סיקור מקיף

הר של כסף: על אינדיאנים, כבשים ואינפלציה

מעשה באינדיאני שגילה הר של כסף, וכיצד גרם הדבר לחיסול האינדיאנים בבוליביה

פוטוסי. מתוך ויקיפדיה
פוטוסי. מתוך ויקיפדיה

הסיפור שאספר לכם מייד נשמע כל כך דמיוני, עד שאפשר לחשוב בטעות שמדובר באגדה. הוא בהחלט מזכיר כמה אגדות מוכרות, כמו הסיפור על עלי-באבא ומערת האוצר למשל. אף על פי כן, מדובר בסיפור אמיתי: למעשה, אתם יכולים לעלות על מטוס ולבקר במקום ההתרחשות בעצמכם. זאת ועוד, לאגדות כמו זו על עלי-באבא יש בדרך כלל סוף טוב. לסיפור הזה, לעומת זאת, יש סוף עגום ומריר במיוחד.

בשנת 1543 יצא אינדיאני דרום-אמריקאי בשם דייגו חואלפה לרעות את עדר הלאמות שלו על מדרונותיו של הר הפוטוסי, בדרום בוליביה של ימינו. לפתע הבחין דייגו ששתי לאמות התרחקו מהעדר והחל רודף אחריהן. השעות נקפו, והשמש החלה שוקעת מעבר להרים. לבסוף לא הייתה לו ברירה, והוא נאלץ להישאר לישון על ההר.

ישנן שתי גרסאות לאירועים שהתרחשו למחרת בבוקר. לפי הגרסא הראשונה, דייגו ניסה לצוד חיה כלשהי כשלפתע החליק במדרון המשופע. הוא נאחז בשיח כדי לבלום את נפילתו, והשיח נעקר ממקומו. דייגו המופתע הבחין בגושי מתכת כסופים בין השורשים. לפי הגרסא השנייה, דייגו הבעיר מדורה כדי להתחמם בלילה, וכשקם בבוקר גילה נחל קטן של מתכת שהותכה בחום הלהבות.
בדיקה מעמיקה יותר גילתה לדייגו שההר שעליו הוא עומד הוא, פשוטו כמשמעו, הר של כסף. כמעט בכל מקום שבו היכה במעדרו נצצה מהחור המתכת הכסופה.

דייגו החליט, שלא במפתיע, לשמור על התגלית בסוד. דרום-אמריקה הייתה נתונה תחת שלטון הכיבוש הספרדי, והאירופאים היו ידועים לשימצה בתאוותם הבלתי ניתנת לסיפוק לזהב וכסף. דייגו קיווה למכור להם את הכסף שגילה ולהתעשר.
אך לגורל היו תוכניות אחרות. בשלב מסוים הוא הכניס בסוד העניינים עוד מספר שותפים כדי להקים יחד איתם את מכרה הכסף וסכסוך על חלוקת הרווחים הביא לכך שאחד מהשותפים הלשין עליו לספרדים. זה היה הסוף לחלומות ההתעשרות של דייגו, ותחילתו של סיוט נוראי עבור העם האינדיאני.

לפני שאמשיך לתאר את קורותיו של הר הכסף, הרשו לי לחזור כמה אלפי שנים לאחור.
מסחר הוא אחד מהפעילויות האנושיות הוותיקות ביותר, וכלכלות פרימיטיביות רבות היו מבוססות על 'ברטר', או 'סחר חליפין'. סחר חליפין, עם זאת, הוא בעייתי מעצם טבעו מכיוון שהוא מניח ששני הצדדים בעסקה מוכנים לקבל את הסחורה של הצד השני- וזה לא תמיד נכון.
נניח, למשל, שאני רופא צעיר שעובד לילות ארוכים במיון ומציל חיים- ומשרד האוצר מוכן לשלם לי בכבשים. עקרונית, זה שדרוג רציני כי האוצר לא אוהב לשלם- אבל עד כמה שזה נשמע מוזר ולא טבעי, לא מתאים לי לקבל כבשה. לא מסתדרת לי, הכבשה. אני טיפוס עירוני, לא מבין בכלל בכבשים. מה אני צריך את כאב הראש הזה: צריך לסרק לה את הפרווה, להוציא אותה לעשות את הצרכים, והנביחות שלה מעירות את השכנים בלילה.

במילים אחרות, סחר חליפין הוא לא-יעיל. צריך להתגבר על קשיים לא מעטים כדי לממש אותו: שני הצדדים צריכים לרצות בדיוק את אותה הסחורה שיש לצד השני, ובדיוק באותו הזמן. הקשיים הללו הם הסיבה לכך שתרבויות רבות החליפו את שיטת הברטר במה שמכונה 'כלכלת מתנות': מעין ברטר נטול התחייבות. אני נותן לך קמח היום כי יש לי הרבה ממנו, ואני סומך עליך שתיתן לי כבשה כשאצטרך. כלכלת מתנות היא אפשרות טובה, אבל רק בין חברים או קרובי משפחה. כדי לסחור עם זרים, צריך למצוא שיטה אחרת.

הפתרון האוניברסלי לבעיית אי היעילות של סחר-החליפין, כמעט בכל החברות האנושיות, היה המצאת המושג – 'מטבע'. המילה 'מטבע' משמשת כאן במובן הרחב ביותר שלה- כל עצם פיזי שניתן להשתמש בו כדי לגלם 'ערך'. למשל, בקהילות חקלאיות רבות כבשים היו מטבע עובר לסוחר: אני הייתי נותן לך קמח, אתה היית נותן לי כבשה- אבל אני הייתי מחליף את הכבשה תמורת בגדים, והחייט היה מחליף אותה תמורת משהו אחר. במקומות אחרים שקי תבואה היו המטבע המקומי, או צדפים, או חביות של רום. בבתי כלא, כידוע לכל, סיגריות הן המטבע הלא-רשמי.

עם המצאת הכתב והופעתן של האימפריות הגדולות הראשונות באזור מסופטמיה, כשלושת אלפי שנים לפני הספירה, גדל גם נפח הפעילות הכלכלית ונפח המסחר. במצב כזה, חיטה וכבשים מפסיקים להיות מטבעות טובים: שקי חיטה הם גדולים וכבדים וקשה לאחסן אותם. כבשים לא מפסיקות לעשות לך תנועות מגונות על הרגל.

למתכות יקרות כמו זהב וכסף, לעומת זאת, יש את כל המאפיינים המוצלחים של מטבע יעיל. הם ניידים, אינם מתקלקלים או מתים, קלים לאיחסון, ניתן ליצוק אותם לכל צורה רצויה והכי חשוב- הם נדירים. מכיוון שאין הרבה זהב וכסף, הדרך הכמעט-יחידה להשיג אותם היא באמצעות מסחר, וזו הסיבה העקרונית לכך שיש להם ערך. אם זהב היה גדל על העצים, לא היה טעם להשתמש בו כאמצעי תשלום.

המטבעות הראשונים, אותם עיגולי מתכת בעלי גודל ומשקל אחיד, הופיעו בסביבות 600 לפני הספירה באזור טורקיה ויוון של ימינו והסיבה להופעתן הייתה מעשית בעיקרה. כל מטבע הכיל כמות מדודה וידועה של מתכת, וכך נחסך הצורך לשקול אותה מחדש בכל עסקה. הטבעת פניו של המלך או המושל המקומי על המטבע נועדה להגביר את אמונו של הציבור בשוויו של המטבע, שהרי זיוף המטבע אינו רק עבירה כלכלית- אלא גם סוג של פגיעה בכבודו של השליט.

מטבעות עשויים מזהב וכסף היוו את עמוד השדרה לכלכלתה של אירופה במשך אלפי שנים. זו הסיבה לכך שכששמעו הספרדים אודות ה'סרו ריקו', 'הר העושר' שנתגלה בפוטוסי, הם היו מוכנים לעשות כל מה שיידרש כדי להניח את ידיהם על האוצר הזה.
בשנים הראשונות שילמו הספרדים לאינדיאניים המקומיים תמורת העבודה במכרות הכסף, אבל עד מהרה החלו תנאי העבודה הגרועים לתת את אותותיהם: את שקי הכסף הכבדים, למשל, היה צריך להעלות ברגל מתחתית המכרה, בעומק של מאתיים מטרים. הכורים מתו בהמוניהם בתאונות ומחלות ובתוך זמן קצר אף אחד לא היה מוכן לעבוד במכרה מרצונו.

אבל הספרדים לא ויתרו. הם כפו על המקומיים בכוח לעבוד עבורם, ושערי המכרות של הסרו ריקו הפכו להיות השערים לגיהנום. במשך מאתיים שנים, עד סוף המאה ה-18, מתו מיליוני אינדיאנים במכרות הכסף- רובם כתוצאה מהרעלה. תהליך הזיקוק של הכסף הגולמי דרש שימוש בכספית, והאינדיאנים היו אלה שנאלצו לדרוך על התערובת הרעילה ברגליים יחפות כדי לערבב אותה. תוחלת החיים הממוצעת של עובד במכרה הייתה פחות מחצי שנה. אחד הנזירים כתב ב-1638:

"כל מטבע של פזו שהוטבע בפוטוסי עלה בחייהם של עשרה אינדיאנים שנהרגו במעמקי המכרות."

מאוחר יותר, כשכמעט ולא נשארו אינדיאנים, הספרדים החלו מייבאים עבדים מאפריקה כדי לעבוד במכרות. רובם שימשו בתפקיד של 'חמורים אנושיים', מכיוון שהאתונות שסחבו את עגלות המכרות מתו, בדרך כלל, בתוך חודשיים. לפחות שלושים אלף אפריקאנים מתו בפוטוסי.

'הר העושר' אכן הפיק עושר אדיר לספרד. במרוצת השנים הועברו לאירופה קרוב לארבעים וחמישה אלף טונות של כסף טהור. הכסף מפוטוסי, בשילוב הזהב הרב שבזזו הספרדים מבני האינקה והמאיה, סייע לשמר את מעמדה הרם של ספרד באירופה. אבל הספרדים לא ידעו- או בחרו להעלים עין- מהסכנה הטמונה בהצפת השוק האירופאי בכמויות אדירות כל כך של מתכת יקרה.

מחירי המזון באירופה היו פחות או יותר קבועים במשך כל ימי הביניים. מטבע כסף או זהב קנה כמות ידועה של סחורה, למעט בתקופות של מחסור זמני בעקבות אסונות ובצורות. הסיבה ליציבות המחירים ארוכת השנים היא שכמות הזהב והכסף שנכרתה מהאדמה תאמה, פחות או יותר, את קצב הגידול של האוכלוסייה: דהיינו, כמות מטבעות הזהב בארנק ממוצע לא השתנתה יותר מדי לאורך מאות שנים.

בעקבות הצפת השוק בכסף ספרדי, היו לפתע הרבה יותר מטבעות, בהרבה יותר ארנקים. מה אנשים עושים עם הכסף שלהם? הם קונים סחורות, כמובן. ביקוש מוגבר לסחורות יוצר, באופן טבעי, עליית מחירים- וזו בדיוק ההגדרה של 'אינפלציה': מצב שבו יש יותר ויותר כסף שמנסה לקנות את אותה כמות הסחורה.

התוצאה הייתה שמחירי המזון באירופה זינקו פי שבע בתוך מאה שנים, ועליית המחירים הזו ניטרלה חלק גדול מהעושר שצברה האימפריה הספרדית: הספרדים נאלצו לבזבז פי שבע יותר כסף כדי לקנות את אותה הכמות של סחורות שהם קנו מאה שנים קודם לכן. במילים אחרות, מיליוני האינדיאנים שמתו בפוטוסי, עשו זאת, פשוטו כמשמעו, כמעט לחינם.

[רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!': על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. www.ranlevi.co.il]

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. מאמר מצוין!
    כל הכבוד, אולם יש חלק אחד שלא הבנתי:
    "מה אני צריך את כאב הראש הזה: צריך לסרק לה את הפרווה, להוציא אותה לעשות את הצרכים, והנביחות שלה מעירות את השכנים בלילה."

    ממתי כבשה נובחת?
    חחחח

    תודה רבה.

  2. מתי פרק השני : המעבר מזהב לאיגרות חוב

    פרק שלישי : כלים משוכללים, וביטוח חובות ופשיטת רגל

    פרק רבעי : התרסקות הכלכלה העולמית, וחזרה למסחר בזהב

    היום השוק עובד בכלים מתוכמים, שמבצעים את אותו פעולה של עבדות האינדיאנים.

  3. השיטה הכלכלית הטובה ביותר לטעמי היא הדפסת כסף ממשלתית התואמת יחסיות לכח העבודה במדינה.
    זאת הדרך הבטוחה להימנע מאינפלציה מצד אחד ומצד שני מכלכלה מבוססת חוב כמו שיש כיום ברוב מדינות העולם ובעיקר בארה"ב שבה כסף "נוצר" מחוב של המדינה לבנקים.

    הסיפור הזה מדגים בצורה מצויינת את האסון של הצמדת הכסף למשאבי טבע

  4. מעניין מאוד . אהבתי את הכתבה מאוד על אף שהיא טיפה זיעזעה אותי …תמשיך כך .

  5. סיפור קשה, האכזריות של הספרדים בהכחדה שיטתית של הילידים בגלל תאוות בצע היא בלתי נתפסת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן