כמה וכמה מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים באופן ברור למדי שלקפטילזם יש גם מחיר נפשי, לעתים כבד, ושהמרוץ המטורף שאנו מנהלים בחיי היומיום אחרי הכסף, ואחרי התהילה, כמו גם הרצון שלנו להיות מושכים ומקובלים, עשויים להביא לצרות של ממש, דאגות, ייאוש ודיכאון
“…אקנה לך טבעת יהלום, אם זה יעשה לך טוב. אשיג לך הכל, אם זה יספק אותך. לא אכפת לי מהכסף. כסף לא יוכל לקנות לי אהבה” כך שרה פעם להקת החיפושיות באחד מאותם פזמונים תמימים ומקסימים שהביאו להם תהילת עולם. מילות השיר, בדומה לאינספור שירי אהבה אחרים, מבטאים מוסכמה רווחת לפיה עושר חיצוני אינו בשום פנים ואופן ערובה לאושר פנימי, ומרבה נכסים מרבה דאגה.
בשנות ה – 30 של המאה התייחס לנושא זה בהרחבה הפילוסוף הבריטי הנודע ברטראנד ראסל. בספרו המפורסם “כבוש האושר” מתאר ראסל את סדר היום של האיש העסקים הממוצע אותו הוא משווה לאיש הנוטל חלק במרוץ החיים: “…מה הוא יודע אודות ילדיו? בימות החול הוא נמצא במשרד, בימי ראשון ושבת הוא נמצא במגרש הגולף. מה יודע הוא על אודות אשתו? כאשר הוא עוזב אותה בבוקר, היא ישנה. במשך הערב שניהם עסוקים במילוי חובות חברתיות המונעות שיחה אינטימית. על האביב והסתיו הוא יודע רק לפי השפעתם על השוק, את אירופה ראה בוודאי אבל בעיניים של שעמום מוחלט…”
והנה לאחרונה מסתבר כי מה שידעו זה מכבר המשוררים והסופרים מקבל חיזוקים גם במחקר המדעי. כמה וכמה מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים באופן ברור למדי שלקפטילזם יש גם מחיר נפשי, לעתים כבד, ושהמרוץ המטורף שאנו מנהלים בחיי היומיום אחרי הכסף, ואחרי התהילה, כמו גם הרצון שלנו להיות מושכים ומקובלים, עשויים להביא לצרות של ממש, דאגות, ייאוש ודיכאון.
האמת העובדה שישנם אנשים רבים בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות, שהם נעדרים תחושה של רווחה וסיפוק אישי אינה בדיוק חדשה והרבה מחקרים וסקרים שנערכו בעבר מצאו לכך סימוכין. אלא שכעת מסתבר שהמצב גרוע הרבה יותר. מחקר של שני פסיכולוגים אמריקנים מאוניברסיטת אילינוי שפורסם לאחרונה בעתון “ניו יורק טיימס” מצייר תמונה עגומה למדי של אנשים הרואים בכסף, בתהילה וביופי מטרה ותכלית, וחותרים להשגתם בנחישות רבה. בין היתר נמצא כי האנשים הללו סובלים מדיכאונות ומתפקדים פחות טוב במבחנים שונים של חיוניות ומימוש עצמי. חלק גדול מהם גם דיווח על בעיות התנהגות ואי נוחות פיזית.
התוצאות הללו, לדברי אחד החוקרים, חוזרות על עצמן במבחנים רבים. לדבריו, אנחנו מקבלים מבט על הצד האפל של החלום האמריקני…ככל שאנו מחפשים יותר ספוק בדברים החומריים, אנחנו פחות מוצאים אותו שם, ומה שאנו משיגים מצטייר כסיפוק חולף וקצר מועד. סקר נוסף שנערך בכמה בקולג'ים אמריקאים רק מחזק את התמונה. על פי התוצאות שלו ניתן ללמוד כי אותם סטודנטים שהשיגו כבר יעדים כמו עושר פיננסי, הופעה ופופולריות, נתגלו כבעלי הערכה עצמית נמוכה. בניגוד לחבריהם “הנורמליים”, הם קשרו מערכות יחסים זמניות ולא יציבות, נטו לראות יותר טלוויזיה, ועשנו ושתו יותר מהרגיל.
מנתונים שנאספו מ – 13 מדינות שונות עולה תמונה דומה. לרדיפה אחר העושר יש השפעות שליליות בכל מקום בפלנטה, וגם בכל גיל. זה לא פלא שדווקא האושר הוא אחד היעדים היותר מבוקשים בתרבות שלנו. איך משיגים אותו? זה כבר ספור אחר. וישנן לכך, לפחות בספרות, נוסחאות רבות. נוסחה כלכלית פשוטה להשגת האושר מציע הסופר צ'ארלס דיקנס בספר “דיוויד קופרפילד”. על פי דיקנס: “במצב שבו יש הכנסה שנתית של 20 ליש”ט והוצאת שנתית של 19.96 ליש”ט, התוצאה היא אושר. כאשר ההכנסה היא 20 ליש”ט וההוצאה – 20.60 התוצאה היא אומללות”.
