שיבוט אחים גם יחד

זו כבר לא פנטזיה של מוחות חולניים ומנהיגי כתות סהרוריים, עכשיו גם המדענים הכי רציניים מקדישים זמן ואנרגיה לחקר טכנולוגיית השיבוט

ורד קלנר, מעריב, איור: בתיה קולטון

(מעריב, 3/4/04)
בשבוע שעבר האריכה הכנסת את חוק איסור השיבוט האנושי בחמש שנים נוספות, בהחלטה שמשאירה לחוקרים אפשרות להמשיך לעבוד בשקט, ומרגיעה לפחות זמנית את המתנגדים הרבים למהפכה המדהימה הזו, אבל הדרך לשיבוט אדם כבר סלולה. בינתיים רק כבשים יכולות להגיד זו לזו’בוקר טוב לי’, בסוף הדרך גם אנחנו נוכל

על דבר אחד אין ויכוח: רגע הופעת השיבוט בתולדות האנושות, אי שם ב-97′, הוא נקודת מפנה חדה. נקודת אל חזור, שמה שהיה לפניה לא יהיה אחריה. כי בניגוד למה שאפשר לחשוב, השיבוט הוא לא אפיזודה משונה שרק העיתונים נהנים להשתעשע באפשרויות הפרועות שהיא מבטיחה.השיבוט הוא באמת אפיזודה משונה עם אפשרויות פרועות. אז תשכחו מ”בלייד ראנר” ותגידו שלום ל”זיכרון גורלי”. האקשן האמיתי היום קורה במעבדה ולא במוחם הקודח של תסריטאי מדע בדיוני.
אבל זהו. כאן נגמרת ההסכמה ומתחילה ההתקוטטות, שכדרכה של התקוטטות בעולם המדע, נערכת בשפתיים קפוצות ובז’רגון של מביני עניין (חוץ מבמקרים יוצאי דופן, שבהם גם המדענים או הפילוסופים יוצאים מהכלים). מצד אחד מזהירים אותנו שאם המדענים ימשיכו להשתולל במעבדות, המין האנושי ישנה את פניו והמרקם החברתי יתפורר לחלוטין. מצד שני מתריעים המדענים שאם המחקר ייעצר, תפסיד האנושות את אחד הכלים המרטיטים של הקדמה, שהוא לא רק הישג תאורטי, אלא אמצעי מוחשי להביא קצת יותר בריאות לעולם.

באמצע, בין לבין, מתחבטים כל העוסקים בשיבוט באינספור שאלות מרגשות ומעוררות מחשבה: עד כמה גורלנו מוכתב על ידי התורשה הגנטית שלנו? איפה חופש הבחירה? מה יקרה לאנושות אם כבר לא יצטרכו גבר ואישה כדי להביא ילד לעולם? מה יקרה למודל המשפחתי, שגם ככה לא מי יודע מה משגשג? איפה הגבול בין המרוץ הלגיטימי אחרי בריאות ובין האובססיה לתיקון גנטי? מה יקרה לנו אם נוכל לתכנת את ילדינו להיות לא רק חכמים יותר, אלא גם בלונדינים יותר?

אבל אלה לא רק שאלות מהסוג שמדריכי תנועות נוער נהנים לזעזע בעזרתן את החניכים המבוהלים שלהם. השיבוט גם מעורר שורה של שאלות פרוזאיות, שאף הן גוררות לא מעט סימני שאלה ממחוזות האתיקה. האם מותר לייצר עובר למטרות מחקר? האם גוש תאים בן שבועיים שגדל בצלוחית בכלל יכול להיחשב ליצור אנושי? מאיפה ישיגו המדענים את כל הביציות הנדרשות לצורך המחקר? מי בדיוק יממן את כל זה? ומדאיג יותר: מי ייהנה מההישגים האדירים שהמחקר הזה מבטיח להנחית עלינו?

על חלק מהשאלות ניסו לענות חברי ועדת המדע של הכנסת ואורחיה בחודשים האחרונים, במסגרת מסכת הדיונים על חוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאיי הרבייה), שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ביום שני שעבר. החוק החדש בעצם בא להמשיך חוק קודם, שהעביר חגי מרום בשנת98′, כשהשיבוט עוד היה בחיתוליו.

החוק הישן קבע שיש לאסור שיבוט אנושי למטרות רבייה למשך חמש שנים. חמש שנים עברו, תוקפו של החוק פג, והוויכוח התחדש במלוא הווליום. בסופו של דבר הוחלט להאריך את האיסור הזמני בעוד חמש שנים. כי מי יודע איפה נהיה ב-2009. ” זה לא אומר
שמדינת ישראל היא בעד שיבוט למטרות רבייה”, מבהירה עו”ד גלי בן-אור, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, “אלא דווקא שמדינת ישראל היא נגד שיבוט, אבל כאשר היא מחוקקת חוקים שעניינם מגבלות על המדע, היא עושה זאת בזהירות רבה”. מה שבטוח, הצדדים בוויכוח ינצלו את הזמן כדי לאגור תחמושת ולהתחפר עמוק יותר בעמדותיהם.

אחוזי הצלחה נמוכים
ב-5 ביולי96′ הגיעה לעולם דולי. שישה קילוגרמים פלוס של כבשה לכל דבר. שבעה חודשים מאוחר יותר, אחרי שנחקרה ונבדקה, הגיעה דולי גם לתודעת העולם כולו, כיצור המשובט הראשון. צוות החוקרים של מכון רוסלין שליד אדינבורו, סקוטלנד, דיווח בכתב העת “Nature” על הישגו, ועורר את תדהמת הקולגות. מאז הפך השיבוט למשאת נפשם של מדענים רבים, רציניים יותר או פחות, שהתאמצו לשכפל חיות מחיות שונות, אבל נתקלו באחוזי הצלחה מאכזבים. שיבוט אדם לא עומד כרגע על הפרק.
למרות כמה הצלחות מרשימות, סיכויי ההצלחה מתנדנדים בין אחד ל-200 ביום טוב לאחד מ-300 ביום קצת יותר מעונן. זה אולי לא נורא כשמדובר בעכברים, אבל זה משאיר את שיבוט האדם לגמרי מחוץ לתחום. חוץ מזה, למרות שסטטיסטית עוד מוקדם לקבוע, נדמה שבעלי החיים ששובטו עד היום (כבשים, עזים, עכברים, חזירים, ארנבות ופרות) סובלים מפגמים רבים.

אם כך, למה מדענים מתעקשים להתקדם במסלול השיבוט? מכמה סיבות. הם בטוחים שהטכנולוגיה תשתכלל ותלך, ומקווים שאחוזי ההצלחה ישתפרו. אבל גם אם לא, שיבוט אדם אינו חזות הכל, לדעתם. הדרך לשם חשובה לא פחות. לכן מותחים המדענים קו ברור בין שיבוט למטרות רבייה (שהיום היחידים שמדברים עליו ברצינות הם שרלטנים וכתות תמהוניות), ובין שיבוט למטרות מחקר בתאי גזע.

ב-98′ התרחשה פריצת דרך נוספת, אלא שבניגוד לדולי, היא קצת פחות פוטוגנית, ולכן לא נהנית מיחסי ציבור מהדהדים. צוות חוקרים מוויסקונסין לקח עוברים (בני יומיים-שלושה) שנוצרו בהפריה חוץ גופית, ושהוריהם כבר לא נזקקו להם ולכן תרמו אותם למחקר, והפיק מאותם עוברים את שורת תאי הגזע העובריים הראשונה. אלה תאים שיכולים להתפתח לכל תא ולכל רקמה, ולכן, בעיקרון, ניתן להפיק מהם תאים לצורכי השתלה.

בחודש שעבר נכנסה לרשימת ההמתנה לפרס נובל עוד חבורת חוקרים, הפעם מדרום קוריאה, שהצליחה לייצר תאי גזע מעוברי אדם משובטים (ולא מעוברים “עודפים” כמו בפסקה מעל). הם השתמשו בטכניקת השיבוט, ייצרו עובר וכעבור שבועיים הפיקו ממנו שורת תאי גזע. המדענים הנרגשים מסבירים ששכלול הטכניקה יאפשר מציאת תרופה לכמה מהמחלות הקשות ביותר, כמו פרקינסון, סרטן, סוכרת, אי ספיקת לב ועוד. היתרון במחקר על עוברים משובטים, הם מבהירים, הוא הפקת תאי גזע שיכילו את המטען הגנטי של החולה, ולכן, כשיושתלו בגופו, לא יידחו כגורם זר.

“אם נרצה”, מסביר פרופ’ יוסף איצקוביץ, ראש מחלקת נשים בבית החולים רמב”ם, “נוכל לדוגמה לקחת תא מחולה סוכרת נעורים, להפיק ממנו תאי גזע עובריים, שמהם אנו מקווים שנוכל לייצר תאים מפרישי אינסולין, שנוכל לשתול בגוף החולה מבלי שיידחו. או שכל אחד יכין לו שורת תאי גזע עובריים משלו, שיתאימו לו מבחינה גנטית. ואז אם מתברר שהוא חולה פרקינסון, נוכל לקחת את התאים שלו ולייצר מהם תאים להשתלה. זה לא מדע בדיוני. זו דוגמה למה הטכנולוגיה הזו יכולה להוביל”.

פרופ’ בנימין ראובינוף, מנהל המרכז לחקר תאי גזע עובריים במחלקה לגינקולוגיה ובמכון לתרפיה גנטית בהדסה עין כרם: “לדעתי היתרון העיקרי הוא ייצור תאי גזע מאנשים שסובלים מכל מיני מחלות. למשל, אם ניקח תא של חולה
סוכרת, נייצר ממנו עובר משובט, שממנו נפיק תאי גזע עובריים, וניתן להם להתמיין לתאי לבלב, נוכל לקבל תא לבלב של חולה סוכרת, לחקור אותו ולפתח תרופה”. איצקוביץ : “זו מהפכה שיכולה לשנות את פני הדור”.

הגרמנים רגישים
אבל לפני שישנו את פני הדור צריכים המדענים הישראלים לחצות כמה משוכות בגובה רב עד בינוני. בעיקרון, המצב בישראל לא רע בכלל. מחקר על תאי גזע מעוברים עודפים מתנהל בהצלחה בהדסה עין כרם וברמב”ם, ונתמך בנדיבות יחסית על ידי המדינה.זה לא מובן מאליו.כידוע,בארצות הברית המצב שונה לחלוטין. הנשיא ג’ ורג’ בוש, נוצרי שנולד מחדש, לא רק מתנגד להפלות, הוא גם סגר את הברז של המחקר בתאי גזע. לשיטתו, כמו לשיטת הקתולים, עובר הוא אדם מרגע ההפריה, ולכן כל פגיעה בפוטנציאל החיים שבו היא “טעות מוסרית”.
חזית נוספת נגד המחקר בתאי גזע (מעוברים עודפים או משובטים) מתבצרת בגרמניה. הגרמנים, כנראה בגלל המטען ההיסטורי בכל הקשור בניסויים בבני אדם, פיתחו רגישות יתר לנושא. הפלה מותרת שם על פי חוק, אבל הפקת תאי גזע נחשבת פגיעה בכבוד האדם. מדינות אחרות, שפוזלות לכיוון גרמניה, חוששות לא פעם להפר את הקוד המוסרי של הגרמנים החדשים. התוצאה היא קואליציה מוזרה של מתנגדי השיבוט (אפילו למטרות מחקר) שכוללת מצד אחד גופים דתיים-פונדמנטליסטיים, ומצד שני ארגוני זכויות אדם בגרסתם המעודכנת והירוקה.קצת כמו הקואליציה של מתנגדי הפורנוגרפיה.
אלא שלדברי מתנגדי השיבוט המקומיים, כל הוויכוח הזה נשאר בשוליים כשמדובר בישראל. לטענת ד”ר כרמל שלו, משפטנית ואתיקנית ממכון גרטנר, גישתה הפתוחה של ההלכה היהודית לשיבוט, מורידה את סף ההתנגדות לגובה הרצפה. וחוץ מזה, היא מוסיפה, גם חדוות הפריון הישראלית משבשת את שיקול הדעת. כמו שטיפולי ההפריה החוץ גופית זוכים כאן לפופולריות יוצאת דופן, אין מניעה לפנטז על דרכים נוספות לשיפור המצב הדמוגרפי.

“בכל העולם הדיון הביו-אתי מתקיים תחת המטרייה המ אוד רחבה של הלקחים שלמדנו מהנאצים”, אומרת שלו. “כל המשטר של ועדת הלסינקי, המפקחת על ניסויים בבני אדם, נבנה על בסיס הלקחים שהופקו מהשואה. אבל בישראל יש גישה מאוד גסה בעיני, שאומרת:’נו טוב, אנחנו מבינים למה הגרמנים נזהרים, אבל אנחנו היהודים נעשה מה שאנחנו רוצים ואף אחד לא יגיד לנו מה לעשות’. דווקא בישראל היינו צריכים לתת יותר כבוד להיסטוריה הזאת ולהיות זהירים על אחת כמה וכמה, ולזכור שכבוד האדם חד הוא. הייתי רוצה שהמדינה היהודית דמוקרטית תהיה הראשונה להכיר בכך שלסקרנות המדעית חייבים להיות גבולות”.

מדענים ששומעים את שלו מקבלים צמרמורת. “אנשים שלא מעורבים במחקר חושבים שהמצב הנוכחי הוא המצב הקבוע”, מסביר איצקוביץ. “אבל הרי גם שני הניתוחים הראשונים להשתלת לב נגמרו במות הפציינטים.תארי לך שהמחקר היה נעצר.מי שמתנגד למחקר לא מבין שכשמדובר בבשורה כל כך גדולה, ראוי להתקדם תוך כדי ויכוח. מה אני אגיד לך, אם הם מתנגדים למחקר בתאי גזע,אז שלא יעסקו בו.אבל כשאנחנו נמצא תרופה לאיזו מחלה, שלא יטרחו לעמוד בתור לקבל אותה”.

ממה חוששים ד”ר כרמל שלו וחבריה? הרשימה ארוכה. טענתם המרכזית היא שעם כל הכבוד למדענים (ואין להם הרבה), התחרות והשאפתנות האישית הן אלו זו שמניעות אותם קדימה, ולכן הם מתעלמים מכל הסכנות האדירות שטמונות במחקרם. מה שמתחיל כמו פרויקט עם הרבה כוונות טובות, מזהירים המתנגדים, עלול להיגמר בבכי. זה הטיעון הידוע בכינוי “המדרון החלקלק”. משמעותו היא שאם לא נעצור את המחקר עכשיו, עוד נגיע לשיבוט אדם.

“זה מה שקרה כשביקעו לראשונה את גרעין האטום”, אומר ד”ר עובדיה עזרא, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, “אני לא יודע כמה כוונות טובות היו אז. האמתלה היתה לנצח את היטלר, אבל השתמשו בפצצה אחרי שכבר לא היה היטלר. כשמגיעים לצמתים עם הכרעות גורליות, צריך להביא בחשבון את התוצאות הגרועות ביותר ולמזער נזקים”.

חקר הגרעין הביא גם לא מעט דברים טובים.

“זה נכון רק אם אפשר לקבוע בוודאות שאף פעם לא תגיע פצצה גרעינית לידי אל-קאעידה או למדינות מטורפות. פוטנציאל ההרס שהביא איתו הנשק הגרעיני מאפיל על כל יתרון שאפשר להעלות על הדעת. עצם האיום הופך את כל העניין למקח טעות”.

ממה אתה חושש בשיבוט?

“שיבוט עלול לגרום לכך שנעמיד את התכונות הביולוגיות של אדם כתכונות המכריעות בישות שלו. ברגע שנייחס לתכונות הפיזיולוגיות משקל גדול יותר מהתכונות האחרות, אנחנו הופכים את ההיררכיה בהגדרת האדם. עד היום, התבונה והתכונות הרוחניות נתפשו כמייחדות אותו מיצורים ביולוגיים אחרים, במובן של’מותר האדם מהבהמה’. הפיכת ההיררכיה תעמיד אותנו בפני מציאות מוסרית אחרת”.

למה אי אפשר להסתכל על השיבוט כגלגול משוכלל של הפריה חוץ גופית?

“כי הפריה חוץ גופית יכולה להתפתח למגוון גדול מאוד של חיים אנושיים. שיבוט מכתיב מראש את כל התכונות הגופניות של אדם במכוון.אפשרכמובן לומר שכל הפריה מכתיבהאת התכונות הגופניות של הנולד, אבל בהפריה רגילה יש אקראיות. בשיבוט אנו קובעים מראש את כל התכונות הפיזיות של העובר”.

שלו מוסיפה: “ברגע שאנחנו שולטים בהרכב הגנטי של העובר, אנחנו חותרים תחת עצם התשתית של השוויוניות בין בני אדם, כי אנחנו יוצרים יחסים של מעצב-מעוצב. ילד משובט גם יודע שהוא כפיל של אדם שקיים, וזה סוגר את האפשרויות שלו לעתיד פתוח. זו פגיעה בזכות הבסיסית של האדם לדעת שהחיים שלו הם החיים שלו”.

חלום או בלהות
תומכי השיבוט יודעים שלטענות היריבים שלהם יש פוטנציאל לא קטן ליצירת היסטריה. הדימויים הנפוצים, של שרשרת היטלרים או בן לאדנים משוכפלים, קלים יותר לעיכולהמוני מצילומים מופשטים של כדור תאים על צלחת פטרי. לדבריהם, מתנגדי השיבוט עסוקים ביצירת בהלה יש מאין. לא כל טכנולוגיה חייבת להיגמר בקטסטרופה לאנושות.
פרופ’ אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים ומנהל היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק: “האם בגלל החשש שלנו מתוצאות רעות נעצור את כל ההתפתחות? הרי גם מטוסים יכולים להגיע לידי אל-קאעידה, וכל טכנולוגיה יכולה לשמש לרעה. היתה לנו הירושימה אחת, וזה לא חזר על עצמו. גם המדינות האיומות בעולם, שיש להן נשק גרעיני, כמו צפון קוריאה, לא עשו עוד הירושימה. אי אפשר להלך אימים על כל טכנולוגיה, כי אחרת נשב בכפר עם סוס ועגלה. החשש הזה אופייני לדיון התחלתי בכל התפתחות.

“אין לאסור שיבוט אדם באופן גורף ומוחלט, כי מבחינה מוסרית-מהותית אין רע מובנה בשיבוט אדם. ההתנגדויות לשיבוט אדם מצד גורמים שונים נובעות או מתפישה קתולית (לגיטימית עבור הקתולים, אבל לא מחייבת עבור אחרים) הרואה ביצירת אדם שלא בדרך הטבע רע מהותי, או בגלל חששות שונים שברובם הם דמיוניים, ללא יסוד סביר”.

” ההיסטוריה מראה שאי אפשר לעצור את הסקרנות האנושית”, מוסיפה ד”ר ורדית רביצקי, חוקרת במחלקה לביו-אתיקה קלינית ובמכון הלאומי למחקר גנטי, “מצד שני, ההיסטוריה גם מראה שכשנעשות טעויות גדולות, אנחנו מתאמצים לתקן אותן. לדוגמה, משנות השלושים-ארבעים עד שנות השישים-שבעים נערך מחקר בעיר קטנה בדרום ארצות הברית, במהלכו עקבו אחרי איכרים שחורים עניים ופרימיטיבים, כדי להתחקות אחר התפתחות הסיפיליס. במהלך הזמן גילו את הפניצילין והחוקרים יכלו לתת להם את התרופה, אבל מנעו זאת מהם כדי לראות כיצד מתפתחת המחלה. היום הצאצאים שלהם מקבלים פיצוי מהממשלה.
“בשלב מסוים הקהילה הרפואית התעשתה, הבינה שהיתה כאן טעות מוסרית איומה, ויצרה מנגנוני פיקוח. בלי רגולציה לא נוכל לעשות כלום. הקיצונים קוראים להפסיק כל מחקר בגלל החשש מהמדרון החלקלק. אני אומרת שצריך לצייר גבול ברור בין מה שראוי ומה שלא. אם שיבוט יכול להוביל לפיתוח תרופה לאלצהיימר, אז בואו נמצא תרופה בלי לשבט בני אדם”.

רביצקי טוענת שאת הפוביה הטכנולוגית מפרנסת התקשורת ואפילו השפה בה כל אחד מהצדדים בוחר להשתמש: “קתולי קיצוני יגיד שהוצאת התאים מהעובר היא רצח. ביולוג יגיד: אני מפרק את הבלסטוציסט, שזו המילה המדויקת לתיאור השלב הזה של החיים האנושיים”. היא מסבירה שהנחת היסוד שעומדת בבסיס החששות של מתנגדי השיבוט, נובעת מהשקפה של דטרמיניזם גנטי. “אם הם חושבים שמי שזהה לי גנטית יחיה שוב את חיי, זה אומר שהם מאמינים שהכל מוכרע על ידי הגנים. גישה כזו, לדעתי, מורידה את המורכבות האנושית לרמת הדנ”א. רק על בסיס הנחה כזאת אפשר לטעון ששני אנשים זהים גנטית הם אותו האדם. הרי אם אני אשבט את עצמי וייוולד אדם אחר הזהה לי גנטית, הוא לא יהיה אני. לא יהיה לו הזיכרון שלי או מערכות היחסים שלי. באיזה מובן הוא יהיה אני? “.

פרופ’ מישל רבל, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן, שיושב בעצמו במספר ועדות לביו-אתיקה, רגוע: “ההתקדמות הטכנולוגית לא גוזלת מאיתנו את היופי שבחיים. אני לא מפחד ממכשור יתר. אם השיבוט יוכל לעזור לזוג שהיום לא מצליח להביא לעולם ילד בריא, אז אני לא רואה בכך פסול. אבל אם המטרה היא לייצר סופרמן או להחיות כפיל של ילד שנהרג, אני אסביר להורים שהילד אולי יהיה דומה לאחיו, אבל אופיו יהיה שונה. גם אם מדברים על שיבוט של קלאודיה שיפר, כדאי לזכור שהיופי הוא לא רק גנטיקה. אם מישהי תזניח את גזרתה, הגנים לא יעזרו לה”.

ומאיפה תבוא הביצית?
השאלות על השיבוט למטרות רבייה, מודים כולם, הן בעיקר משחק תאורטי בינתיים. המלחמה האמיתית מתמקדת בשיבוט למטרות מחקר. על הקרב האחרון פיקד איצקוביץ, שהגיש לוועדת הלסינקי העליונה בקשה לשבט עוברים במטרה להפיק מהם תאי גזע. על פי החוק הקיים זו לא אמורה להיות בעיה, אלא שאיצקוביץ לא פירט בהצעת המחקר שלו מאיפה הוא ישיג ביציות. חברי הוועדה שלחו אותו למקצה שיפורים, והוא החליט בינתיים למשוך את ההצעה.
מתחת להתנהלות העניינית לכאורה של איצקוביץ וחברי הוועדה, בעבע הוויכוח האמיתי. ד”ר שלו, אחת החברות בוועדת הלסינקי, ופרופ’ חגית מסר-ירון, מרצה להנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב ומי ששימשה מדענית ראשית במשרד המדע עד לפני שנה, קבלו על כך שמרוב פטפוטים מדעיים, אף אחד לא זכר לשאול איך יגיעו הביציות למחקר, ומהו המחיר שנשים נאלצות לשלם כדי לספק למדענים את חומר הגלם המחקרי שבזכותו ישיגו לעצמם תהילה בינלאומית.

“את העובר המשובט יוצרים מביצית טרייה”, אומרת מסרירון, “זאת אומרת שצריך לעשות לאישה טיפולי הפריה, שהם טיפולים חודרניים. זה יותר כמו תרומת כליה מתרומת זרע”. שלו מוסיפה: “ההצעה של איצקוביץ היא דוגמה קלאסית של התעלמות מנשים. הוא אמר בכלליות שישיג ביציות מפה ומפה, הוא לא פירש כיצד הוא מתכוון להשיג את הסכמת הנשים. כששאלתי אותו מה הפרוטוקול הקליני לגבי הגירוי ההורמונלי בטיפול פוריות, הוא ענה שבבית חולים רמב”ם אין להם פרוטוקול למינון הורמונלי מקובל. זו שערורייה. לא ייתכן שאין סטנדרטים קליניים לגבי מה מקובל”.

מה לדעתך מסתתר מאחורי זה?

“חוסר רגישות. מה שמניע את הממסד המדעי בישראל הוא הפוטנציאל הכלכלי האדיר בשוק העולמי הביוטכנולוגי”.

איצקוביץ : “יש קבוצה של אנשים שרוצה להוביל חקיקה שתאסור שיבוט. אלו פמיניסטיות או נשים שמתיימרות להיות פמיניסטיות, לצד אנשי אתיקה שמתנגדים לטכנולוגיה. יש להם בעיה להצטרף למקהלה ששרה שירי הלל להתפתחויות בתחום, כי אם הם יצטרפו לא ישמעו אותם, אז הם עומדים בצד ומחפשים מה לצעוק.

“הטיעונים הפמיניסטיים לכאורה מעליבים לדעתי את האינטליגנציה של הנשים. הרי אף אחד לא ביקש להעביר נשים טיפולי הפריה למטרת המחקר. אני ביקשתי להשתמש בביציות ממקור אחר. לדוגמה, ביציות עודפות שנשאבו ואז התברר שאין זרע לבעל, אז במקום לזרוק אותן אפשר להעביר אותן לשימוש קליני לאישה אחרת. יש נשים שלא רוצות לתרום לשימוש קליני, אבל מוכנות להעביר את הביצית לשימוש מחקרי. הצענו גם לקחת ביציות מנשים שעוברות כריתת שחלות, או בזמן ניתוחים גינקולוגיים אפשר לשאוב ביציות לא בשלות בתהליך פשוט שלא מאריך את הניתוח ולא מסכן נשים. רק צריך את הסכמתן”.
אבל גם זה לא מרגיע את מסר-ירון, שחוששת ששיפור הטכנולוגיה למטרת מחקר ישרת גם את אלו שמפנטזים על שיבוט למטרת רבייה. “אם אני עוצרת שיבוט למטרות מחקר, במה אני פוגעת? “, דוחקת מסר-ירון, “הרי את כל המחקר על עוברים אפשר לעשות גם על עוברים עודפים”.

אבל תאים שהופקו מעוברים עודפים עלולים להידחות בזמן השתלה.
“נכון, אבל ממילא אנחנו מאוד רחוקים מזה. כשזו תהיה הבעיה היחידה, אני אסכים למחקר. אבל להיכנס להרפתקה שיש בה סיכונים? מוטב לחכות. בינתיים נייצר מנגנוני פיקוח”.

איצקוביץ : “אני לא מאמין.היא מושיבה מדענים ונותנת להם תוכנית מחקר? היא לא מבינה שמדובר בשתי טכנולוגיות שונות.מה היתרון בלהפיק תאים מפרישי אינסולין,אם ברגע שנרצה להשתיל אותם הם יידחו? אנחנו לא רוצים לבזבז זמן. אנחנו רוצים לעבוד על הדברים במקביל.לעצור את המחקר זו עוולה”.

גם ראובינוף נזעק: “אחד השימושים החשובים בשיבוט הוא לא רק למניעת דחייה, אלא גם בייצור תאים לחקר מחלות. ואם נפצח את התהליכים שקורים בזמן התכנות מחדש, יכול להיות שנוכל לבודד את הפקטורים שגורמים לתהליך וכלל לא נזדקק לביציות”.

לדעת רבל, חקיקה ומדע פשוט לא הולכים ביחד. “ב-94′ העבירה צרפת בפרלמנט חוק על נושאים שונים של ביוטכנולוגיה, ומאז הם עסוקים בלשנות את החוק שוב ושוב. התהליך הזה מאוד לא מכובד. ברוב השאלות הביו-אתיות צריך להגיע להחלטה בכל מקרה ומקרה. חוק קשוח לא מתאים לתחום בגלל קצב התפתחות המדע”.

שלו מתעקשת: “אני רוצה שיהיה כתוב בחוק שלא יוצרים עובר למטרות מחקר. שישתמשו בעוברים עודפים. זה לא שאני חושבת שעובר הוא דבר קדוש, אני תומכת בזכות להפלה, אבל זה לא נכון ליצור עובר לצורך מחקר”.

אבל הרי יש יתרונות ברורים לעוברים משובטים.

“היישומים הם בעתיד הכל כך רחוק, וחוץ מזה יש גם תרופות נגד דחייה”.

אז איפה מותחים את הקו?
תלונה נוספת של מתנגדי השיבוט היא על היעדרו של דיון ציבורי רציני בנושא. “יראת הכבוד ממדענים לא פעם מנוצלת לרעה”, טוענת מסר-ירון. “אין דיון ציבורי וזה מאוד נוח לקהילה המדעית. זה לא שהם עושים פרנקנשטיינים במרתפים, אבל מצד שני גם אין שקיפות. לא רק למדענים מותר להביע דעות. הצרכנים של המדע, זכותם וחובתם להיות מעורבים ולהביע את עמדתם בנושאים ערכיים”.
” מה היא רוצה? “, מוחה שוב איצקוביץ, “יש הרבה ועדות שישבו על העניין, וגם לא מעט כינוסים. מה, היא רוצה לעשות סקר בסוף משחק של מכבי ביד אליהו? או אולי בתוכנית של דודו טופז? היא סתם מקשקשת. מה זה דיון ציבורי? המחקר שלנו פתוח וגלוי, ואנחנו עובדים במוסדות ציבוריים שמתנהלים בשקיפות”.

ד “ר נח עפרון, מהתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים באוניברסיטת בר אילן, מדלג במתינות מרשימה בין הניצים. מצד אחד, מפריע לו שאף אחד לא מקדיש רגע להשלכות החברתיות של השיבוט, מצד שני, הוא מודה שכהורה לילדים, הוא לא מסוגל לבלום מחקר שטמונה בו האפשרות לריפוי מחלות. אז הוא מתלבט בקול, ומבקש גם לשמוע את דעתם של אחרים, לדוגמה בנוגע לשורות תאי גזע שהופקו בישראל ונמכרו בשנה שעברה לגרמניה.

“אף אחד פה לא טרח לשאול אם זה ראוי להעביר תאי גזע למטרת רווח”, פותח עפרון, “עצם העובדה שאנו עוברים למצב שבו אנחנו מתעשים את ייצור החומר הביולוגי האנושי בלי לחשוב על ההשלכות של התיעוש, זה מוזיל בשיטתיות את הערך של החומר האנושי. לפני שאנחנו קופצים לייצור המוני, אנחנו צריכים לחשוב אם יש הבדל בין ייצוא משהו שיש לו פוטנציאל להיות אדם, ובין מוצר כמו טלוויזיה או מכונית. כחברה אנחנו צריכים להחליט מי רשאי להרוויח מזה, מי רשאי לקנות, מי הבעלים של הפיתוחים האלו, על מה אנחנו מוכנים לרשום פטנטים ומה יהיה שייך לכלל החברה. אני לא בעד לעצור את המחקר, אבל אני חושב שכחברה אנחנו צריכים להסדיר את כל מה שקשור בשיבוט. משאיבת ביציות ועד מימון המחקר”.

יש מישהו בממסד המדעי שלא יסכים לזה?

“כן. יש תהום פילוסופית בין מה שאני מציע לבין מה שרוב המדענים רוצים. המדענים רוצים פורומים שדרכם יוכלו להסביר לציבור למה שיבוט זה לא מפחיד, ועד כמה זה מחושב ובטוח. הרבה אנשים מחברים בין שיבוט, השבחת הגנים והנאצים, והמדענים חושבים, ובצדק, שזה מגוחך ושחשוב להסביר את האמת. אלא שהדיון הציבורי שהמדענים רוצים הוא בעצם הסברה, ולא באמת דיון”.

שאלה נוספת, שלדעת עפרון צריכה להטריד את הציבור, היא גבולות התיקון הגנטי. “אנחנו יכולים להתערב דרך תאי גזע ולשנות את המבנה הגנטי של תינוק בדרך שתשפיע למשל על הגובה שלו”, מסביר עפרון, “זו תהיה דרך לטפל באנשים שהם נמוכים בצורה קיצונית, אבל אפשר לעשות זאת גם סתם למישהו שהוריו רוצים שיהיה שחקן כדורסל. באותה דרך אפשר אולי לטפל גם בהשמנת יתר”.

זה מצוין, לא?

“השאלה היא איפה מותחים את הקו בין רפואה חיונית ובין רפואה משפרת. אלו שאלות אתיות פרקטיות. מי מקבל טיפולים? מי מממן אותם? האם זה בכיסוי של קופת חולים או לא? מי מחליט איך לחלק את הטיפולים האלו באופן צודק? יש דברים שברור שרק עשירים יוכלו להרשות לעצמם. ומה עם תיקון גנטי שישפיע גם על הדורות הבאים? אז אנשים עם כסף יוכלו לשפר את הגנטיקה שלהם, והתוצאה תהיה שהעשירים יהיו יותר גבוהים ויותר יפים. זה יקבע פערים קיימים, ואנחנו נראה איך פער חברתי-כלכלי יתבטא בשינויים פיזיים”.

” התרחיש הנורא ביותר הוא שהשיבוט ייצור שני מינים אנושיים”, טוענת שלו. “אם ניתן לשוק הפרטי להמשיך במעשיו, נמצא עצמנו בעולם שחלק מהאנשים בו יחיו עד 120 עם איברים להחלפה, ושאר האנשים יחיו עד גיל 45 וימותו ממלריה או איידס. צורכי הבריאות בעולם מאוד גדולים. אין כסף לתת תרופה למלריה לילדים באפריקה. אז הצורך בשיבוט הוא שולי לחלוטין. הגיע הזמן לקבוע סדרי עדיפויות במחקר, ולא להשאיר זאת בידי חברות התרופות”.

גם שטיינברג מסכים שכאמצעי פריון, השיבוט הוא בור השקעות חסר תחתית, ובעיקר מיותר. “אם לשיבוט לא היה שימוש חוץ משכפול אנושי, אז היה צריך לאסור אותו רק בגלל בזבוז המשאבים”, הוא אומר, “אבל מאחר שלטכנולוגיית השיבוט יש שימוש אדיר עתידי, אני תומך בהמשכת המחקר”.

” הבעיה שלי עם חברי האופוזיציה לשיבוט היא לא שהטיעון שלהם חסר משקל”, מסכמת רביצקי.” הטיעונים שלהם חשובים וצריכים להישמע. מה שבעייתי בעיני זו הקפיצה מהטיעונים ועד הקביעה שהמחקר כולו הוא פסול ובלתי מוסרי”.

איך זה בעצם עובד
כדי להסביר מה זה שיבוט, אין ברירה אלא לחזור לכמה מונחי יסוד. בכל תא בגופנו יש 46 כרומוזומים, חוץ מתאי הרבייה (הזרע והביצית), שנאלצים להסתפק ב-23 כרומוזומים כל אחד. חיבור רגיל ביניהם אמור להביא לערבוב גנטי בין המטען שעל גב הזרע והמטען שבביצית, וליצירת אדם חדש. המתכון ליצירת חיים בעזרת שיבוט כולל מצרכים קצת שונים. או אם להודות באמת, הזרע הופך בו למיותר.

להלן המתכון: קחו ביצית והוציאו לה את הגרעין, המכיל את כל המידע הגנטי שלה (אותם 23 כרומוזומים). כרגע יש לכם בית חרושת ריק לייצור חיים. הניחו בצד. קחו תא בוגר (תא עור, או כל תא אחר, עם 46 כרומוזומים) והחדירו את המטען הגנטי שלו לתוך הביצית הריקה, ואז, בעזרת גירוי חשמלי, תגרמו לשני דברים חיוניים: אחת, מחיקת התכנות של התא הבוגר, כך שבסוף התהליך תא העור ישכח שהוא אי פעם היה כזה, והוא יחזור לכהן כארכיון גנטי פתוח לכל דורש. שתיים, הביצית והתא יתחילו להתחלק לעוד ועוד תאים, ממש כמו בהפריית ביצית רגילה. אם תשתלו את גוש התאים הזה ברחם אישה, יש סיכוי (בינתיים לא גדול מדי), שבסוף ההריון תקבלו יצור חי שהוא תאום גנטי של תורם התא הבוגר.

טננבוים אחד יחזיר את רון ארד, והשני יעשה לביתו
עניינו של השיבוט הגנטי זר לי באופן כללי, זאת כחלק ממגמה כללית של התנזרות מפרויקטים בעלי אפיל מיסטי-משיחי, המאופיינים במילים ארוכות ולועזיות, ונקשרים תמיד למאמרים סבוכים ומתורגמים בעלי לינקים מרובי סלשים ותתי כתובות. גם לאחר עיון מדוקדק במאמרו המפורט והקל לקריאה של פרופ’ מישל רבל, שעל פי מיטב מסורת המניפולציות האקדמיות הצליח לשכנע אותי כי שיבוט גנטי של כל אוכלוסיית הודו אינו יותר מאשר פעולה גינקולוגית פשוטה, כמותה נעשות מדי יום אלפים בעולם כולו, אני עדיין מעדיף, באופן מוזר, אחות שיוצאת מחדר הלידה ומבשרת לאב מעשן בשרשרת על מין, משקל, ומצב היולדת.

מה שכן, אחרי שכבוד שר הבריאות, דני נוה, בישר לעם בישראל שהוא תורם את איבריו, ואחרי שאחד השנונים בין כותבי הטורים מיהר להכריז שהוא חפץ במוחו של כבוד השר, נפקחו לי העיניים. פתאום הבנתי שבמחי מתן צ’ אנס למחקר ולפיתוח, ניתן יהיה להפוך את החיים בישראל לגן עדן עלי אדמות.

להלן עשרה שיבוטי אנוש מייד אין יזראל, שיהפכו את חיינו לטובים יותר:
1. דני נוה, שר הבריאות. אחד ינהל את המשרד המורכב, שני יפזר תרומות איברים ודנ”א שישביחו באופן כללי את הגזע השמי ויביאו כבוד למדינה.
2. דוד לוי. אולי השני יעשה משהו.
3. שרון איילון.למה שהעלילה לא תימשך באופן דו מסלולי: אחת נשארת עם יואב ונראה לאן זה יתפתח, שנייה נפרדת ממנו ועוברת לשף של אודטה. בעוד עשר עונות ניתן יהיה להפגיש בין השתיים בספיישל סיום עונה מיוחד, ואז קורים דברים מפתיעים.
4. שר האוצר. בעצם כבר יש אחד. לא?
5. דליק ווליניץ. בו זמנית, בכל מקבץ פרסומות, דליק אחד נגד כלובי הדגים, ומיד אחריו, מסתבר שטעיתי. לא יותר מדליק?
6. אדם ברוך. השני ינסה להסביר מה הראשון רוצה. אבל מאיפה לוקחים, לעזאזל, עוד קסקט, יקירתי?
7. יגאל תומרקין. סתם, שיהיה יותר שמח.
8. זאב רוזנשטיין. לבלבל את אברג’ ל.
9. אלחנן טננבוים. אחד יחזיר את רון ארד והשני יעשה לביתו.
10. יוסי ביילין. אחד יוביל את תהליך השלום כאילו אין טרור, ואחד יילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום.

קובי אריאלי

“ואם בגיל 20 הילדה תיראה כמו אמא באותו גיל. איך ירגיש הבעל?”
גם אם ההתקדמות לכיוון השיבוט נעשית בצעדי טנגו זהירים, אחד קדימה, שניים אחורה, עדיין יש חשש שהיבטים שונים של הטכנולוגיה החדשה לא נלקחים בחשבון. המרכזי שבהם הוא ההשפעה על מבנה המשפחה. הרי בטכניקת השיבוט הילד הוא העתק גנטי רק של אחד ההורים. איך זה ישפיע על הקשר בין השניים? מה יהיה תפקידו של ההורה השני? מי יהיו הסבא והסבתא?

פרופ’ מישל רבל לא מתרגש: “כשביניהם הפרש של 20 או 30 שנה, הבן לא יהיה כל כך דומה לאביו. מישהו מבחוץ לא יוכל כלל לדעת שמדובר בשיבוט. אותם חששות עלו גם בנוגע להפריה חוץ גופית. ב-81′ הייתי בכנס בוותיקן ורוב הדעות היו שזה ישלול את ערך המשפחה ויהרוס את הקשר בין ילד והוריו. כל מיני דברים שלא התגשמו”.

ד “ר ורדית רביצקי דווקא מודה שהטיעונים שמגיעים מאגף הפסיכולוגיה של השיבוט הם היחידים שיש להם משקל. “בואי נניח שאישה נכנסת להריון ונושאת ברחמה ילדה שהיא העתק גנטי שלה. מה יהיה כשהילדה תגיע לגיל 20 ותיראה בדיוק כמו שאמה נראתה בגיל ההוא? מה יעשה הבעל של האישה? איך הוא ירגיש? זה אולי נשמע קצת מעוות, אבל שמעתי אנשים בכנסים מדעיים שמתעסקים בשאלה הזאת.

“שאלה אחרת נוגעת לילד שהוא העתק גנטי של אבא שלו וגדל עם הציפיות לפתח אותן נטיות בחיים. קצת כמו שאבא רופא מצפה שבנו גם ילמד רפואה. איזה לחץ נפשי יהיה על הילד לשחזר את חייו של האב? אלה שאלות מטרידות, אבל הן לא לגמרי חדשות. ברגע שמתחילים לשחק עם צורת ההולדה, עולות שאלות על היחסים בתוך המשפחה”.

לדוגמה , אחת הדאגות היא שבגלל השיבוט לא יהיה יותר צורך בגברים.

“אני בכל זאת ממליצה לשמור כמה גברים כחיות שעשועים, גם אם אנחנו לא צריכות את הזרע שלהם”, מחייכת רביצקי.

רבל מוכן להתייחס לאתגר ברצינות: “הסיבה לזוגיות היא לא רק רבייה. זה יהיה מאוד עצוב אם זוג יחיה יחד רק כדי להוליד. יש מספיק זוגות שחיים יחד בלי ילדים ומסתדרים לא רע “.

“אם מותר לחתן שני הומואים, מה הבעיה בשיבוט?”
פרופ’ אברהם שטיינברג, שחיבר אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, מאמין שכל עוד השיבוט לא הופך לכלי רבייה המוני, אין סיבה לדאגה. “וגם אם כן, אני לא מבין מדוע זה מדאיג את הציבור הנאור, שלא מוצא בעיה במשפחה חד הורית או חד מינית. אם מוכנים לחתן שני הומוסקסואלים או שתי לסביות, מה הבעיה עם שיבוט? “, שואל שטיינברג. “אבל בכל מקרה השימוש בשיבוט יהיה כל כך נדיר, עד שהשאלה האתית לדעתי היא האם שווה להוציא על זה כל כך הרבה כסף”.

מבחינה הלכתית, אומר שטיינברג, יהיו כמה שאלות שהפוסקים יידרשו למצוא להן תשובה. למשל, עד היום הוגדר האב ביהדות כתורם הזרע. האם גם מי שתורם תא עור יכול להיחשב אבא? ומה עם ילדה שהיא שיבוט של אמה? האם היא תהיה “שתוקי” (כינוי הלכתי לילד שנולד מבלי לדעת מי האב) ? ” לדעתי היא לא תהיה שתוקי, כי פשוט אין לה אבא, ולכן לא תהיה לה מניעה להתחתן”, קובע שטיינברג. “במקרה של האב שתרם תא, לדעתי הוא האבא, כי אם תורם זרע, שהוא מחצית המטען הגנטי, הוא אבא, אז קל וחומר אם הוא תרם את כל המטען הגנטי “.

לזכור כי אין אנו אלוהים

מאת דוד גולינקין, הארץ, 21/4/04

המקורות היהודיים מביאים טעמים משכנעים יותר נגד שיבוט גנטי מאשר בעדו

לפני כחודש התקבל בכנסת “חוק איסור התערבות גנטית” המאריך בחמש שנים את האיסור לשבט בני אדם. פרופ’ מישל רבל, התומך בשיבוט, טען שעמדתו חופפת ל”אתיקה הישראלית-יהודית” – “הפוליטיקה של השיבוט”, מאת תמרה טראובמן (“הארץ”, 9.4). אולם היהדות טרם גיבשה עמדה ברורה בסוגיה. שיבוט גנטי של בני אדם יעורר שאלות הלכתיות ומוסריות רבות: מי אמו של העובר – תורמת מעטפת הביצית, תורמת התא (אם מדובר באשה) או האם הפונדקאית, או שלושתן? מי האב – תורם התא, או שמא אין לו אבא? ואולי הוולד הוא האח התאום של תורם/תורמת התא? האם מותר לשבט אדם בלי ידיעתו? האם מותר לשבט אדם שנפטר? האם תורם התא מקיים מצוות פרו ורבו? האם מותר ללדת תינוק משובט כדי לספק מוח עצם לאדם הסובל מלוקמיה?

אף על פי שהמקורות שלנו לא דנו בשיבוט גנטי באופן מפורש יש מקורות, שעל פיהם אפשר להתיר שיבוט גנטי של בני אדם: הרב ישראל ליפשיץ קבע במאה ה-19, “שכל דבר שלא נדע טעם לאוסרו מותר הוא בלי טעם”. לפי גישה זאת, השיבוט מותר כל עוד אין סיבה ספציפית לאסור אותו.

לפי ספר בראשית, חוה נוצרה מצלעו של אדם בלא זיווג מיני. שמא מותר לחקות את האלוהים על ידי שיבוט גנטי?

המאירי קבע בפירושו לתלמוד במאה ה-14, ש”כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים, אפילו ידעו לברוא בריות יפות שלא מזיווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע”. אם כן, מותר לכאורה לשבט אדם “בפעולה טבעית”.

לבסוף, הרב שלמה זלמן אויערבך קבע בשנת 1958, שאין לאסור הזרעה מלאכותית על ידי תורם, בתנאי שיש פיקוח רפואי כדי למנוע ממזרות, כי אין “לאסור את המותר על כשרים וטובים בגלל פוחזים וקלי דעת”. לפי זה, אם השיבוט עצמו מותר, אין לאוסרו על אנשים כשרים רק בגלל החשש שינוצל לרעה בידי רשעים.

מצד אחר, יש מקורות, שעל פיהם אפשר לאסור שיבוט בני אדם: הרב קוק הזהיר, שכאשר בני אדם משכללים את הטבע יש להם “חיוב להיזהר שלא להרוס את הטבע”. כלומר, עלינו לשאול לפני כל ניסוי רפואי, אם התועלת תעלה על הנזק.

האידיאל היהודי הוא “שלושה שותפין יש באדם: הקב”ה, אביו ואמו” (נידה, ל”א עמוד א’). יש פוסקים המתירים הזרעה מלאכותית – על ידי הבעל, או תורם זר – הזרעה מלאכותית לאשה רווקה; תינוק מבחנה; אם פונדקאית ושיבוט גנטי, כל עוד אין על כך איסור מפורש בתלמוד, בטענה שיש לעשות הכל כדי להביא ילדים לעולם. ברם רבנים ורופאים הדגישו, שאסור להתעלם מהצד המוסרי והחברתי של פעולות אלה. הבאת ילדים לעולם אינה מטרה בפני עצמה ביהדות, בעיקר כשהיא נעשית מחוץ לנישואין. תוצאתן של הפעולות הרפואיות הללו היא הפרדה בין ילודה לזוגיות והאצת פירוקה של המשפחה היהודית.

שיבוט גנטי מאפשר ליצור הרבה “עותקים” של אותו אדם. מגמה זו מנוגדת הן למקורות חז”ל, המשבחים את האלוהים על שברא בני אדם שונים זה מזה במראה ובדעת (משנה סנהדרין פרק ד’, משנה ה’), והן לצורך הביולוגי בשונות גנטית.

בני אדם נבראו בצלם אלוהים, אבל אין אנו אלוהים. עלינו לזכור זאת כשאנו עושים ניסויים בשיבוט גנטי. במשנה פסחים (פרק ד’, משנה ט’) נאמר, שחזקיה המלך “גנז ספר רפואות” ושהחכמים בזמנו “הודו לו” על כך. הרמב”ם מפרש, שספר הרפואות היה חרב פיפיות שבעזרתו היה אפשר להזיק ולרפא, “וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגים בו – גנזו”. ביל ג’וי, המדען הראשי של “סן מייקרוסיסטמס”, טען ברוח דומה, כי החלופה היחידה היא ויתור: להגביל את פיתוחן של טכנולוגיות מסוכנות מדי באמצעות הגבלת עיסוקנו בתחומי ידע מסוימים.

נראה, שהטענות נגד שיבוט משכנעות יותר מהטענות בעד. לכן טוב עשתה הכנסת כשהחליטה להאריך את האיסור על שיבוט בני אדם. החוק החדש קובע, שיש להקים “ועדה מייעצת” שתגיש דוחו”ת לשר המדע ולוועדת המדע של הכנסת בעניין ניסויים גנטיים בבני אדם. על הוועדה לכלול רבנים, תיאולוגים, רופאים ומשפטנים, ולא רק מדענים. על מדינת ישראל ללחוץ על גורמים בינלאומיים לאסור שיבוט בני אדם בכל העולם, עד שיוחלט אחרת. ומי ייתן, ונשכיל להשתמש במדע ובטכנולוגיה לטובת האנושות.

הרב פרופ’ גולינקין הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים ויו”ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל