. הוא הזמין את צ'ארלס להתכנסויות הקטנות שערך בביתו שברחוב גרייט מרלבורו, וכך משך אותו אל תוך המעגל של אנשי שם, מעגל שכלל את הסופרת הפוליטית הארייט מרטינו ואת ההיסטוריון הסקוטי הזעפן תומס קרלייל. בביתו של ליאונרד הורנר, מחנך ומדען נודע, חיכו בנותיו הרווקות לביקוריו של דארווין, אשר הגיע למטרות חיזור פעמים אחדות, אף כי פחות מכפי שמר הורנר היה רוצה. חרף העובדה שסעד עם פיצרוי את ארוחותיו, וחלק תא דחוק עם קצין ועם פרח קצונה, חמש השנים שבילה דארווין על סיפונה של הביגל היו שנים של בדידות, ובמשך החודשים הראשונים הללו בלונדון הוא פיצה את עצמו על כך, והתענג על שיחות מלומדות סביב השולחן, על תשומת לב שהורעפה עליו, ועל חברת נשים. בתמיכתו ובערבותו של לָאיֶל הוא נבחר לחבר במועדון היוקרתי אתנאום (Athenaeum Club) – באותה קבוצה שגם צ'ארלס דיקנס היה חבר בה, אם כבר מדברים על סביבה דיקנסיאנית – וזה הפך למקום המפלט שלו, שם יכול לסעוד בשקט ולקרוא עיתונים. הוא השתתף בפגישות של החברה הזואולוגית ושל החברה הגיאולוגית, ולעיתים אף הציג מאמר קצר בעצמו. פעולות אלה לא האטו את ההתקדמות בעבודתו על ספרו. על סיפון הביגל הוא לימד את עצמו משמעת, כמו גם גיאולוגיה וביולוגיה לרוב.
ימים ספורים לאחר שהתיישב בלונדון, פגש דארווין את ג'ון גולד ושוחח עמו על מיני הציפורים שהביא איתו. גולד התעניין במיוחד בקבוצה של ציפורים שדארווין ליקט באיי גלאפגוס, הנמצאים במרחק של כאלף קילומטרים מהחוף המערבי של דרום אמריקה, בעת שהאונייה עגנה שם לזמן קצר בשובה מן המסע סביב כדור הארץ, בסוף ספטמבר ובאוקטובר של שנת 1835. הציפורים הללו היו כולן קטנות וחומות, אך נבדלו אלה מאלה בצורת המקור ובגודלו. דארווין התייחס אליהן כאל מבחר מעורב של גדרונים, עבי-מַקור, זהבנים ופרושים, ולא טרח לסמן אילו ציפורים שייכות לאילו איים. היעדר הסימון התברר, במבט לאחור, כשגיאה מתסכלת. אלא שבהיותו חוקר טבע במובן הרחב של המילה, שאינו מחויב לשום תיאוריה, הוא לא ידע מה בדיוק הוא מחפש. בינואר 1837, ארבעה חודשים לאחר שובה של הביגל, הוא שמע את גולד, בפגישת החברה הזואולוגית, מוסר דיווח ראשוני על קבוצת הגדרונים-עבי-מקור-זהבנים. הדיווח כלל הפתעה: כל אלה הם פרושים, כך אמר. בין אם המַקורים שלהם גדולים או קטנים, חדים או קהים, יש כאן תריסר מינים, קרובים מאוד אך נבדלים, והם מייצגים קבוצה חדשה ובלתי מוכרת. בהתייעצות הפרטית שערך עם דארווין בחודש מארס, גולד אף הרחיק לכת: שלושה- עשר מיני פרושים, כולם בלתי מוכרים למדע. ולא רק זאת. בקרב קבוצה אחרת, שדארווין זיהה כציפורים חקייניות, גולד מצא שלושה מינים שונים של חקייניות: שלא כמו הפרושים, החקייניות הגיעו אל גולד עם תגים שעליהם רשומים שמות האיים שמהם באו. כיוון שבטבע היו הציפורים הללו מגוונות פחות, ופחות מעורבות זו בזו באורח מבלבל, דארווין הקפיד הקפדה יתרה באיסופן. יש משהו מוזר בחקייניות הללו, אמר גולד לדארווין. לפי התגים שלך, כל מין חי באי אחר.
היו אלה חדשות מוזרות ומרגשות. מין נפרד לכל אי, וכולם חדשים? האמירה הזאת אישרה משהו שדארווין לחש לעצמו בהערות האורניתולוגיות שלו בעת שהביגל הייתה עדיין בלב ים. האין זה מוזר, כתב, שסוגים שונים אלה של ציפורים, סוגים נפרדים אך קרובים זה לזה, הממלאים תפקידים דומים, חיים בנפרד על איים השוכנים בקרבת מקום זה לזה? אולי, בניגוד לדעה המקובלת על מקורן של כל צורות החיים, הם אינם אלא זנים שונים שמוצאם משותף. אולי הם לא נבראו במובן הדתי של המילה – דהיינו, באמצעות מעשה בריאה אלוהי לכל אחד מהם בנפרד. אולי הם פשוט… קרו. “אם להערות הללו יש ולו הבסיס הקטן ביותר,” אמר דארווין לעצמו בלבד, “שווה יהיה לבדוק את הזואולוגיה של האיים; כי עובדות אלה עשויות לערער את קביעותם של המינים.”
הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. המינים אינם קבועים, ובאיים היו כמה מן הרמזים הברורים ביותר לכך.
בערך באותו זמן הגיעו אליו פיסות מידע נוספות המעוררות תהיות כחלק מדיווחים הקשורים למינים אחרים שאסף. בין המאובנים שדארווין הביא מיבשת דרום אמריקה, זיהה ריצ'רד אוון מספר מינים נכחדים וביניהם: עצלן קרקע, מין של ארמדיל ענק, וכן מה שנראה לו כקפּיבּארה ענקית. בעיני דארווין, כמו גם בעיני אוון, היה זה צירוף מקרים מוזר: צורות נכחדות המופיעות באותו אזור גיאוגרפי שבו מצויות גרסאות חיות של עצלן, של קפיבארה ושל ארמדיל. בפגישה הבאה של החברה הזואולוגית, שהתקיימה ב-14 במארס, הכריז ג'ון גולד כי מר דארווין גילה מין חדש של ציפור שאינה עפה, ננדוּ קטן(rhea) , השוכן בדרום פטגוניה, בקרבת מקום לטווח התפוצה של הננדו הגדול יותר, שכבר היה מוכר. גולד כינה אותו בשם Rhea darwinii . בינתיים, מצא תומס בל הבדלים בין האיגואנות השונות שהיו בכל אחד מאיי גלאפגוס. עתה נזכר דארווין במשהו שסגן המושל של האיים אמר לו על צַבי הענק: גם ביניהם יש הבדלים שניתן לזהות, ולשייך אותם לאי שהם חיים בו על-פי צורת השריון שלהם. דארווין חיבר את העובדות אחת לאחת ושאל את עצמו: מדוע? מדוע צורות הדומות כל-כך זו לזו, חיות או נכחדות, תימצאנה מקובצות זו לצד זו?
לא ניתן להצביע על המועד המדויק שבו הפך צ'ארלס דארווין לאבולוציוניסט. הוא לא השמיע את האאוריקה! שלו במכתב, לא מעל גבי העיתון, ואף לא בהרצאה נלהבת בפני אחת החברות המדעיות. בשלב זה הוא היה זהיר, נבוך, והוא שמר על שתיקה. היו לו סיבות טובות לכך. בסוף שנות השלושים של המאה התשע-עשרה הייתה אנגליה מקום סוער ורוגש, עם כלכלה בשפל עמוק, עם “חוק העניים” החדש שהחליף את הצדקה הלא אופנתית בבתי-עבודה לעניים, ועם “התנועה לזכויות העם” (Chartist movement, שנקראה כך בשל “מגילת הזכויות של העם” – People's Charter – שהייתה מצע להעצמה של מעמד הפועלים), תנועה אשר הפגינה מחאה המונית בדרישה לרפורמות דמוקרטיות. רעיונות אבולוציוניים מוקדמים בדבר שינוי הדרגתי בקרב המינים, כפי שבוטאו על-ידי זואולוגים צרפתים כז'אן-בטיסט למארק ואטיין ז'ופרואה סנט-אילר, נקלטו על-ידי רדיקלים אנגלים וסקוטים ושולבו בטיעוניהם בעד שינוי חברתי הדרגתי. רעיונות אלה טרדו את מנוחתם של הוויגים, ששלטו בפרלמנט, ולבישופים האנגליקנים שעמדו בראש הכנסייה הלאומית, על כל עושרה וזכויותיה המוקנות הנוספות. ואין להקל ראש במבוכתם. הנצרות כפי שפורשה על-ידי המנהיגים האנגליקנים לא הייתה רק הדת השלטת באנגליה; היא הייתה הדת הרשמית. המדינה לא ידעה מהפכה מאז שנת 1688, והופעת התנועה לזכויות העם, בשילוב עם שפל כלכלי, הצביעו על כך שמהפכה נוספת ממשמשת ובאה. דארווין, שעשה את צעדיו הראשונים בחציית הקו המפריד בין מסורת לאבולוציה, מצא שהוא כובש שטחים בקרבת שדה הקרב הזה בענייני מעמד ודת. הוא נע בזהירות. הוא לא הכריז ברבים על הכפירה שלו. ובכל זאת, אפשר להעריך את המועד שבו התרחשה אצלו התמורה האינטלקטואלית: בחודש מארס בשנת 1837, זמן קצר לאחר שיחותיו עם גולד ועם אוון. המינים משתנים, מין אחד הופך למין אחר. הוא ידע זאת. הוא רק לא ידע כיצד זה קורה.
חודשים לאחר מכן רשם הערה נוספת, המתייחסת למאפיינים המיוחדים של המאובנים שאסף בדרום אמריקה ולמינים שראה בגלאפגוס: “ההוכחות הללו (בייחוד האחרונות) הן המקור לכל השקפותיי.” אך לעת עתה, הוא שמר את השקפותיו לעצמו.

2

הוא לא השתמש במילה “אבולוציה”, לא כעבור זמן, ואף לא במשך עשרות שנים. ביולי של אותה שנה הוא החל לכתוב את מחברותיו – כך כינה אותן – בנושא ה”השתנות” (טרנסמוטציה) של המינים. הראשונה שבהן הייתה מחברת בגודל של פנקס כיס, כרוכה בעור חום עם אבזם ממתכת, קטנה מספיק כדי שניתן יהיה לשאתה במקטורן, פרטית מספיק כדי שתוכל להכיל רעיונות פרועים וספקות של כפירה.
על גבי הכריכה הוא קרא לה בפשטות “B”. מחברת “A”, שבה החל לכתוב בערך באותו זמן, הוקדשה לגיאולוגיה. ככותרת בעמוד הראשון של “B” הוא רשם “זואונומיה” כמחווה לספר בשם זה שיצא לאור ארבעים שנה קודם לכן על-ידי סבו, ארסמוס דארווין. ארסמוס הראשון הזה היה רופא נודע ומשורר אהוב, איש רב-גוני, בעל תאוות גדולות, חשקן, סובל משיגרון, חריג בדעותיו, שהיה אב לערימה של ילדים חוקיים ולא חוקיים וכתב שירים ארוטיים על צמחים. השם ארסמוס עבר לאחד הדודים, ובהמשך לאחיו של צ'ארלס, בעוד צ'ארלס עצמו זכה במורשת שונה: הנטייה להתבוננות מדעית. זואונומיה, שהוא בעיקרו חיבור רפואי, כלל פרק שבו ארסמוס המבוגר הציג רעיונות אבולוציוניים משלו, וטען ש”כל בעלי החיים בעלי הדם החם התפתחו מנים חי אחד”, ושלאילן היוחסין המשותף יש יכולת “להמשיך ולהשתפר באמצעות הפעילות הטבועה בו עצמו”, כאשר השיפורים האלה ניתנים להעברה מהורים לצאצאים. ארסמוס דארווין מעולם לא המשיך לפתח את הרעיון הזה יתר על המידה, וגם לא הבהיר אותו, ולא חיזק אותו בראיות, אך מבחינת נכדו הוא שימש עתה הן כחלוץ מטעם המשפחה בחשיבה על השתנות המינים, והן כנקודת מוצא לחשיבה זו. גרסתו של צ'ארלס תהיה בהירה, משכנעת, ובסופו של דבר נתמכת בראיות – שאם לא כן הוא לא יאפשר לה להופיע בדפוס.
הוא רשם במחברת בסגנון טלגרפי, בלא התייחסות רבה מדי לסימני פיסוק או לדקדוק. היו שם תוספות, מחיקות, קיצורים ושגיאות כתיב. הוא כתב את המילה “תורשתי” בשגיאת כתיב (heredetary) והתקשה להחליט כיצד כותבים “סיציליה” (התלבט בין Scicily ל-Siicily), שהוא אי מיוחד פחות מבחינה זואולוגית מאשר איי גלאפגוס, אך קשה יותר לאיוּת. הוא ערך סיעור מוחות עם עצמו. המילים הכתובות היו רק תזכורות כדי לרענן את זיכרונו. הוא החל בשאלות גדולות. “מדוע החיים קצרים?” ובעקבות סבא ארסמוס: מדוע יחסי מין הם דבר חשוב כל-כך? כך הגיע היישר אל תובנה מכרעת, והיא שקערת המערבל שבתוכה מתבצעת הרבייה המינית מאפשרת באופן כלשהו ליצורים להתגוון. צאצאים נבדלים מהוריהם. אחים נבדלים זה מזה, אלא אם הם תאומים זהים. מבני גוף משתנים מעט מדור לדור; כך גם היבטים של שכל ושל דחפים. התוצאה היא אחת: “הסתגלות”. לאיזו מטרה? שימו זוג של חתולים או כלבים על אי, הציע דארווין, והניחו להם להתרבות שם, ולהגדיל את מספרם באיטיות חרף הלחץ מצד אויביהם; ואז, “מי יעז לומר מה תהיה התוצאה.” הוא העז, אך אמר רק לעצמו: “לפי השקפה זו, בעלי חיים הנמצאים באיים נפרדים, אמורים להשתנות אם רק יישארו שם לאורך זמן מספיק.” היה משהו באיים. הפשטות והבידוד שלהם ועולם החי המיוחד שלהם, עזרו להבהיר את מחשבתו, כאילו היו הנחות יסוד של ניסוי מתוכנן.
לדוגמה נשתמש בצַבי הגלאפגוס ובציפורים החקייניות, או בשועלים שראה באיי פוקלנד. “כל מין משתנה,” כתב דארווין. קביעה זו כשלעצמה הייתה קביעה אמיצה, הסותרת בגלוי את האמונה האורתודוקסית, הן במדע והן בדת. יתר על כן, המינים המשתנים מתפצלים כל הזמן אחד מהשני, כך העז לומר, וכך נוצרים הפערים בין סוגים לבין יחידות מיון רחבות אף יותר, כמו משפחה, סדרה, מחלקה: זהו הגיוון שבחיים. על גבי דף באחת המחברות הוא שרטט דיאגרמה גסה של אילן יוחסין, בדמות גזע של עץ, המתפצל לענפים גדולים וקטנים. בקצהו של כל ענף הוא רשם אות, המייצגת מין. ציפורים ויונקים, בעלי חוליות וחרקים, אפילו כלל בעלי החיים וכלל הצמחים – כל אלה הם ענפים שצמחו מגזע קדמון יחיד. מחשבותיו רצו במהירות. ואז כתב: “אלוהים יודע אם כך באמת קורים הדברים בטבע: cuidado.” זהירות, לא כל-כך מהר, צ'ארלס. היזהר.
מה שמרשים במחברת “B”, בנוסף לכך שהיא מוכיחה את דילוגו הפרטי לתוך חשיבה אבולוציונית, הוא רוחב היריעה של העובדות, של הרעיונות, של המקורות ושל הנושאים שדארווין כבר קישר ביניהם. אחדים מהם יהיו לעמודי התווך של עבודתו ושל טיעוניו למשך העשורים הבאים. הוא דבק ברעיון ההסתגלות. הוא סבר שהשונוּת בין צאצאים מראה שהיא אפשרית. הוא הבין את חשיבות הביוגיאוגרפיה (כלומר, דפוסים גיאוגרפיים של פיזור המינים) והמיון (כיצד אפשר לסווג יצורים חיים לקבוצות) כהוכחות לכך שההשתנות וההתפצלות של המינים אכן התרחשו. הוא שם לב למבנים שרידיים – גפים ואיברים שנראו קטנים ופרימיטיביים מכדי שיוכלו להביא תועלת, כאילו צורתם לא הושלמה, או שבשלב מאוחר יותר נפגמו. איברים שרידיים שכאלה קיימים גם בבני אדם. מדוע יש לגברים פטמות? דארווין, חקרן חסר מנוח, רצה לדעת. מדוע קיימים מיני חיפושיות, בייחוד באיים סחופי רוחות, שכנפיהן טובות, אך חתומות, חסרות שימוש, תחת כנפי החפייה (המגינות על כנפי התעופה) בחוסר תועלת ולעולם אינן נפרשות? מדוע שאלוהים כה חכם ועסוק יברא משהו כה מטומטם וחסר תועלת?
די היה בחיפושיות שאינן עפות כדי לעורר תהיות, אך הוא תהה גם על עופות שאינם מסוגלים לעוף ועל כנפיהם הקטנות והמחוספסות: היען, הפינגווין והננדו שראה בפטגוניה. “ה-Apteryx (שפירושו – חסר הכנפיים) בניו זילנד,” כך כתב, “הוא דוגמה טובה ככל הנראה לעצמות שרידיות.” כשהיה בניו זילנד בעת המסע באונייה ביגל הוא לא אסף דוגמאות מבעל החיים הזה, הוא אפילו לא הצליח לראות אותו, והוא לא קרא לו בשמו המאורי המקומי, קיווי. אך על סמך כל מה שקרא הוא ידע היטב שעליו להזכיר אותו, שזהו חלק קטן מתוך פאזל גדול, שמקומו יתברר מאוחר יותר.

אל חלקו השני של הפרק