"נפלאות התבונה" זה לא כל הסיפור

בריאות/ למרות שכיחותה של הסכיזופרניה והסבל הנגרם ללוקים בה, המחקר מזניח את המחלה שהיא עדיין בגדר תעלומה

אורי ניצן, הארץ

המשותף לא' שמתבודדת בפינת החדר, לר' שמקבל הנחיות מסוכני שב"כ, ולי' המשוכנע שהוא המשיח הוא ששלושתם לוקים במחלת נפש הקרויה סכיזופרניה. באחרונה, הודות לסרט "נפלאות התבונה", זכתה המחלה למקצת תשומת לב ציבורית, אך לא בהכרח לתיאור הולם. הסרט שם דגש על הדרמה ומצמצם את הממד הטרגי של המחלה. התסריט, המתאר את חייו של הגאון המתמטי ג'ון נאש, לא נבחר על ידי הוליווד במקרה.

נאש לקה בסכיזופרניה בשנות ה-20 לחייו, ואחרי שנים של מחלה קשה הצליח להתאושש באופן חלקי. המחלה לא מנעה ממנו להצליח בתחומו, ובסופו של דבר הוא אף זכה בפרס נובל.

המציאות קשה ואפורה בהרבה. עשרות אלפי חולי הסכיזופרניה הישראלים מתמודדים בפועל עם מחלה חשוכת מרפא. מעבר לכך, הסכיזופרניה עדיין אפופה בדעות קדומות. כל אחד יסכים לקביעה שאדם עם גידול ממאיר הוא חולה, אך רבים מתעקשים להתייחס לסכיזופרניה כאל "שיגעון" או "דיבוק" ולא כאל מחלה אורגנית שפוגעת במוח.

%1 מאוכלוסיית העולם סובלים מסכיזופרניה, ללא הבדלי גזע ומין, ויותר מ-%70 מהמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים הם חולי סכיזופרניה. ברוב המקרים המחלה מתפרצת בגיל ההתבגרות (25-15), והביטויים הראשונים שלה הם ההתקפים הפסיכוטיים. ההתקפים מאופיינים במחשבות שווא של החולה ("אני המשיח"), תפיסה חושית ללא גירוי במציאות (ר' ששומע קולות של סוכני שב"כ), ופירוק המבנה ההגיוני של החשיבה. שנות המחלה הראשונות הן סוערות, ולאחר מכן יש ירידה בתדירות ההתקפים הפסיכוטיים. הסימפטומים של המחלה משתנים וכוללים בשלב זה ירידה במוטיווציה, קושי לתקשר עם הסביבה ודיכאון.

למרות שכיחותה הגבוהה יחסית, והשלכותיה הטראומתיות על חיי החולה ובני משפחתו, הסכיזופרניה נותרה בגדר תעלומה מדעית. מנגנוני הפעולה הבסיסיים שלה טרם הובהרו, והמחקר לא מניב את הפירות המיוחלים. ד"ר פסח ליכטנברג, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג, מציין בכאב ש"כבר עשרות שנים לא התרחשה פריצת דרך מהפכנית במחקר – לא בהבנת המחלה ולא ביכולת שלנו לרפא את החולים".

כיום מקובל לייחס את המחלה לכשל בהתפתחות ובהתארגנות המוקדמות של מערכת העצבים המרכזית. הנזק הראשוני מתפתח עוד בחיי העובר, אך רק בגיל ההתבגרות תנאי החיים מעמידים את המוח בפני סף הלחצים שמוביל ל"קריסת" המערכת הפגומה. על פי "תיאוריית השער", מנגנונים המוחיים שנפגעים הם אלה שאחראים על סינון גירויים שמגיעים מהסביבה. המוח של החולה הסכיזופרני מוצף ב"ים" של גירויים, והביטוי לכך הוא ההתקף הפסיכוטי.

הסכיזופרניה תוארה לראשונה כמחלה הפסיכיאטרית בשלהי המאה ה-.19 גדולי הפסיכיאטרים הבינו שמדובר באגוז קשה לפיצוח, ואבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד קבע שאי אפשר לקיים קשר מטפל-מטופל עם מי שאינו מתקשר, ולכן הקדיש תשומת לב מעטה לחקר המחלה. "גם היום", אומר פרופ' חיים בלמייקר מאוניברסיטת בן גוריון, "אנחנו חושבים שאין מקום לפסיכואנליזה או פסיכותרפיה במערך הטיפול של רוב החולים האלה".

העובדה שבסכיזופרניה מעורבים מנגנונים כימיים מוחיים התגלתה בתחילת שנות ה-.50 תרופות הרגעה ניתנו באופן ניסיוני לסכיזופרנים, ונמצא שהן מפחיתות את חומרת ההתקפים הפסיכוטיים. מנגנון הפעולה האנטי-פסיכוטי של התרופות היה בתחילה בגדר תעלומה, ורק בשנות ה-60 התגלה שהן מעכבות את הפעילות של הדופמין – אחד המוליכים העצביים החשובים במוח.

הממסד הפסיכיאטרי השתכנע שעודף בפעילות הדופמין הוא גורם אפשרי לעוררות יתר של תאי עצב ולהתקפים פסיכוטיים. עבודות המחקר על דופמין הובילו למהפכה תרופתית, ועד היום הטיפול היעיל ביותר בחולים סכיזופרנים מתבסס על תרופות מעכבות דופמין. "תרופה מהדור החדש כמו קלוזפין", אומר בלמייקר, "שינתה את רמת החיים של שליש מהחולים שאני מטפל בהם. לתרופות מהדור החדש יש פחות תופעות לוואי, ההיענות של החולים גבוהה, ואחוז ההתאבדויות בקרב אלה שנוטלים קלוזפין או תרופות דומות נמצא בירידה".

ואולם חקר גורמי המחלה ופענוח מנגנוני הפעולה שלה לא התקדם במידה שבה התפתח הטיפול הקליני. "להגיד שרמות גבוהות של דופמין גורמות לסכיזופרניה", אומר ליכטנברג, "דומה לניסיון להגדיר דלקת ריאות כחסר של פניצילין בדם. חשוב לזכור, שבניגוד למחלה כמו פרקינסון, הסכיזופרניה אינה ממוקמת באזור מוגדר של המוח, והחוקרים נאלצים לחפש את גורמי המחלה במבוך שבו יותר מעשרה מיליארד תאי עצב.

פרופ' בנימין לרר, מנהל המעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית בבית החולים הדסה עין כרם, אינו מסכים עם הקביעה, שחקר הסכיזופרניה נותר מאחור. "נכון שמדובר במחלה מורכבת", הוא אומר, "אבל קצב ההתקדמות שלנו דומה לזה שקיים במחלות אחרות שבהן יש מעורבות של גנים רבים (סוכרת, יתר לחץ דם וסרטן). לפני חמש שנים עוד לא ידענו אם קיימים גנים המעורבים במחלה, וודאי שלא ידענו היכן להתחיל לחפשם. היום רוב החוקרים מסכימים, שהמרכיב הגנטי של המחלה הוא %,70 ויש עדות שהולכת ומצטברת על מיקומם של גנים שונים המעורבים בה. מאות קבוצות מחקר מנהלות מרדף אחרי הגנים האלה, ולדעתי גילוי הגנים והמיפוי שלהם הוא עניין של שנים ספורות".

אך ד"ר ליכטנברג פחות אופטימי. "לעניות דעתי", הוא אומר, "גם היום אי אפשר להצביע על ממצא גנטי משכנע או לקשור בין שינויים גנטיים להופעה הקלינית של המחלה". אחד ההסברים להתקדמות האטית בהבנת הסכיזופרניה נעוץ בעובדה, שלמחקר הפסיכיאטרי יש תדמית פחות זוהרת מתחום כמו חקר הסרטן. "החוקרים המצוינים הולכים לתחומים אחרים", אומר לרר, "גם בגלל המחסור היחסי בתקציבים ומקומות עבודה במעבדות, אך גם בגלל מחסום פסיכולוגי, ואולי אפילו רתיעה מהמחלות הפסיכיאטריות". "חוקרים צעירים נבהלים מ'החור השחור' הפעור בהבנת המחלה", אומר פרופ' אבי ויצמן, מנהל יחידת המחקר בבית החולים גהה.

אסור גם לשכוח, שהחוקרים חיים בתוך חברה ומושפעים מהלכי רוח רווחים. לדברי ליכטנברג, מסע הנדודים של בית החולים הרצוג משקף במידה רבה את יחסי החברה הישראלית וחולי הסכיזופרניה. בית החולים נבנה בתחילה בעיר העתיקה, בלב ירושלים. בשנות ה-20 הוא עבר למבנה באזור בנייני האומה, והיום הוא ממוקם ביציאה מהעיר, כשמצד אחד תוחם אותו בית קברות ומהצד האחר מזבלה עירונית.

"ההומניזם המערבי מחייב את החברה לטפל בחולים, אך הציבור מעדיף שהדבר ייעשה כמה שיותר רחוק מאזורי המגורים של הבורגנות ובמחיר הכלכלי המינימלי האפשרי". לצערי, אומר ליכטנברג. "החולים הפסיכיאטריים נמצאים בתחתית סולם העדיפויות של החברה. לחולים שלנו אין לובי חזק, ובמקרים רבים גם בני המשפחה מתביישים בהם ומתקשים להעניק את התמיכה הנדרשת".
בלמייקר, לעומת זאת, אינו סבור שיש מקום להכאה על חטא. "לפחות בהיבט החברתי, אנחנו לא מפגרים אחרי מדינות נאורות אחרות. בארה"ב ובאנגליה יש מאות אלפי מחוסרי בית סכיזופרנים, בעוד שאצלנו חולה סכיזופרניה לא משתחרר מבית החולים בלי שיש לו סידור מגורים בקהילה".

ריפוי מלא של חולים סכיזופרנים הוא עדיין בגדר חלום, "אך עד אז", אומר ויצמן, "אנחנו מחויבים לסייע לאנשים האלה, שבדרך כלל מודעים למחלה שלהם, ולכבד את הרצון שלהם לחיות חיים מלאים".

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. אני מודה מאד על המאמר הנפלא. מי כמוני חש על בשרו את ההעלם הרב על הנגלה. אך יש תקוה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן