על שגיאות, טעויות והונאה עצמית

מתברר שהונאה עצמית חזקה מהולכת שולל

מאת מייקל שרמר

המלחמה בעיראק נמשכת כבר יותר מארבע שנים. היא עלתה בחייהם של יותר מ-3,000 אמריקנים ומיום שפרצה צמוד לה תג מחיר של 200 מיליון דולר ליום, או 73 מיליארד דולר לשנה. זו השקעה כלכלית ניכרת. אין פלא אפוא שרוב חברי הקונגרס, משתי המפלגות, הם והנשיא ג'ורג' ו' בוש, סבורים שעלינו “להמשיך במסלול” ולא סתם “לחתוך ולברוח.” וכפי שהסביר בוש בנאום שנשא ב-4 ביולי 2006 בפורט בראג שבצפון קרוליינה: “איני מתכוון להרשות שקורבנם של 2,527 חיילים שנהרגו בעיראק יהיה קורבן שווא בכך שנצא משם לפני שתושלם משימתנו.”

כולנו טוענים טענות בלתי הגיוניות כאלה לגבי החלטות שהחלטנו במהלך חיינו: אנו נצמדים למניות מפסידות, השקעות שאינן נושאות רווח, עסקים כושלים ומערכות יחסים לא מוצלחות. לו היינו הגיוניים היינו פשוט מחשבים את סיכויי ההצלחה מרגע זה והלאה ואז מחליטים אם ההשקעה מצדיקה את הרווח הצפוי. אבל איננו הגיוניים – לא באהבה, לא במלחמה ולא בעסקים – והכלכלנים מכנים את חוסר ההיגיון המיוחד הזה בשם “אשליית העלות השקועה”.

את הפסיכולוגיה המסתתרת מאחורי האשליה הזאת ואשליות קוגניטיביות אחרות מסבירים הסבר מבריק הפסיכולוגית קרול טרוויס והפרופסור לפסיכולוגיה אליוט ארונסון מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז בספרם “נעשו טעויות (אבל לא שלי)” (הוצאות הרקורט, 2007). טרוויס וארונסון מתמקדים במה שקרוי הצדקה עצמית “המאפשרת לאנשים לשכנע את עצמם שמה שעשו היה הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לעשותו.” צורת הסביל של הכותרת “נעשו טעויות” מראה את תהליך ההנמקה שלאחר מעשה בפעולה. “סביר להניח שנעשו טעויות בממשלים שבהם שרתי,” הודה הנרי קיסינג'ר כשדיבר על וייטנאם, קמבודיה ודרום-אמריקה.

המנוע שמפעיל את ההצדקה העצמית הוא הדיסוננס הקוגניטיבי: “מתח שנוצר בכל פעם שאדם מחזיק בשתי תפיסות (רעיונות, עמדות, אמונות, דעות) שאינן עקביות מבחינה פסיכולוגית,” מסבירים טרוויס וארונסון. “הדיסוננס יוצר אי-נוחות נפשית: מסבל קל ועד ייסורים קשים. אנשים אינם נחים עד שהם לא מוצאים דרך להקל אותו.” תהליך זה של הקלת הדיסוננס הוא המאיץ את ההצדקה העצמית.

גזר דין מוות שגוי הוא סיבה קיצונית לדיסוננס קוגניטיבי. מאז 1992 זיכה פרויקט החפות מפשע (Innocence Project) בסך הכול 192 בני אדם, מתוכם 14 נידונים למוות. “לו היינו בוחנים מחדש גזרי מאסר באותה תשומת לב שאנו מעניקים לגזרי דין מוות,” אומר הפרופסור למשפטים סמואל ר' גרוס מאוניברסיטת מישיגן, “היינו מזכים מ-28,500 גזרי דין שאינם מוות שניתנו ב-15 השנים האחרונות…” מהן ההצדקות העצמיות המקלות על הדיסוננס הזה? “אתה נכנס למערכת ואתה נעשה מאוד ציני,” מסביר העיתונאי המשפטי רוב ורדן מאוניברסיטת נורת'וסטרן. “אנשים משקרים לך כל הזמן. ואז אתה מפתח לעצמך תיאוריה לגבי הפשע, והדבר מוביל לתופעה שנקראת 'ראיית מנהרה'. שנים אחר כך מופיעות ראיות מוחצות שהאיש חף מפשע. ואתה יושב שם וחושב: 'רגע אחד, או שהראיות המשכנעות האלה שגויות, או שאני טעיתי – ולא ייתכן שאני טעיתי, כי אני בן אדם טוב.' זאת תופעה פסיכולוגית שבה נתקלתי שוב ושוב.”

ומה קורה באותם מקרים נדירים שבהם מישהו אומר “טעיתי”? באופן מפתיע, סולחים לו והכבוד אליו גובר. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו ג'ורג' ו' בוש היה נושא את הנאום הזה:

הממשל הזה מתכוון להיות גלוי לב באשר לטעויותיו. כפי שאמר פעם אדם חכם, “טעות אינה נעשית לשגיאה אלא לאחר שסירבת לתקן אותה.” אנו מתכוונים לקבל על עצמנו אחריות מלאה לטעויותינו… איננו מתכוננים לחפש שעיר לעזאזל… האחריות הסופית לכל כישלון היא שלי, ושלי בלבד.

התמיכה בבוש תרקיע שחקים, והכבוד שירחשו לו כמנהיג חושב שמוכן לשנות את דעתו לנוכח ראיות חדשות ינסוק. זה בדיוק מה שקרה לנשיא ג'ון פ' קנדי לאחר הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה לאחר שאמר את המילים האלה ממש.

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (www.skeptic.com) ספרו החדש הוא “מדוע דרווין חשוב”.