סיקור מקיף

המדע כ"תשוקה פרומתאית" או ככלי לתיקון העולם?

התשוקה הפרומתאית השורשים האינטלקטואליים של המאה ה-20 מרוסו עד פוקו/ דוד אוחנה. הוצאת מוסד ביאליק, 440 עמ', 138.50 שקלים

מישל רבל

ספרו של ד"ר דוד אוחנה "התשוקה הפרומתאית" מציב לנו תמונה מעמיקה של הכוחות המנחים את ההתפתחות התרבותית, המוסרית והמדעית של האנושות בעידן המודרני. הוא מתאר בחוכמה רבה את המורכבות של הכוחות הללו ואיך האידיאולוגיות השונות פועלות בהיסטוריה וגורמות לעיוותים, הרי-אסון לפעמים, בקו ההתפתחות. היות שאינני היסטוריון אלא
מדען, אבחר להתייחס רק לפן אחד של הספר, שהוא ניתוח הכוחות המניעים את המחקר המדעי.

כבר מהדיון בפרק הראשון עולה הקביעה שגם התפתחות המדע מונחית יותר מתשוקת האדם להיות אדון לעצמו מאשר משאיפתו לקידמה ולתיקון העולם, שאמורים להיות ההבטחות העיקריות של הנאורות. המדע נעשה כלי שבאמצעותו מבקשת המודרניות לתת לאדם עוצמה ועצמאות, והתוצאה היא שהאדם שולט
בגורלו ובגורל החברה וצועד בכיוונים שאינם תיקון העולם לפי ערכי המוסר והדת. קשה שלא לחוש ש"התשוקה הפרומתאית" מתבטאת למעשה במדע, ואולי היא-היא המדע.

פרומתאוס הלא היה אבי הטכנולוגיה האנושית, והשתמש בה כדי למרוד באלים, כפי שמזכיר המחבר בתחילת ספרו: "פרומתאוס היה בהדרגה לסמל האדם המעמיד את עצמו במקום האלוהות ואף מתיימר ליצור אדם בצלמו-שלו".

ואיך פרומתאוס מתמודד עם האלים? בהיותו "נציג המין האנושי שגונב את האש מהאלים ומפיץ את אור הידע והתבונה בין בני-האדם…" (עמ' 3). אש, הכלי הטכנולוגי הבסיסי ביותר, היא סימן למרד כי "חיפושו של פרומתאוס אחר האור ומאבקו להשגת האש גילמו… את האדם המורד בכוחות שרירותיים שמחוץ לו".

והכוחות השרירותיים הללו אינם רק אלילי יוון העתיקה אלא אף האלוקות התנ"כית שכלפיה מכוונת הציטטה של הפילוסוף הגרמני פיכטה בשם המודרניות: "אינך צריך דבר מחוץ לעצמך, אפילו לא אלוהים. אתה עצמך
אלוהיך-שלך". הדיון מעורר את השאלה: האם המדע והטכנולוגיה הם בהכרח מרד נגד אלוקים
וערכים דתיים? ועוד שאלה: האם יש עדיין תפקיד להכרה במוחלט האלוקי בעידן המדע? ושאלה אחרונה, שגם היא עולה מהדיונים בספר: האם ניתן להתמודד עם הסכנות המוסריות והקיומיות שנדמה כי המדע והטכנולוגיה מרבים להציב, למשל בעקבות גילוי האנרגיה הגרעינית או ההנדסה
הגנטית?

האם המדע והטכנולוגיה הם מרד נגד אלוקים? יש, כידוע, עמדות שונות בעניין היחסים בין המדע לדתות המסורתיות של האנושות, והן: עימות חסר פשרות בין מדע לדת; הפרדה גמורה בין התחומים והתעלמות הדדית; ולחלופין, שיתוף פעולה ביניהם. אישית אני קרוב יותר לעמדה הרואה בדתות (ובתוכן חלק גדול מהפילוסופיות) בסיס להגות המוסרית המגדירה: א' – את מהות ה"טוב", וב' – את הדרך שבה ניתן לנצל את המדע לטובת האדם בכללותו. לשם כך המדע נזקק לאתיקה, והגדרת חוקי האתיקה בכל קבוצת בני אדם תלויה מאוד בהשקפות העולם המוצעות לקבוצה זו על ידי המסורות הדתיות, הפילוסופיות והכלל-תרבותיות.

תחום יחסי המדע והדת הוא רחב ידיים. אך כאן נסתפק בשאלה הצצה מהדיון על האופי ה"פרומתאי" של המדע והטכנולוגיה, כמרד נגד האלים, שמטרתו לשחרר את האדם. הד לטענה זו נשמע היטב היום כאשר תוהים, למשל, אם ההנדסה הגנטית אינה ניסיון לשים את עצמנו במקום האל ולשחק את תפקיד הבורא. האם ברגע שהאדם מגלה את המדע הוא מורד ברצון האל? האם יש תשובות אחרות על תפקיד המדע?

מעניין להתחיל דווקא מהסמל של מרד פרומתאוס, האש ש"גנב" מהאלים, הכלי הטכנולוגי החשוב הזה שלכאורה לא ראוי היה שיהיה בידי האדם. התלמוד מתייחס לשאלה של מקור האש בדיון במסכת פסחים של התלמוד הבבלי (דף ,45 א').

השאלה שנדונה בסוגיה זו היא: למה מברכים על האש במוצאי שבת (בטקס ההבדלה)? בין התשובות בולטת זו של רבי יוסי: "האש והכלאים אינם מששת ימי בראשית, אלא חשובים מששת ימי בראשית… דתניא רבי יוסי אומר: במוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם מעין דוגמה של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהם אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהם פרד…". ובתרגומו מסביר הרב עדין שטינזלץ מהו "דעה מעין דוגמא של מעלה", זו "שיש בה כוח בריאה ויצירה". לפי תפיסה יהודית זו, האש לא נגנבה במרד האדם נגד הבורא, אלא להיפך: האל נתן דעה באדם, שיהיה גם
הוא יוצר ובורא, כי נברא בצלם אלוקים. כפי שאומר הרמב"ם בספר המדע, "הלכות יסודי התורה" :4 ,8"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות".עם הדעה הזאת המציא האדם את האש. לפיכך, האש לא נבראה בידי הבורא במסגרת הבריאה שקדמה לאדם, אלא נוצרה בידי האדם, במוצאי שבת בראשית, כשהתחילה ההיסטוריה ההומנית. ונוסף על כך, האש משמשת לברכה בהבדלה בין שבת לחול, כלומר הטכנולוגיה היא בעצמה ברכה. ולא רק האש נזכרת, אלא הטכנולוגיה שאולי הכי מדובר בה בימינו, ההנדסה הגנטית, הנותנת לאדם כוח לייצר מינים של בעלי חיים, כדוגמת הפרד שהוא הכלאה בין סוס לחמור. יש כאן בהחלט תפיסה שניתן להגדירה כ"אנטי-פרומתאית".

במחשבת ישראל נחשב האדם לשותף במעשה בראשית. הפילוסוף היהודי בן זמננו, אברהם השל, מבטא זאת היטב: "האל צריך את האדם כי ברצונו שיתף אותו במעשיו, שותף במעשה בראשית (…) מיום הראשון של הבריאה רצה הקב"ה בשותפות עם העולם של מטה… ועל כן 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" ("p. 14 ,"Between God and Man).

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מתאר בריש ספרו "איש האמונה" איך התורה מגדירה שני פנים לאדם. פן אחד, בפרק הראשון, הוא "בצלם אלוקים ברא אותו" וציווהו "ומלאו את הארץ וכבשוה". פן שני בפרק השני "ויניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה".

הרב (הנותן כאן דוגמה נפלאה של חקר המקרא לעומקו הרעיוני) רואה בפן הראשון "אדם א'" שהוא המדען היוצר: "אין ספק שהמושג "בצלם אלוקים" שבתיאור א' מתייחס לכוחו של האדם כיוצר. (…) האדם א' – בדמות אלוקים – נתברך בהתלהבות רבה לייצר ולברוא, ובכוחות לשם הגשמת מטרה זו, כשהכוח הבולט ביותר הוא הבינה, השכל האנושי (…) "ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים, 6 ,8).

ההדר מתפרש ביכולתו של האדם למשול בסביבתו ולשלוט בה. האדם הקדמון שלא היה יכול ללחום במחלות (…) לא היה לו הדר. רק האדם הבונה בתי חולים, מגלה שיטות ריפוי ומציל חיי בני אדם, מתברך במידת הכבוד. האדם א' עוסק במלאכה יוצרת מתוך שאיפה להידמות לבוראו.. המדען המודרני אינו מנסה לבאר את הטבע, הוא מכפיל אותו, מפרה אותו…". ולעומת זה: "האדם ב': התעניינותו לעבר שאלות מן הסוג המטאפיסי. הוא רוצה לדעת מדוע? מהו? מיהו? מדוע נברא העולם. מה משמעות האתגר הגדול. מיהו המשפיע עלי? אהבה ופחד (…) האל המתגלה והאל הנסתר (…) אדם ב' מקבל ושומר העולם כבמעשה בראשית".

אבל, ממשיך הרב: "התורה במהותה דיאלקטית ויסודה בזה שהאדם א' והאדם ב' אינם שני אנשים שונים אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך עצמו. ה'אני' של האדם א' עומד מול ה'אני' של אדם ב'. בכל אדם מצויים שניים: אדם א' בורא ומלכותי, אדם ב' עניו ונכנע. גדול שיהיה הפער כולנו חייבים להזדהות כאדם שלם המורכב בו-זמנית מאדם בורא-מלך ומאדם בן-ברית (…) האל ברא שני אדם ושעה לשניהם. לדחות אחת מהשקפות האדם, הנו כמו להתכחש לתוכנית מעשה בראשית שהאלוקים כינהו 'טוב מאוד'" (…) האדם א' למד מנהג אדם ב', ורוצה להצליח גם בצד הרוחני: "הוא מצטיין לא רק במדע אלא גם בתחום האתי-מוסרי והאסתטי".

אם שני הפנים המנוגדים שבאדם באים ביחד בזיווג של ניגודים המשלימים זה את זה, האדם נעשה באמת שותף במעשה בראשית. ולפי הזוהר זו המשמעות העמוקה להיות "עם השם", ככתוב בישעיהו (16 ,51): "'לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה'": קרי עמי אתה, בשותפות. אני התחלתי את העולמות ואתם גומרים אותם" (זוהר בראשית א' בסולם דף פ' ובדף רכ"א בפירוש הרב אשלג). לא משחקים להיות אלוקים, אלא זה ייעודו ומשימתו של האדם.

ולשאלה אם יש עוד תפקיד להכרה במוחלט האלוקי בעידן המדע. השלמת בריאת העולם היא קודם כל השלמת האדם עצמו ותיקון החברה. אבל, מזכיר לנו אוחנה, גם "פרומתאוס מתיימר ליצור אדם בצלמו שלו", והוא שואל "האם התשוקה הישנה לברוא אדם חדש בכוחות עצמנו קשורה במות האלוהים?".

ובהזכירו את הגולם שלפי האגדה עשה המהר"ל מפראג, גולם שקם על יוצרו, הוא מביא ש"גרשום שלום הסיק כך מסיפור הגולם שעל מצחו כתוב ה' אלוקים אמת". נפלה אות א', ונשאר "מת". ופרופ' שלום אכן השווה את הגולם למדע כשאמר שהמחשב הראשון שנבנה במכון ויצמן למדע דומה לגולם מפראג. הטענה ש"אלוהים מת" היא טענה שהשמיע ניטשה ושמדענים מודרניים רבים מאמצים בבואם לחפש במדע את הבסיס לכל הערכים שעליהם מושתתת החברה האנושית. אך ניטשה עצמו לא האמין במדע כערך.

אם המדע לבדו קובע את הערכים, אז אין מנוס מלראות במוסר הדתי – שכמעט בכל הדתות מצווה לעזור לחלש ולחולה ולהתנהג ברחמים ובחמלה כלפי הכל – אנטי-תזה לחוקי הטבע שמגלה המדע. לעזור לחלש ולחולה, פירושו לפעול נגד חוק הישרדות החזק, שהוא חוק הטבע. לכן בהשקפה זו, הדת היא האויב ואולי אין צורך בה כלל בעידן המודרניות. ואוחנה קובע בצדק ש"האתיקה הדתית הומרה בתיאוריה של חוקי הטבע" (עמ' 13).

התחילו בזה היוונים וסוקרטס, אשר שם את התבונה האנושית והמדע במקום האל כשאמר "האדם שיודע בתבונתו את הטוב יימנע מלעשות רע". תבונת האדם, קרי המדע, מספיקה לקבוע מהו טוב.

לעומת זאת ברוך שפינוזה, הפילוסוף שאולי יותר מכולם שיחרר את האדם מהאי-רציונליות של האמונה, דווקא הדגיש שמקורו של המוסר אינו באדם או בטבע אלא בתודעה האלוקית כאשר קבע: "הטוב שחושק עבור עצמו כל אדם
מוסרי, הוא יבקש עבור בני אדם אחרים, וזאת במידה גדולה יותר ככל שתהיה לו תודעה אלוהית גדולה יותר" ("האתיקה", חלק ,IV פרופוזיציה ."(37

למה להכניס כאן אלוהים? כי המוסר איננו יכול להיות מבוסס על חוקי הטבע. ובמיוחד שורש המוסר הוא לרצות את הטוב עבור בני האדם אחרים, כלומר הכרת הזולת וזכויותיו הנקנות לו בהיותו גם הוא בצלם אלוקים. אפילו בחולשתו, במומיו, בשוני הגמור שלו ממני, האחר הוא בצלם אלוקים, ואני מצווה לשמור על כבוד האדם ככל שיהיה. אפילו נגד התבונה הטבעית. כך אני גם מצווה לשמור על העולם, על הסביבה, כי לשנותה רק בעבור האינטרסים שאני מגדיר, עלול בהחלט לפגוע באחר. התודעה האלוקית שמבקש שפינוזה היא להכיר בכך שאינני בעל הבית, כי אם רק שותף במשהו גדול ממני.

דווקא ביחס לזולת בולט החיסרון שבהמרת האתיקה הדתית בחוקי הטבע. די פתטי לראות איך מדעני הסוציו-ביולוגיה מנסים להבין את האופן שבו האלטרואיזם הגיע לתודעת האדם, את האופן שבו אבולוציה גנטית מצאה דרך לשמור תכונה הפועלת לרעת התועלת האישית. תשובה קלה הרבה יותר היא שהדאגה לזולת אינה תכונה טבעית, אלא נקנתה דרך התרבות והחינוך ומקורה בתודעה האלוקית. "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום" (רמב"ם הלכות דעות, 6 ,1).

ובנוסף, המדע אינו יכול לדבר על ערך אלא במובן של תועלת הכלל, כי האינטרס הפרטי אינו יכול לעמוד נגד התועלת של הכלל ולשלול אותה. אך הערך הדתי מבקש לכבד את הפרט מעל הכלל האנונימי, כפי שאומר הרמב"ם: "לא לומדים מן הכלל כי כולם יוצאים מן הכלל. כשאומרים כולם מתכוונים לכמה, ולכן יש להימנע ממסקנות כלליות" (פירוש המשנה, קידושין 92 א', 43 א').

אם כל אדם הוא יוצא מן הכלל, האם אינו חופשי מן הטבע? וכהוכחה שערכים אלה אכן מקובלים על מדענים של היום ומביאים אותם להכרה שאין לצמצם את האדם לחוקי הטבע האכזריים (כי אין בהם רחמים) אלא להצהיר על קדושת האדם מעל הטבע, אפשר להתבונן בדרך שוועדה בינלאומית מזהירה מפני המחשבה שהאדם מוכתב על ידי הגנים אלו: "לכל אחד זכות לשמירת כבודו וזכויות האדם שלו, בלי קשר למבנהו הגנטי. כבוד האדם מצווה לא לצמצם את הפרט לתכונותיו הגנטיות, ולשמור על ייחודיותו ושונותו (ההצהרה האוניוורסלית על גנום האדם וזכויות האדם, הוועדה הבינלאומית לביו-אתיקה של אונסק"ו, סעיף ב')".

לשאלה איך להתמודד עם הסכנות של המדע המודרני: אוחנה מדגיש את הקשר בין המיתוס של פרומתאוס למיתוס של פאוסט (שבעבור גתה "מגלם את התפתחות המין האנושי"). כשם שפאוסט כורת ברית עם השטן, גם פרשנים רבים הצביעו על קווי דמיון בין פרומתאוס לשטן (עמ' 7). ובה בעת אפשר לתהות: האם המדע כרת ברית עם השטן, כלומר עם הרוע? האם האדם המודרני רוצה כל כך לשלוט על עצמו ולהחליט בעצמו על גורלו, שהוא מוכר את נשמתו לשטן ומוכן לשחרר את כוחות הרשע להשגת מטרתו?

השאלה יכולה, למשל, להישאל שוב בקשר להתקדמות הגנטיקה ופענוח גנום האדם, שלפעמים מוצג (בטעות) כמין פורמולה לבריאת אדם חדש. אז צצות דמויותיהם האגדיות של הגולם מפראג ושל פרנקנשטיין להפחידנו לנוכח סכנות המדע. אוחנה מנתח היטב את הסכנות האלה: "בעקבות ההצלחה לשכפל כבשה בשיבוט גנטי, עלתה לדיון הסוגיה של השבחת תכונות בהנדסה גנטית… שינוי איזון מספרי גברים ונשים, בחירת מין היילוד, הכוונת תכונות רצויות, התניה של אדם חדש ושכפולו (…) ניסויי האאוגניקה של הנאצים היו ניצנים ראשונים של מציאות עיוועים, שבה מתרחשת דה-הומניזציה בשעה שהמודרניות קמה על הנאורות" (עמ' 23). ההיסטוריה אכן מלמדת שהאדם המודרני לא למד מהי הקידמה שהבטיחה ההתקדמות המדעית – קידמה ונאורות שהיו אמורות להיטיב עם האדם, ותחת זאת בא הרוע השטני של הגזענות הנאצית.

וכאן נשאלת השאלה, האם בכל זאת קיים סיכוי לקידמה? כדי לענות עליה יש קודם כל להכיר בכך שההתקדמות המדעית עצמה לא מתיימרת להנחות את האדם איך להשתמש בכוחות החדשים המוצעים לו. למדע אין תוכן מוסרי. דבר שני, הנאצים ביצעו את פשעיהם לא בגלל הידע המדעי בגנטיקה אלא בגלל דעות
מוקדמות ושנאת הזרים והחלשים.

גם מי שמציעים להשתמש בטכנולוגיית השכפול ובידע הגנטי על מנת לשנות את האדם, לברוא אדם חדש, עושים זאת מתוך אמונה מוטעית בהכתבה גנטית, בדטרמיניזם ביולוגי. האאוגניקה, תיאוריה מהמאה ה-,19 היא ניסיון של החברה לכפות על הפרט סיווג ואפליה לפי תכונות תורשתיות. האאוגניקה מציעה כעין "היגיינה גנטית", באמצעות השמדה או לפחות עיקור של אותן הקבוצות הנחשבות לתת-הומניות, וחוקרי ההיסטוריה כבר הראו את הקשר בין הדעות האאוגניות בארצות הברית של שנות העשרים לבין הנאציזם.

אין בסיס מדעי להכתבה הגנטית, והתכונות האישיות וההתנהגותיות של כל אדם פרטי מושפעות במידה שווה מהחינוך ומהסביבה. ההתפתחות האדירה של התרבות האנושית מראשיתה אינה נובעת כלל משינויים גנטיים בהומו ספיאנס אלא מהעברת ידע ומסורות, דתות ופילוסופיות שטופחו מדור לדור בקבוצות השונות של הומו ספיאנס על פני כדור הארץ. הדרך לשיפור האדם אינה בגנטיקה אלא בחינוך ובהעשרת הסביבה. כל תיאוריה אאוגנית אינה יכולה להיות אלא מקור לאפליה ולגזענות מרושעת. אך הרשע הוא באדם ולא במדע.

כאמור המדע הוא נייטרלי מבחינה מוסרית. כל המצאה מדעית טכנולוגית אפשר להשתמש בה לטוב ולרע. זאת אולי ההצדקה המרכזית לראות בעץ הדעת טוב ורע – סמל לידע, כי הידע יכול להיות טוב או רע, על פי מה שבוחרים לעשות בו, מהאש דרך האנרגיה הגרעינית ועד להנדסה הגנטית.

ובכל זאת יש מקום לתקווה: נדמה כי האנושות הצליחה, בשלושים השנים האחרונות, להקים מנגנונים המסוגלים להבטיח שהתקדמות המדע תנוצל לטובת הפרט. קודם הוקמה ועידת פוגטש שמטרתה היתה להבטיח ניצול של כוח
גרעיני למטרות שלום אזרחיות. לאחר מכן הוקמו ועדות ביו-אתיות הפועלות היום כמעט בכל בית-חולים, מעליהן פועלת בכל מדינה ועדה לאומית, ומעליהן ועדות בינלאומיות כמו אלה של הקהילה האירופית ושל אונסק"ו.

הוועדות נותנות את הדעת על המותר והאסור לעשות בידע הגנטי החדש וקובעות הנחיות לרופאים ומדענים. באופן כללי, ההנחיות מתירות שימוש בטכנולוגיות הגנטיות אצל האדם רק למטרות רפואיות של הפרט, ובלי תכתיב חברתי. זאת, משום שהוכר שאם החברה יכולה להחליט מה טוב ומה רע מבחינה גנטית, כי אז הסכנה של האאוגניקה גדולה מאוד.

אך יישום, על ידי הפרט, של בדיקה גנטית ושל יכולת להחליט אם להוליד או לא להוליד עובר עם מומים גנטיים איננו אאוגניקה. ההחלטה של הפרט חייבת להיות חופשית ואוטונומית, בליווי ייעוץ גנטי של מומחים
רפואיים. יש לשקול לגופו כל מקרה ומקרה, כי מה שנכון בנסיבות אלה יכול להיות שונה בנסיבות אחרות. הייעוץ גם חייב להתחשב בתרבויות ובדתות השונות. המטרה צריכה להיות פעולה רפואית שנועדה לטיפול במחלה או במום הידועים לרפואה. בחירה של תכונות פיסיות או אשליה של השפעה על תכונות שכליות אינן אינדיקציות רפואיות. הוועדות הביו-אתיות בוחנות באופן מתמיד את הנושאים, ובהיותן מורכבות ממדענים, משפטנים, הוגי דעות ואנשי דת יחד עם נציגי ציבור, הן מאוזנות מבחינה אתית-מוסרית.

הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס היטיב להגדיר את תפקידן של ועדות בקרה מדעיות אלו: "ההסכמה הראויה, בנושאים עיוניים ובשאלות מוסריות מעשיות, לא ניתנת להשגה בכפייה, בין אם מדובר באילוצי ההיגיון הדדוקטיווי או בהוכחות אמפיריות". כלומר, לא התבונה האנושית ולא עובדות שלא הוכחו עד תום הן שקובעות אלא הקונסנסוס המוסרי הפלורליסטי שעליו מצליחים חברי הוועדה להסכים. זו אולי פשרה אבל היא התקווה היחידה לנאורות.

המודרניות, ככל מה שעושה האדם, היא אתגר שיש להתמודד אתו. אין להחליט שהיא מכרה את נשמתה לשטן. אנדרה נהר, אחד מהוגי הדעות היהודים הבולטים של התקופה שאחרי השואה, מנתח בספרו "פאוסט והמהר"ל מפראג", שאוחנה מצטט מתוכו, את תשוקתו השטנית של פאוסט לעומת גישתו של המהר"ל היהודי למדע. אכן, הוא אומר, יש כאן אתגר: "נעשה אדם, היא קריאה של אלוהים לאדם לאמור נעשה את האדם אתה ואני (…) האתגר הגדול של האל לעצמותו שהוא מצמצם כאשר הוא מכניס בבריאה נברא שהוא בעל חופש בחירה (…) וכמו אומר הלוואי שיעמוד העולם" (לפי מדרש רבה, .4 ,9).

אין ביטחון שנצליח, אך יש תקווה אם נשמע את הקריאה האלוקית "נעשה אדם" המאחדת את כולנו, בני האדם. חטאו של האדם הראשון, אומר הזוהר, לא היה שאכל מעץ הדעת אלא שאכל ממנו לבדו, לא יחד עם עץ החיים ועם כל העצים שבגן (בראשית א' בסולם דף שכ"ח). האדם יכול להשיג מדע, אבל הוא חייב למזג ולשלב אותו עם כל ערכי החיים. ובתוך הערכים האלה, עבור היהודי התורה היא עץ החיים למחזיקים בה.

בסוף ספרו מדגיש אוחנה בצדק רב את החשיבות של הפרט, והמסקנה של הפילוסוף מישל פוקו שהקידמה מושגת על ידי הפרט ולמענו. יש להיזהר באשליה של הומניזם אוניוורסלי שאינו מכיר ב"כל העצים שבגן" כתרופה הטובה ביותר לעכל ולהפנים את העוצמה הנוראה של המדע.

הכותב הוא מבכירי החוקרים בתחום ההנדסה הגנטית והגנום האנושי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~304534738~~~42&SiteName=hayadan

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן