מהפכה – קטע נוסף מהפרק השני בספרו של מריו ליביו “שגיאות גאוניות”

לחלקו הראשון של הפרק

מהפכה
המהדורה הראשונה של ספרו של דרווין מוצא המינים ראתה אור בלונדון ב־24 בנובמבר 1859, ופני הביולוגיה השתנו לצמיתות ביום ההוא. איור 2 מציג את עמוד השער של המהדורה הראשונה; דרווין קרא לה “ילדתי” עם צאתה לאור. אבל בטרם ניגש לעיין בטיעונים המרכזיים שבמוצא המינים, חשוב להבין במה לא עוסק הספר. דרווין לא אמר בו אפילו מילה אחת על מוצא החיים בפועל, או על האבולוציה של היקום בכללותו. זאת ועוד, בניגוד לסברה נפוצה, הוא לא עסק כלל באבולוציה של האדם, מלבד בפסקה אחת, נבואית ואופטימית, לקראת סוף הספר, שם כתב: “לעתיד־לבוא אני רואה שׂדוֹת־פּעולה פתוחים לרווחה למחקרים החשובים מזה הרבה [תרגום חלופי: למחקרים חשובים נוספים]. הפּסיכולוגיה מובטח לה שתיבּנה על יסודות… [חדשים, דהיינו] שיהא כל כישרון נפשי נקנה בהדרגה. הרבה אור יופץ על מוצא האדם ותולדותיו.” רק בספר מאוחר יותר, מוצא האדם וברירה ביחס לזוויג, שהתפרסם כעבור תריסר שנים, החליט דרווין להבהיר כי הוא מאמין שרעיונותיו על אבולוציה אמורים לחול גם על האדם. למען האמת, הוא היה הרבה יותר ספציפי, והסיק כי האדם הוא הצאצא הטבעי של יצורים דמויי קופי־אדם שחיו כנראה על עצים ב”עולם הישן” (אפריקה):

“מכאן אנו למדים שהאדם הוא צאצא של יצור ארבע־רגלי שעיר ומזונב, שוכן עצים בהרגליו ככל הנראה ותושב העולם הישן. יצור זה, אילו בדקו חוקרי הטבע את מבנהו בכללותו, היה משויך אל סדרת Quadrumana [פרימטים בעלי ארבע ידיים, דוגמת קופי־האדם], במידת ודאות שווה לזו של שיוך אביהם הקדום עוד יותר של קופי העולם הישן והעולם החדש אליה. ”

אבל רוב העבודה האינטלקטואלית הקשה על האבולוציה נעשתה כבר במוצא המינים. במחי אחד נפטר דרווין מתפיסת העיצוב, ניפץ את הרעיון כאילו המינים הם נצחיים ובלתי־ניתנים לשינוי והציע מנגנון שמכוחו אפשר להשיג הסתגלות ורבגוניות.

בהצגה פשוטה, התיאוריה של דרווין כוללת ארבעה עמודי תווך הנשענים כולם על מנגנון מרשים אחד ויחיד. עמודי התווך הם: אבולוציה, הדרגתיות, מוצא משותף והתמיינות. המנגנון החיוני המניע את הכול, והמאחה את המרכיבים השונים לישות שיתופית אחת, הוא הברירה הטבעית, שכידוע לנו כיום, רגליה נדחקות במידת־מה מפני כמה מנגנונים אחרים של שינוי אבולוציוני, שחלקם לא יכלו להיות ידועים כלל לדרווין.

אציג בקיצור נמרץ את רכיביה הנבדלים האלה של תיאוריית דרווין. התיאור יתווה בעיקרו את רעיונותיו של דרווין עצמו, ולא את הגרסאות המודרניות העדכניות של רכיבים אלה. למרות זאת, בכמה מקומות יהיה בלתי־אפשרי למעשה להימנע מלהציג את הראיות שהצטברו מאז ימיו של דרווין. אבל כפי שיתברר לנו בפרק הבא, דרווין טעה טעות חמורה אחת, שהייתה עלולה לסתור לגמרי את התובנה החשובה ביותר שלו: הברירה הטבעית. מקור הטעות לא היה באשמתו של דרווין – במאה התשע־עשרה, שום איש לא הבין גנטיקה מהי – אבל דרווין לא הבין כי תיאוריית הגנטיקה ששימשה אותו סתרה במישרין את מושג הברירה הטבעית.

העיקר הראשון של התיאוריה הוא האבולוציה עצמה. לאחדים מרעיונותיו של דרווין על האבולוציה הייתה אמנם שושלת יוחסין ותיקה, אך חוקרי הטבע הצרפתים והאנגלים שקדמו לו (וביניהם בולטים שמותיהם של אישים כמו פייר־לואי מוֹרוֹ דה מוֹפֶּרטוּאִי, ז’אן־בטיסט לָמָרק, רוברט צֵ’יימבֶּרס וסבו של דרווין עצמו, אֶרַסמוּס דרווין) לא הצליחו לספק מנגנון משכנע לפעולתה של האבולוציה. כך תיאר דרווין עצמו את האבולוציה: “ההשקפה שהיתה מקובלת על רוב חוקרי־טבע וגם עלי עד זה מקרוב, והיא שכל מין נברא לעצמו בלא זיקה לאחרים – בטעות יסודה. אני מאמין בלב שלם, שמינים אינם לא־משתנים; אבל אלה שהם בני דבר זה, הקרוי בפינו בשם סוג, הם בני־בניהם של מינים אחרים, שרובם כּלוּ”. במילים אחרות, המינים שאנו פוגשים בהם כיום לא התקיימו תמיד. אדרבה, הם צאצאיהם של אי־אלה מינים קודמים שנכחדו. הביולוגים בזמננו מבדילים בדרך־כלל בין מיקרואבולוציה לבין מאקרואבולוציה. המיקרואבולוציה עניינה בשינויים פעוטים (מעין אלה שאנו מוצאים לפעמים בחיידקים), שהם תוצאתו של התהליך האבולוציוני בפרקי זמן קצרים יחסית, לרוב באוכלוסיות מקומיות. מאקרואבולוציה היא תוצאות האבולוציה בסולמות זמן ארוכים, לרוב בין מינים – והיא עשויה גם לכלול אירועי הכחדה המונית, כמו זה שחיסל את הדינוזאורים. בשנים שחלפו מאז פרסום מוצא המינים, רעיון האבולוציה נעשה העיקרון המנחה של כל המחקר במדעי החיים – עד־כדי־כך שב־1973 חיבר תיאודוסיוס דוֹבּזַ’נסקי, אחד הביולוגים האבולוציוניים החשובים ביותר של המאה העשרים, מסה שכותרתה “שום דבר בביולוגיה אינו ניתן להבנה אלא לאור האבולוציה”. לקראת סוף מאמרו ציין דובז’נסקי כי הפילוסוף והכומר הישועי פייר טֵיָיר דה שָׁרדַן “היה בריאתן, אבל הבין כי הבריאה מתממשת בעולם הזה באמצעות אבולוציה”.

דרווין שאב את הרעיון המתגלם בעמוד התווך השני, ההדרגתיות, בעיקר מכתביהם של שני גיאולוגים. אחד מהם היה הגיאולוג בן המאה השמונה־עשרה ג’יימס הַטוֹן, והשני היה בן זמנו של דרווין, שנעשה לימים חברו הטוב, צ’רלס לַייל. הרשומות הגיאולוגיות מציגות תבניות של ריבוד אופקי המכסות שטחים גיאוגרפיים גדולים. עובדה זו, בשילוב עם מציאת מאובנים שונים ברבדים אלה, מצביעה על התקדמותו של שינוי לשיעורין. הטון ולייל היו האחראים הראשיים לניסוח התיאוריה המודרנית הקרויה אוּנִיפוֹרמִיטַריָאנִיוּת: הרעיון הגורס כי הקצב שבו מתנהלים תהליכים כמו בליה ושקיעה בהווה, דומה לקצב ששרר בעבר. (אנו עתידים לחזור לרעיון זה בפרק 4, כשנעסוק בלורד קלווין.) דרווין טען כי כשם שפעולה גיאולוגית משנה את פני כדור הארץ לאט אך לבטח, כן השינויים האבולוציוניים הם תוצאותיהן של תמורות המשתרעות על־פני מאות דורות, או אלפים. לכן אל לאדם לצפות שיוכל לראות שינויים משמעותיים בפחות מרבבות שנים, מלבד אולי באורגניזמים שמתרבים בתכיפות רבה מאוד, כמו חיידקים; אלה, כפי שידוע לנו כיום, מסוגלים לפתח עמידות בפני אנטיביוטיקה בתוך זמן קצר להפליא. אבל בניגוד לעמדה האוניפורמיטריאנית, קצב השינוי האבולוציוני אינו אחיד בדרך־כלל לאורך זמן במין יחיד, וגם עשוי להשתנות ממין למשנהו. כפי שנראה בהמשך, הלחץ שמפעילה הברירה הטבעית הוא הקובע בראש ובראשונה באיזו מהירות תתממש האבולוציה. כמה “מאובנים חיים” כמו הצַמָּד Priscomyzon riniensis – חולייתן ימי חסר לסתות, בעל פה דמוי משפך – כמעט לא השתנו במרוצת 360 מיליון שנה. אוסיף, כהערת אגב מרתקת, שרעיון השינוי ההדרגתי הוצג כבר במאה השבע־עשרה על־ידי הפילוסוף האמפיריציסט ג’ון לוֹק. הוא כתב, בהבחנתו הנוקבת, כי “הגבולות בין המינים, שלפיהם ממיין אותם האדם, הם מעשה ידי אדם”.

עמוד התווך הבא של תיאוריית דרווין, רעיון האב הקדמון המשותף, נעשה בגלגולו המודרני הכוח המניע הראשי לכל החיפושים המתנהלים כיום אחר מוצא החיים. בתחילה טען דרווין כי אין ספק בכך שכל חבריה של מחלקה טקסונומית – למשל, כל החולייתנים – הם צאצאיו של אב קדמון משותף. אבל דמיונו סחף אותו הלאה, והוא הרחיק אל מעבר לרעיון זה. אף־על־פי שהתיאוריה שלו באה לעולם זמן רב לפני שידע מישהו כי כל האורגניזמים החיים שותפים למאפיינים מסוימים – כמו מולקולת הדנ”א, מספר מצומצם של חומצות אָמיניות והמולקולה העוברת לסוחר בהפקת אנרגיה – פסק דרווין בתעוזתו כי “ההיקש עשוי להוליכני פסיעה אחת מזה והלאה, וזה להביאני לכלל אמונה, שבעלי־חיים וצמחים יצאו כולם מאב־טיפוס אחד”. ומיד אחרי שהודה, למען הזהירות, כי “ייתכן שההיקש עלול להיות מורה דרך־תעתועים”, הסיק בכל זאת כי “ייתכן שכל היצירים האורגאניים שחיו עלי אדמות מאז ומעולם הם צאצאי טיפוס קדמון אחד, שבו הופחה רוח־חיים לראשונה”.

אבל, אולי תשאלו, אם כל החיים עלי אדמות יצאו מאב קדמון משותף יחיד, כיצד הופיעה הרבגוניות הזאת, המדהימה בעושרה? אחרי ככלות הכול, זה היה סימן ההיכר הראשון של החיים שזיהינו כאומר דרשני. דרווין לא נרתע, אלא התמודד עם האתגר הזה במישרין – לא במקרה כוללת כותרת ספרו את המילה “מינים”. פתרונו של דרווין לשאלת הרבגוניות הסתמך על רעיון מקורי נוסף: הסתעפות, או בלשון הביולוגים התמיינות. החיים מתחילים באב קדמון משותף, כשם שלעץ יש גזע יחיד, הסביר דרווין. כשם שגזע העץ מפתח ענפים, המתפצלים לזלזלים, כן התפתח “עץ החיים” באירועים מרובים של הסתעפות והתפצלות, ויצר מינים נפרדים בכל נקודת פיצול. רבים מהמינים האלה נכחדו, בדומה לענפיו המתים והשבורים של עץ. אך הואיל ובכל פיצול מוכפל מספר המינים הצאצאים של אב קדמון נתון, מספר המינים השונים עשוי לגדול פלאים. מתי מתרחשת התמיינות הלכה למעשה? לפי החשיבה המודרנית, הדבר קורה בעיקר כאשר קבוצה של בני מין מסוים מתנתקת גיאוגרפית משאר האוכלוסייה. לדוגמה, אולי קבוצה אחת נדדה אל הצד הגשום של רכס הרים, ואילו שאר בני המין נשארו על המדרון היבש. במרוצת הזמן, הסביבות הללו, השונות למדי זו מזו, יוצרות נתיבים אבולוציוניים שונים, המוליכים בסופו של דבר לשתי אוכלוסיות שאינן מסוגלות עוד להתרבות זו עם זו – או במילים אחרות, למינים שונים. נראה שכזה הוא מקרהו של הדרור האיטלקי, כפי שהראה מחקר מ־2011: מבחינה גנטית, הוא צורת ביניים בין הדרור הספרדי לבין דרור הבית. הדרורים האיטלקיים והספרדיים מתנהגים כמינים נפרדים, אבל האיטלקיים ודרורי הבית יוצרים אזורי מכלוא, שבהם נפגשים תחומי התפוצה של שני המינים הללו, המסוגלים להתרבות אלה עם אלה.

אולי תתפלאו לשמוע זאת, אבל ב־1945 בא הסופר ולדימיר נבוקוב, המפורסם בזכות ספריו לוליטה ופנין, והציע השערה גורפת לאבולוציה של קבוצת פרפרים הקרויה כחלילים. נבוקוב, שהתעניין בפרפרים כל ימיו, ניחש שהפרפרים האלה הגיעו לעולם החדש מאסיה בסדרה של גלים שהשתרעה על־פני מיליוני שנים. למרבה ההפתעה, צוות מדענים שהסתייע בטכנולוגיה של ריצוף גנים אימת ב־2011 את השערת נבוקוב. הם מצאו שמיני העולם החדש שותפים לאב קדמון שחי לפני כעשרה מיליון שנים, אבל רבים ממיני העולם החדש היו קרובים יותר לפרפרי העולם הישן מאשר לשכניהם.

דרווין הכיר כראוי בחשיבותו של מושג ההתמיינות לתיאוריה שלו, ואף כלל בספרו תרשים סכמטי של עץ החיים שלו. (באיור 3 נראה התרשים המקורי, הלקוח מפנקס שניהל ב־1837.) למען האמת, זהו האיור היחיד בכל הספר. מה מרתק, דרווין כלל את ההסתייגות “אני חושב” בראש הדף!

במקרים רבים עלה בידי הביולוגים האבולוציוניים לזהות את רוב שלבי הביניים בתהליך ההתמיינות: מצמדי מינים שכנראה התפצלו לא מזמן ממין יחיד, ועד צמדים העומדים ממש על סף ההתמיינות. ברמה מפורטת יותר, שילוב של נתונים מולקולריים וממצאי מאובנים סיפק, לדוגמה, תמונה מפורטת היטב יחסית ומתוארכת היטב של העץ הפילוגנטי של כל משפחות היונקים החיים כיום, או שנכחדו בזמן האחרון.
כאן איני יכול שלא לסטות לרגע ולציין שמנקודת־ראותי האישית, יש עוד היבט של מושגי האב הקדמון המשותף וההתמיינות, שבזכותו תיאוריית דרווין יחידה ומיוחדת במינה. לפני כעשר שנים, בעת שעבדתי על ספרי היקום המואץ, ניסיתי לזהות את המרכיבים העושים תיאוריה פיסיקלית של היקום “יפה” בעיני המדענים. בסופו של דבר הגעתי למסקנה ששני מרכיבים חיוניים לחלוטין הם פשטות, ומשהו שנקרא לפעמים עקרון קופרניקוס. (כשמדובר בפיסיקה, יש גם מרכיב שלישי, והוא סימטריה.) כשאני אומר “פשטות”, אני מתכוון לרדוקציוניזם, במובן שבו רוב הפיסיקאים מבינים אותו: היכולת להסביר תופעות רבות ככל האפשר באמצעות מספר חוקים קטן ככל האפשר. זו הייתה תמיד, ועודנה, מטרת הפיסיקה המודרנית. לדוגמה, הפיסיקאים אינם מסתפקים בכך שיש להם תיאוריה מוצלחת ביותר (מכניקת הקוונטים) של העולם התת־אטומי, ותיאוריה מוצלחת באותה המידה (תורת היחסות הכללית) ליקום במלואו. הם היו רוצים תיאוריה מאוחדת יחידה, “התיאוריה של הכול”, שתסביר את כל הדברים גם־יחד.

עקרון קופרניקוס קיבל את שמו מהאסטרונום הפולני ניקולאוס קופרניקוס, שהזיז במאה השש־עשרה את כדור הארץ ממקומו המיוחס במרכז היקום. התיאוריות המצייתות לעקרון קופרניקוס אינן מחייבות את המין האנושי לתפוס מקום מיוחד כלשהו על־מנת שתפעלנה. למדנו מקופרניקוס שכדור הארץ אינו ניצב במרכז מערכת השמש, וכל ממצאי האסטרונומיה לאחר מכן רק חיזקו את הכרתנו בכך שמנקודת־ראותה של הפיסיקה, האדם אינו ממלא שום תפקיד מיוחד בקוסמוס. אנחנו חיים על־פני כוכב לכת זעיר המקיף כוכב רגיל לגמרי, בגלקסיה שיש בה מאות מיליארדים של כוכבים דומים. וחוסר החשיבות הפיסיקלי שלנו נמשך עוד הלאה. לא זו בלבד שיש בערך מאתיים מיליארד גלקסיות ביקום הנצפה שלנו, אלא אפילו החומר הרגיל – כלל הדברים שמהם עשויים אנחנו וכל הכוכבים והגז בכל הגלקסיות – מהווה רק קצת יותר מארבעה אחוזים מתקציב האנרגיה של היקום. במילים אחרות, האמת היא שאין בנו שום דבר מיוחד. (בפרק 11 אעסוק בכמה רעיונות הגורסים שאל לנו להפריז יותר מדי בצניעותנו הקופרניקית.)
הרדוקציוניזם ועקרון קופרניקוס הם שני סימני ההיכר האמיתיים של תיאוריית האבולוציה של דרווין. דרווין הסביר את כל הדברים, פחות או יותר, הנוגעים לחיים עלי אדמות – מלבד ראשיתם – באמצעות חזון מאוחד יחיד.

קשה לדרוש רדוקציוניזם קיצוני מזה. בה בעת, התיאוריה שלו הייתה קופרניקית ביסודה. האדם הוא מוצר האבולוציה בדיוק כמו כל אורגניזם אחר. באנלוגיית העץ, כל הניצנים הצעירים ביותר מרוחקים מהגזע הראשי במספר דומה של צומתי הסתעפות, וההבדל היחיד הוא שהם פונים לכיוונים שונים. בדומה לכך, במתכונת האבולוציונית של דרווין, כל האורגניזמים החיים כיום, והאדם ביניהם, הם מוצריהם של נתיבים אבולוציוניים דומים. האדם בפירוש אינו תופס מקום מיוחד או יוצא דופן כלשהו במתכונת זו – אנחנו איננו אדוני הבריאה – אלא הוא פרי ההסתגלות וההתפתחות של אבותיו הקדמונים בכדור הארץ. זה היה סופה של “האנתרופוצנטריות המוחלטת”. כל יצוריו של עולמנו הם בני משפחה אחת גדולה. כדברי הביולוג האבולוציוני רב־ההשפעה סטיבן ג’יי גוּלד, “האבולוציה הדרווינית היא שיח, לא סולם.” במידה מרובה, השמן שנשפך על מדורת ההתנגדות לדרווין במשך יותר מ־150 שנה הוא בדיוק זה – התרעומת על תיאוריית האבולוציה שהפילה את האדם מעל הכן שעליו הציב את עצמו בגאווה. דרווין מציין את ראשיתו של אורח חשיבה חדש לגמרי על טבע העולם וטבע האדם. שימו לב, בתמונה שבה רק ה”מתאימים ביותר” שורדים (עוד מעט נדבר על כך בהקשר הברירה הטבעית), יש רגליים לטענה שהחרקים עדיפים בעליל על האדם, משום שמספרם הרבה הרבה יותר גדול. ואמנם, הגנטיקאי הבריטי גב”ס הַלדֵיין אמר (או לפחות, מסופר שכך אמר), בתשובה לתיאולוגים ששאלו אותו אם יש ביכולתו להסיק מתוך חקר הבריאה משהו על הבורא, שאלוהים “הוגה חיבה יתרה לחיפושיות”. כיום ידוע לנו שאפילו במה שנוגע לגודל הגנום – כלל המידע התורשתי – האדם נופל בהרבה, אם תאמינו אם לאו, מאמבת מים מתוקים בשם Polychaos dubium. לפי המדוּוח, יש בגנום של המיקרואורגניזם הזה 670 מיליון זוגות בסיסים של דנ”א, וזה גדול פי מאתיים ויותר ממספרם בגנום האדם!
ובכן, תיאוריית דרווין מספקת במלואן את שתי אמות־המידה (הסובייקטיביות במקצת, עלי להודות) הרלוונטיות לתיאוריה יפה באמת ובתמים. אין אפוא להתפלא על כך שמוצא המינים חולל את השינוי המחשבתי הדרמתי ביותר, אולי, שנגרם אי־פעם מכוחו של חיבור מדעי יחיד.

נשוב עכשיו לתיאוריה עצמה. דרווין לא הסתפק באמירת דברים על שינויים אבולוציוניים ועל יצירת רבגוניות. הוא ראה חובה לעצמו, כמשימתו הראשונה במעלה, להסביר כיצד התרחשו התהליכים האלה. לצורך זה היה עליו להציע חלופה משכנעת לבריאתנות, שתסביר את צביונו המתוכנן־לכאורה של הטבע. רעיונו – הברירה הטבעית – היה, להערכתו של הפילוסוף דניאל ק’ דֶנֶט מאוניברסיטת טַפטס, “הרעיון הכי טוב שמישהו הגה אי־פעם”, לא פחות ולא יותר.