הפיסיקאי ושולה הצדפות

 ההבדל בין יוצרי שתי תיאוריות חדשות במדע חושף את צביונו החברתי של התהליך המדעי

המאמר הופיע בגליון 3 (פברואר-מארס 2003) של כתב העת עולם המדע והטכנולוגיה – סיינטיפיק אמריקן, בהוצאת אורט. מובא באתר הידען באדיבות מערכת כתב העת.

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/shremer03.html

ראו את הציטטות הבאות מפרי עטם של שני מחברים שפרסמו לאחרונה בהוצאה עצמית שני ספרים המתיימרים לחולל מהפכה במדע.
“ספר זה הוא התגשמותן של כמעט עשרים שנות עבודה, שבמהלכן פיתחתי מדע מסוג חדש, כלל לא ציפיתי שהדבר יימשך זמן כה רב, אבל גיליתי הרבה יותר דברים מכפי שחשבתי שאצליח לגלות, ולמעשה, מה שעשיתי עכשיו נוגע כמעט בכל תחום מתחומי המדעים הקיימים, ועוד בהרבה יותר מזה. לבסוף הבינותי כי התגלית היא אחת התגליות החשובות ביותר בכל תולדותיהם של המדעים התיאורטיים''.
“פיתוחה של עבודה זו התנהל בלא שום עזרה במשך שלושים השנים האחרונות, כפי שתגלו בעת קריאת הספר, היה זה מן ההכרח שאדם מבחוץ יפתח את הרעיונות האלה, הם הופכים על פיה את החשיבה המקובלת במידה כזו, שפיתוחו של כל חלק שהוא מהמערכת התיאורטית המוכללת הזאת כמעט לא היה אפשרי בתוך מבנהו הנוקשה של המדע הממוסד''.
שני המחברים עבדו בבדידות במשך שנים, שניהם הציגו תיאוריות המפגינות עקיבות עצמית מרשימה, לצד טענות מופרזות באותה מידה בדבר קעקוע היסודות של הפיזיקה בפרט ושל המדע בכלל, שניהם בחרו שלא ללכת בדרך המסורתית ולא הגישו את עבודתם לביקורת עמיתיהם בביטאונים המדעיים תחת זאת העדיפו להציג את רעיונותיהם במישרין לפני הציבור. שני הספרים גדושים תרשימים מתוצרת עצמית המתיימרים לחשוף את מבני היסוד של הטבע.
יש הבדל מובהק אחד בין שני המחברים: האחד זכה לכתבות בעיתונים כמו טיים, ניוזוויק או ויירד ולמאמר ביקורת בניו יורק טיימס. מנת חלקו של האחר הייתה התעלמות מוחלטת, מלבד מצגת במוזיאון זעיר לאמנות בדרום קליפורניה. קורות חייהם עשויות לשפוך אור על ההבדל הזה בתגובות על ספריהם.

אחד המחברים קיבל תואר דוקטור בפיזיקה בגיל 20 מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, שם אמר עליו ריצ'ארד פיינמן שהוא “מדהים”, והיה צעיר הזוכים ב”פרס הגאון” היוקרתי עייש מקארתור. הוא הקים מכון לחקר המורכבות באוניברסיטה חשובה, ואחר-כך פרש כדי להקים חברת תוכנה משלו, שם יצר תוכנת מחשב מצליחה להפליא המשמשת מיליוני מדענים ומהנדסים. המחבר האחר היה שולה צדפות, כורה זהב, מפיק סרטים, חופר מערות, טכנאי אחזקה, ממציא ובעל חניון קרוואנים שניהל בעצמו. התוכלו לנחש מה שמותיהם של שני המחברים ומי מהם כתב כל אחת משתי הציטטות?
הציטטה הראשונה היא פרי עטו של סטיבן וולפרם, ילד הפלא מקלטק ומחבר הספר מדע ממין חדש, שבו מצומצם המבנה הבסיסי של היקום וכל אשר בו לכללי מחשוב ולאלגוריתמים שמפיקים מורכבות בדמות אוטומטונים תאיים. את השניה כתב ג'יימס קרטר, שולה הצדפות שחיבר את התאוריה האחרת של הפיזיקה, שם הוצעה תיאורית ה”צירקלונים” של היקום, המשתיתה את כל החומר על שפופרות טבעתיות חלולות שמקשרות בין כל הדברים.
ימים יגידו אם צדק וולפרם אם לאו, אבל בסופו של דבר נדע זאת, משום שרעיונותיו יעמדו למבחן בשוק המדע התחרותי. ייתכן שלעולם לא נדע אם יש ממש ברעיונותיו של קרטר. למה? כי אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא, במדע – כמו ברוב המפעלים האינטלקטואלים האנושיים – השאלה “מי אמר” חשובה לא פחות מאשר “מה נאמר”, לפחות עד כמה שהדברים נוגעים להקשבה ראשונה.
במובן זה, המדע הוא שמרני, ולפעמים אליטיסטי. אין לו דרך אחרת לעמוד בפני גלים גלים של מהפכנים בעיני עצמם. על כל סטיבן וולפרם יש מאה ג'יימס קרטרים. חייב להיות תהליך סינון כלשהו שיבדיל בין רעינוות מהפכניים במלוא מובן המילה, לבין רעיונות מצוצים מהאצבע.
כאן נכנסים לתמונה הספקנים. אנו מתעניינים בג'יימס קרטרים של עולמנו מפני שייתכן כי המהפכה הגדולה הבאה תנבוט דווקא מקו התפר שבין המדע והפסוודו מדע. רוב הרעיונות הללו יגיעו אמנם לגל האשפה, אבל לעולם לא נוכל לדעת זאת אם לא נעיין בהם היטב.