רועים ועדריהם

על-פי סקר של הארגון למזון וחקלאות ב-2006 (Food and Agriculture Organization) הערכות על מס׳ הרועים ברחבי העולם נעו בכ- 120 מיליון נפשות, כאשר כ-50 מליון בתת הסהרה באפריקה, כ-30 מיליון במזרח התיכון ועוד כ-25 מיליון באזורים היובשניים של אסיה ומס׳ מליונים באוסטרליה ודרום אמריקה.

הסקר נערך לפני יותר מעשר שנים והיום מעריכים כי למרות שמס׳ הנוודים באסיה, דרום-אמריקה, ואוסטרליה נמוך בהרבה הרי שבאפריקה מספרם גדל, וההערכה היא על כ-200 מיליון רועים נוודים, כאשר חיות המרעה הן: כבשים, עיזים, פרות, סוסים, גואנקו, לאמה, ויקוניה, אלפקה, אילים , גמלים, ועוד ועוד. מעריכים כי בקניה לבדה יש כ-15 מיליון חיות בערך של 900 מיליון דולר.

באזורים יובשניים בעולם כולו חיים עשרות מיליוני אנשים שמגדלים חיות מרעה. חיות המרעה מהוות את מקור מחיתם, פרנסתם ומהוות מדד לעושר וכבוד. במקרים רבים במגע עם גורמים אחרים מהוות החיות תחליף לכסף מזומן. השינויים בעונות השנה ובמזג-האוויר מכריחים את הרועים לפתח מכלול של התאמות שמתבטא בכישורים יחודיים. שינויי האקלים התכופים הופכים דרך חיים זו לחסרי יציבות עד מסוכנת.

‫דרך החיים כרועים (Pastoralism) בה ההכנסה והמעמד החברתי תלוי בעיקר בחיות שרועות בשטחים ציבוריים בהם זמינות המזון והמים משתנים מעונה לעונה, ומשטח אחד למשנהו, כלומר בתנועה מתמדת בסביבה לא יציבה, הנדידה מוגדרת על פי אופי הרועים כ״תנועה אסטרטגית״. אסטרטגית מאחר ובעוד לעיני עומד מהצד התנועה נראית חסרת כוון ומקרית, הרי שעבור הרועים התנועה היא במטרה להגדיל את הייצור והעדר תוך כדי צריכת מירב המרעה האפשרי. כאשר התנועה לובשת צורת הלוך ושוב, תנועה בין המחנה ליעד וחזרה מתיחסים אליה כמחזורית, כמו למשל בין מישורים בחורף להרים בקיץ. כך למשל בסיני יש משפחות שיושבות קבע ליד מקור מים וכל יום העדר יוצא לכוון שונה, נוצר תוואי שהוא  מעין כוכב.

נוודות מתמדת מתוארת כתנועה שמשתנה בהתאם לשטח בו יש מקורות מזון ומים, לכן רעייה הוא שיטה שדורשת כישורים חברתיים והכרות רחבה עם השטח, הצמחייה, התנאים האקלימיים והדרישות הייחודיות של חיות המרעה השונות, הכרות שנרכשה לאורך מאות שנים. במושגים כלכליים, רעייה היא תרגיל מסובך בניתוח וניהול עלויות, סיכונים ורווח, אלא שתרגיל זה נהיה קשה ומסובך יותר בגלל שינויי הנסיבות והאקלים.

ההבדל העיקרי בין חקלאות בישובי קבע לרעייה היא שעבור החקלאים מהווים ההבדלים בין סביבה לסביבה, שטח לשטח, בעיה, ואילו עבור נוודים תודות ל״תנועה האסטרטגית״ השינויים הם יתרון ולא בעיה, שכן כמעט תמיד ניתן למצוא שדות מרעה בתווך הנדידה.

באזורים יובשניים נוטים הנוודים לספק לעדרים בטחון תזונתי טוב יותר מאשר מגדלי חיות במשק סגור וקבוע. לעיתים קרובות קיימת הערכת חסר של שטחי מרעה אלה, הערכת חסר שגורמת להתעלמות  הממשל. כאשר בשנות השישים, השתחררו ארצות אפריקאיות מעול המושבנות (קולוניליזם), היתה נטייה של מדיניות הפיתוח ״לשאול״ שיטות ארופאיות בהדגשה על ״מודרניזציה״ , מיסחור החקלאות והפרטה של אדמות מרעה, זאת כאשר תרומת הרועים למערכת הכלכלית בולטת בהספקת חלב ובשר לישובים עירוניים, כמו גם ייצור מקומות עבודה בהובלה ובמגזר המזון.

באזורים רבים בעולם נמצאים הרועים בסכנה בגלל מדיניות שמציבה מכשולים. כך למשל בעומן ומונגוליה עודדו מתיישבים ״לתת תמיכה מיזערית לעורך החיים הנוודי״, שכן עדיפים מפעלי תעשיה עירוניים שמשלמים מיסים. שטחי מרעה מצטמצמים בגלל גידול באזורי שימור, חקלאות אינטנסיבית, מיזמי השקיה וגידול ביו-דלק.

על פי ״האיחוד האפריקאי״ (African Union), שטחי מרעה מהווים 40% מאפריקה ונמצאים כמעט בכל ארצות היבשת, בעיקר באזורים יובשניים וחצי-יובשניים. במקרים רבים סובלים הרועים מדחיקה לשוליים שמביאים למחסור ולחוסר גישה לשרותים בסיסיים כמו: שווקים, דרכים , מים נקיים, שרותי בריאות ועוד, מדיניות שגויה שרואה ברועים לא יעילים עד כדי פיגור.

לפני כשבע שנים פרסם האיחוד האפריקאי ״מפת דרכים״ / מדיניות לרועי אפריקה, שקובעת כי קיומם עומד בפני שורה של איומים כמו: שינויי אקלים ודמוגרפיה. ״ידוע כי במספר אזורי מרעה גדלה רמת העוני ופחת הבטחון התזונתי כתוצאה מבצורת שמתמשכת״. בצורת מכלה את מקורות המרעה והמים בהם תלויים הרועים. התוצאה היא פגיעה בבריאות הבהמות והספקת הבשר והחלב.

ארגון (IRIN) מדווח על בצורת מתמשכת (prolonged drought) שפוגעת בשטחי הטורקנה (Turkana) שבקניה, בהם יש כ-1.5 מיליון תושבים מהם כ-90% חיים בעוני קיצוני. הבצורת גרמה לחוסר קיצוני במים ומרעה, והביאה למותם של מאות אלפי פרות, עיזים וכבשים. בתוספת לבצורת הגיע גילוי נפט באזור, גילוי שהביא לבניית אתר הפקה ומחקר – האתר חוסם ומונע את תנועת הרועים.

בכמה משטחי המרעה בעולם כמו אזור הקרמוז׳ה (Karamoja) יש לרועים הסטוריה ומסורת של פשיטות על ישובים ועל רועים בהם נשדדות הבהמות (על פי המסורת הבהמות נשדדו בעיקר כתשלום מוהר), אלא שמאחר והמדינות (דרום-סודן, אוגנדה , קניה , אתיופיה) אינן מספקות בטחון, התפתחה תופעה (בקניה) בה הפשיטות מתבצעות ומאורגנות ע׳י כנופיות פשע שעובדות עבור תעשיית הבשר או עבור יריבים פוליטיים

האם חיכוכים כאלה קורים בגלל בצורת או שינויי האקלים? התשובה לכך נתונה במחלוקת אקדמית. ההוכחות בקניה מראות כי הרועים נוטים להלחם יותר בזמני שפע מאשר בחסר, שכן בזמן בצורת קורה  שחברות שונות מתארגנות בעזרה הדדית, בעוד שאחרי תקופה גשומה העשב צומח, החיות בריאות ושמנות, מה שמהווה דחף למסעות שוד.

כדי להשיג את המטרה הראשית שהיא ״מיגור העוני בכל צורותיו בכל מקום״ עבור עשרות מיליוני הרועים, חובה על הממשלות לחדול מלראות אותם כלא יעילים. ראוי לספק לרועים תמיכה כלכלית שתבטיח את קיימותם ושיגשוגם.

כדי ״לשחרר את הפוטנציאל״ פורסמה  ב-2013 ב״גבול החיות״  (Animal Frontiers) קריאה דחופה למקבלי החלטות להשקיע ברועים: זיהוי ויישום תכנית פעולה תהווה גיבוש, הבנה ותיגבור תרומת הרועים למערכת הספקת המזון והפרנסה  וביטחון תזונתי בקנה מידה מקומי ועולמי״.

רועה מהטורקנה אומר לארגון IRIN כי: ללא השקעות נכונות ״כל מה שיהיה כאן בעוד מאה שנים זה בצורת ורעב״.

אני אוסיף כי: אחרי בצורת ארוכה הגיעו גשמי-ברכה למזרח קניה, גשמים שאולי גורמים לתחיה של מיזמים ל״הפרחת״ הסוונה, לפתח אגרו-חקלאות בשטחים ערבתיים בסדר גודל של כעשרים מליון דונם (20,000,000) (ראו פה) יפגעו בשטחי מרעה ושמורת טבע, האם זאת הדרך הנכונה? ביחד עם מגמת הצמחונות נכון להכיר ולהוקיר את מקומם של רועים נוודים שמנצלים שטחי בור ומפיקים מהם מוצרים חיוניים.