ילדים חרשים חושפים את יכולתו של המוח לפרק רעיונות למרכיבים
קבוצה של ילדים חרשים מניקרגואה, שיצרו לעצמם שפת סימנים משלהם, מעניקים לבלשנים הצצה נדירה לרגע לידתה של שפה. הילדים מלמדים את הבלשנים כיצד טבועה במוחנו היכולת ללמוד שפה.
כבר שנים נמשך הוויכוח האם מוחנו הוא כמו מחברת ריקה, שיכולה לקלוט כל מבנה שפה אליו אנו נחשפים, או שמא טבועים במוחנו כללים דקדוקיים. השפות הקיימות חולקות ביניהן כללים בסיסיים, אך ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בהשפעה ההדדית בין השפות השונות בשלבי התפתחותן.
בלשנים מנסים לענות על שאלה זו על ידי חקר שפות בשלבי התפתחותן הראשונים. לדוגמא, כאשר אנשים המדברים שפות שונות מתקבצים יחד, כתוצאה מהגירה או תקופת עבדות למשל, הם מפתחים במהירות ניב תערובת, שבמשך השנים ילוטש לכדי שפת תערובת יותר מתוחכמת.
ואולם, במקרים האלה התקשורת מבוססת על שפות קיימות. הילדים מניקרגואה מיוחדים בהקשר זה, כיוון שהם יצרו שפה מכלום. הילדים חרשים במדינה הזו חיו בבידוד למעשה, עד שהובאו לבתי ספר מיוחדים בסוף שנות ה-1970 ותחילת ה-1980.
ברגע שהילדים החרשים החלו להתערבב, הם התחילו לתקשר זה עם זה בזמנם החופשי בעזרת תנועות ידיים. לרוב נוטים הילדים לדבוק בסימנים אותם רכשו עד הגיעם לבגרות, כך שהילדים הבוגרים ביותר משתמשים במחוות גסות יחסית. עם זאת, הדורות הצעירים יותר ממשיכים ללטש את המחוות ולפתח את השפה החדשה, לה כללים דקדוקיים משלה.
אן סנגס (Senghas) מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ארצות הברית, חוקרת את שפת הסימנים של הקבוצה משנת 1990. היא מאמינה, שאופן התפתחות השפה חושף כמה סודות על אופן חיווטו של המוח שלנו.
במחקר האחרון שלה, שפורסם ב-Science, סנגס חקרה תכונה, האופיינית למרבית שפות הסימנים והשפות המדוברות בעולם, לפיה ביטויים מורכבים מבדידים קטנים יותר. לדוגמא, אם אנחנו אומרים שהספר יצא לאור, אנו משתמשים בשתי מילים “יצא” ו”לאור” כדי לתאר פעולה אחת. כך אנו זוכים באוצר מילים עשיר וגמיש, שניתן לערבבו וליצור ביטויים לתיאור אירועים אחרים.
סנגס ביקשה מדוברי השפה מגילאים שונים לספר סיפור. היא גילתה שלדור השני של ילדים, הדוברים את השפה הניקרגואית החדשה, הייתה מערכת דומה של הרכבה. במקום יצירת סימן אחד ל”יצא לאור”, הילדים צרפו שתי מחוות שונות.
הממצאים מעלים את האפשרות, שילדים נולדים עם כישרון טבעי לפרק שפות בדרך זו, עובדה שעוזרת להסביר מדוע כה קל לרכוש שפה חדשה.
“זוהי דוגמא דרמטית לעד כמה כל הדבר הזה אינו נלמד,” אומרת לילה גלייטמן (Gleitman), שחוקרת רכישת שפות באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, ארצות הברית.
עדיין לא ברור האם היכולת הזאת לפרק רעיונות למרכיבים היא ייחודית לשפה, או שמא היא חלק מיכולת רחבה יותר, שניתן ליישם על מיומנויות למידה אחרות.
היופי האמיתי במחקר, אומרים בלשנים, הוא שהוא מראה כיצד ילדים יוצרים שפה מאפס ומסתגלים אליה במהירות כזאת. “היית חושב שלוקחות שנים על גבי שנים של אבולוציה, ואז פתאום שפה אחת מתגבשת בדור אחד,” אומרת סנגס. “זה די מדהים.”
תרגום: דיקלה אורן
