האוטוביוגרפיה הבלתי רשמית של המדע

לעיתים קרובות, מאמרים בעיתון המסבירים כיצד פועל המדע מתארים סיפור שונה ממה שקורה באמת

חמישים וחמישה אחוזים מתוך 350,000 בני אדם ב-70 מדינות, שהשתתפו בניסוי צחוק מקוון שערכה מעבדתו של הפסיכולוג האנגלי ריצ'רד וייסמן מאוניברסיטת הרטפורדשייר, קבעו שזאת הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם:

שני ציידים הולכים ביער. פתאום מתמוטט אחד מהם וקורס. הוא אינו נושם, ועיניו זוגגות. חברו שולף את הטלפון ומצלצל לשירותי החירום. הוא מתנשף ואומר: “החבר שלי מת! מה אני יכול לעשות?” עונה המוקדן: “הירגע, אני יכול לעזור. ראשית, בוא נוודא שהוא אכן מת.” לאחר דממה קצרה נשמעת ירייה והצייד שב ואומר: “או קיי, ומה עכשיו?”

אלו הם הנתונים היבשים. אבל בגרסה האישית של וייסמן, בספרו החדש Quirkology, הוא מתאר כיצד התבצע המחקר באמת. וייסמן כותב שלדעתו “מצאנו את הבדיחה המשעממת ביותר בעולם, כזאת שגורמת לכולם לחייך אבל רק למעטים לצחוק בקול. אבל כמו במשימות רבות אחרות, המסע אל היעד חשוב יותר מן היעד עצמו. לאורך הדרך בדקנו מה גורם לנו לצחוק, כיצד הצחוק מאריך את חיינו וכיצד הומור יכול לאחד בין עמים”. עדויות כאלה, ממקור ראשון, המתפרסמות בספרים של מדע פופולרי, והכוללות לא רק את היעד אלה גם את המסע, מאפשרות לקוראים הצצה לדרך שבה המחקר המדעי מתבצע בפועל.

כתיבה מדעית פורמלית – המכונה בפי “נרטיב של הסבר” – מציגה תהליך נקי ומסודר המוליך צעד אחר צעד בנתיב: מבוא-שיטות-תוצאות-דיון. זהו נתיב הטבוע ב”שיטה מדעית” של תצפית-השערה-תחזית-ניסוי הבאים זה אחר זה באופן ליניארי, שיטה שאינה פועלת במציאות. זוהי כתיבה מדעית הדומה לאוטוביוגרפיה, וכמו שאמר הקומיקאי סטיבן רייט: “האוטוביוגרפיה שאני כותב היא בלתי רשמית.” כל סוג אחר של כתיבה הוא סיפורת. כתיבה מדעית רשמית דומה להיסטוריה ויגית* – המסקנה הסופית מושכת אליה את ההסבר ומאלצת את העובדות ואת האירועים להסתדר יפה בשרשרת סיבתית שבה הסיום הוא תוצאה בלתי נמנעת של רצף הגיוני והכרחי.

כתיבה מדעית בלתי פורמלית – המכונה בפי “נרטיב של עשייה” – מציגה את המסלול האמיתי של המדע, הכרוך בתובנות תקופתיות, באינטואיציות אישיות, בניחושים אקראיים ובתגליות מקריות. המדע, כמו החיים, הוא עסק מבולגן ואקראי, רצוף בצירופי מקרים משונים, בהסתעפויות בלתי צפויות, בתגליות מקריות, במפגשים לא צפויים ובתוצאות חסרות תקדים. התהליך הכאוטי הזה מאפשר הבנה חלקית מדוע בעשרות השנים האחרונות הצליחו כל כך התיאורים הפופולריים בגוף ראשון שבהם הסבירו מדענים כיצד ערכו את מחקריהם הלכה למעשה. בייחוד הדבר בא לידי ביטוי בעבודות שחקרו את מוזרויות החיים.

בספרם “פריקונומיקס” (הוצאת כתר, 2006) הציגו סטיבן לויט וסטיבן דבנר את כוחם של תמריצים באמצעות כמה סיפורים מוזרים. למשל, רוב סוחרי הסמים מתגוררים עם אמהותיהם מפני שרק החבר'ה בצמרת עושים את הכסף הגדול, ואילו השאר מחכים לתורם ומבצעים את חובותיהם. בדוגמה אחרת, הם מראים ששמות של תינוקות מעידים על מניעי ההורים. בספרו “חוקר הטבע הכלכלי: בחיפוש אחר פתרונות לחידות היום-יום” (הוצאת בייסיק, 2007) מפעיל פרופסור רוברט פרנק מאוניברסיטת קורנל את העקרונות של ניתוח עלות-תועלת כדי להסביר מוזרויות כגון מדוע כספומטים המיועדים לנהגים מכילים סימנים בכתב ברייל (מפני שזול יותר לבנות את כל המכשירים באותה דרך, גם להולכי רגל וגם לנהגים), מדוע ביצים חומות יקרות מביצים לבנות (מפני שהביקוש נמוך והתרנגולות המטילות אותן גדולות יותר ואוכלות יותר מזון), מדוע קשה יותר למצוא מונית בגשם (מפני שבימים גשומים משתמשים יותר במוניות, ואז נהגים רבים ממלאים את המכסה היומית שלהם ונוסעים הביתה) ומדוע חלב מאוכסן בקופסאות קרטון מלבניות, ואילו משקאות קלים נמכרים בפחיות עגולות (מפני שקל יותר לשתות היישר מפחית עגולה, אבל נוח יותר למזוג חלב ולאכסנו במקרר בקופסה מלבנית).

בגיליון הקודם יצאתי נגד הדירוג המלאכותי (והדוחה) ששם את הכתיבה המדעית הטכנית מעל לכתיבה הפופולרית. אני מציע להעלות את הכתיבה הפופולרית למעמד של “מדע משלב” שבו כתיבה מדעית טובה משלבת נתונים, תיאוריה וסיפור לכדי יצירה שימושית ומשכנעת אחת. ועל כך אוסיף עוד, שחקר פרטי הפרטים של החיים, בייחוד בשוליים ה”משוגעים” של המדע, עושה את התהליך המדעי לנגיש יותר לכל אדם. בעוד הנרטיב של ההסבר נראה כמו “הנתונים האלה הביאו אותי למסקנה…” הנרטיב של העשייה נראה כמו “היי, זה מוזר…”. בכתיבת הביוגרפיה של המדע המוזרות מנצחת את הנתונים.

* הגישה הוויגית רואה בהיסטוריה תהליך של התקדמות לעבר חוקה דמוקרטית, בסגנון בריטי, ונוטה לארגן את העובדות כדי שיתאימו לכך. השם נובע משמה של המפלגה הוויגית שדגלה במלוכה חוקתית. – העורכים

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (www.skeptic.com). ספרו האחרון הוא “מדוע דרווין חשוב?”