קרל סאגאן על: העולמות המתנגשים של עימנואל ווליקובסקי חלק ב'

בפרק זה נבחן אחת לאחת את השערותיו של וליקובסקי ונעמת אותן עם המציאות

לחלק א'

התהיות של וליקובסקי
בעיה :1 פליטת כוכב-הלכת נוגה מתוך צדק

ארוע זה לא נצפה מעולם ע"י אסטרונומים, ואינו תואם את הידע שבידינו על פיסיקת גרמי-שמיים. ווליקובסקי הבטיח שהסבר מפורט לשדשרת הקטסטרופות המביאות לידי ארוע שכזה יופיע בספר ההמשך של 'עולמות מתנגשים' (עמ' 373). חלפו כבר 30 שנה מאז, וההמשך איננו.

אפשר להוכיח שכל תהליך שתוצאתו היפלטות כוכב שביט או כוכב-לכת מתוך הצדק, היה מעלה את חומו של השביט לכמה אלפי מעלות לפחות, יהיה אשר יהיה הרכבו של כוכב-השביט (סלעים, קרח, תרכובות אורגניות וכו'), חום כזה היה הופך אותו למטר של חלקיקי אבק קטנים ואטומים, וזה לא בדיוק הולם את תיאורו של כוכב-הלכת נוגה.

בעיה אחרת היא שמהירות המילוט מכוח המשיכה של השמש, באזור בו נמצא הצדק, הינה כ- 60 קמ"ש. אך מנגנון הפליטה מתוך הצדק אינו יודע זאת, כמובן. על כן, אם כוכב השביט עוזב את הצדק במהירות נמוכה מ- 60 קמ"ש בערך, הוא יפול בחזרה על פני הצדק, ואילו אם מהירותו תעלה על 63 קמ"ש, הוא יושלך אל מחוץ למערכת השמש. אי-לכך, יש רק תחום המהירויות המתאים להשערתו של ווליקובסקי הינו צר מאוד, ועל כן בלתי סביר.

בעיה אחרת היא שהמסה של נוגה גדולה מאוד – יותר מ- 1027×5 גרם, או היתה אף יותר. לפי השערת ווליקובסקי, לפני שהכוכב חלף בקרבת השמש. לפיכך קל לחשב שהאנרגיה הקינטית הדרושה כדי להאיץ את נוגה עד למהירות המילוט האמורה, הינה בסביבות 1041 ארג, דהיינו שווה לכל האנרגיה שמקרינה השמש לחלל במשך שנה שלמה! אנו מתבקשים להאמין. איפוא. בלי שום ראייה או דיון נוספים, בארוע שעוצמתו גדולה מכל פעילות של השמש המוכרת לנו, והרי השמש עתירת-אנרגיה הרבה יותך מן הצדק.

כל תהליך היוצר עצמים גדולים, יוצר גם עצמים קטנים רבים. הדבר נכון במיוחד לגבי התנגשויות. כאן ידועה היטב פיסיקת הריסוק: חלקיק קטן פי עשר יווצר בכמות הגדולה פי מאה או אלף. אמנם ווליקובסקי מדבר על אבנים הנופלות מן השמיים, ונחילי סלעים נסחפים בשובל של נוגה ומאדים במעופם (נחיל הסלעים של המאדים, לדבריו, הוא אשר הביא כלייה על צבאו של סנחריב). אבל אם נכון הדבר, אם אכן היו לנו כמעט-התנגשויות עם עצמים בעלי מסה פלנטרית רק לפני אלפי שנים, היינו צריכים להיות מופצצים בעצמים בעלי מסה כשל הירח גם לפני מאות שנים; ואילו הפצצה בעצמים שיכולים ליצור מכתש בקוטר קילומטר צריכה היתה לפקוד אותנו מדי שבועיים, ובכל זאת, אין כל סימן, לא על כדור הארץ ולא על הירח, המעיד על התנגשויות תכופות שארעו לאחרונה עם עצמים שכאלה. לעומת זאת, די באותם עצמים ספורים הידועים כנעים במסלולי התנגשות עם הירח, כדי להסביר (בקנה מידה גיאולוגי של, הזמן) את מספר המכתשים שנצפו על מישורי הירח. העדרם של עצמים קטנים בכמות גדולה, שמסלוליהם חוצים את מסלול כדור-הארץ, הינו סתירה מהותית נוספת להנחתו הבסיסית של ווליקובסקי.

בעיה :2 התנגשויות חוזרות ונשנות בין כדור-הארץ, נוגה ומאדים

יי האפשרות שכוכב-שביט יכה בכדור הארץ אינה סבירה מאוד אך הרעיון איננו אבסורדי" כותב ווליקובסקי (עמ' 40). זה נכון מאוד; נותר רק לחשב את ההסתברות, דבר שווליקובסקי, למרבה הצער, לא טרח לעשות.

אך למרבה המזל, הפיסיקה הרלוונטית לנושא הינה פשוטה מאוד ואפשך לערוך חישוב של סדרי-גודל אפילו בלי התחשבות בגרויטציה. גרמי-שמיים בעלי מסלולים אקסצנטריים מאוד, הנעים מקרבת הצדק אל קרבת כדור-הארץ, נעים במהירויות גבוהות עד כדי כך, שקביעת מסלולם איננה מושפעת כמעט מהמשיכה ההדדית בינם לבין העצם שבסמיכותו הקרובה הם אמורים לחלוף. לכוכב בודד בעל אפהליון (נקודת מסלול הרחוקה ביותר מהשמש) בקרבת מסלולו של צדק, ופריהליון (נקודת מסלול הקרובה אל השמש) בתון מסלולו,של נוגה, יידרשו לפחות 30 מיליון שנים עד שיפגע בכדור-הארץ. הסיכויים נגד התנגשות בשנה כלשהי הינם איפוא 107×3 ל- ,1 והסיכויים שלא תקרה התנגשות באלף שנים כלשהו הינם 30,000ל- ,1 אך ווליקובסקי מתאר לא אחת, אלא חמש או שש כמעט-התנגשויות בין נוגה, מאדים וארץ – וכל אחת מהן נראית כארוע בלתי תלוי מבחינה סטטיסטית; כלומר, אין זו שרשרת של כמעט-התנגשויות הנקבעת על ידי היחסים בין זמני המחזור המסלוליים של שלוש הפלנטות. (אילו היתה כזאת, היה עלינו לשאול מהי ההסתברות ל'משחק ביליארד פלנטרי' שכזה במסגרת אילוצי הזמן של ווליקובסקי). אם ההסתברויות הן בלתי תלויות, אזי ההסתברות הכוללת לחמישה מפגשים כאלה באותו אלף שנים היא -5(3×107/103)=4.1×10-23 או אחד ל- 100 ביליוני טריליונים. ההסתברות לשישה מפגשים באותו אלף קואדריליונים (7.3×10^-28).

למעשה הסבירות נמוכה הרבה יותר, הן מהסיבה האמורה לעיל והן בגלל שמגע קרוב עם צדק סביר מאוד שישליך את העצם הפוגע אל מחוץ למערכת השמש, כמו שהושלכה החללית 'פאיוניר '10 לאחר שהתקרבה אל הצדק.

אלה הם הסיכויים לפיהם ראוי להעריך את תקפותה של התיאוריה של ווליקובסקי, גם מבלי להתייחס עדיין לבעיות אחרות. היפותזות בעלות דרגת סבירות נמוכה כל-כך עדיין נחשבות בדרך כלל לבלתי יציבות. ובהתחשב בבעיות נוספות שהוזכרו כבר, ואחדות שתוזכרנה בהמשך, מתברר שהסבירות לנכונותה של כל הסברה המוצגת ב'עולמות מתנגשים' נעשית אפסית.

בעייה :3 סיבוב כדור הארץ

חלק ניכר מהקצף שיצא על 'עולמות מתנגשיםי התעורר. ככל הנראה. בגלל טענתו של ווליקובסקי שסיפור הקרב של יהושע בן-נון בגבעון, וכן סיפורים אחרים, מלמדים שסיבוב כדור-הארץ סביב צירו הואט אי-פעם עד כדי עצירה מוחלטת. נכון שהאטה הדרגתית של סיבוב כדור-הארץ יכולה להתרחש בפרק זמן הקטן בהרבה מיום, מבלי שמישהו ייפגע מדבר זה כשלעצמו, אפילו לא נטיפים או צורות כיאומורפולוגיות עדינות אחרות. האנרגיה הדרושה לעצור את סיבוב כדור-הארץ אינה מספקת בכדי להתיכו, אם כי תורגש בוודאי עליה ניכרת במידת-החום: מימי האוקיאנוסים יגיעו לנקודת הרתיחה – תופעה שמתעלמים ממנה מקורותיו העתיקים של ווליקובסקי.

אך לא אלה הן הסיבות הרציניות ביותר להתנגדות לפרשנותו של ווליקובסקי על ספר יהושע. אולי הרצינית שבהן היא דווקא הצד השני של אותו מטבע: כיצד זה החל כדור הארץ להסתובב שוב, ובערך באותה מהירות-סיבוב? כדור-הארץ אינו יכול לעשות זאת מעצמו, בגלל חוק שימור התנע הזוויתי. נראה שווליקובסקי אפילו לא היה מודע לכך שזוהי שאלה שיש לתת עליה את הדעת.

אין גם שום רמז לכך שעצירת כדור הארץ באמצעות התנגשות עם כוכב-שביט הינה סבוכה יותר מאשר כל שינוי אחר במהירות סיבובו. למעשה, הסיכוי לכך שמפגש קרוב עם כוכב שביט יבטל בדיוק את התנע הזוויתי הסיבובי של כדוך-הארץ, הינו זעיר למדי; והסיכוי לכך שמפגשים חוזרים מסוג זה, אם אמנם יקרו, יניעו שוב את כדור הארץ להסתובב אפילו בקצב הדומה לקצב של סיבוב אחד ל-24 שעות הינו זעיר בריבוע.

בעיה :4 גיאולוגיה ארצית ומכתשי הלבנה

ווליקובסקי מאמין, בצדק, שמצב של סף- התנגשות של הארץ עם כוכב-לכת אחר, מן הדין שיביא לידי תוצאות דרמטיות – בכלל השפעות של כוחות כבידה וגיאות, וכן כוחות חשמליים ואלקטרומגנטיים (בנקודה זאת דבריו אינם ברורים ביותר). לפי טענתו (עמ' 97-96), ייבתקופת יציאת-מצריים, כאשר העולם כולו היטלטל והזדעזע… כל הרי הגעש ירקו לבה וכל היבשות רעדו." (הדגשות שלי)

אין כמעט ספק שרעידות אדמה היו אכן מתרחשות בעת סף-התנגשות שכזאת. לפי ממצאי הסיסמומטרים שהוצבו על הירח במבצעי 'אפולו', השכיחות המירבית של רעידות-ירח היא בעת שכדוךר הארץ קרוב אליו ביותר, ויש סימנים שגם רעידות האדמה הן שכיחות יותר באותו זמן. אך הטענה בדבר פעילות וולקאנית מוגברת של "כל הרי הגעש," זה כבר סיפור אחר. קל למדי לקבוע את גילה של לבה וולקאנית, ומה שווליקובסקי היה צריך לעשות זה לערוך היסטוגראמה של מספר זרימות הלבה על פני כדור הארץ כפונקציה של הזמן. אני משוכנע שהיסטוגראמה כזו היתה מוכיחה שלא כל הרי הגעש היו פעילים בין השנים 1500 ו-1600 לפני הספירה, ושבתקופה זו לא היו בכלל תופעות וולקאניות חריגות.

ווליקובסקי מאמין שהיפוכי השדה הגיאומגנטי נוצרים בהשפעת התקרבות של כוכב שביט, אך הממצאים הרשומים מבדיקות מגנטיות של סלעים מראים בברור שהיפוכי שדה אלה מתרחשים בערך אחת למיליון שנים, כמעט בדיוק של שעון, ולא ארעו כלל בכמה אלפי השנים האחרונות.

טענתו של ווליקובסקי שעיצוב רכסי ההרים התרחש לפני כמה אלפי שנים מופרכת מעיקרה על ידי כל הממצאים הגיאולוגיים, המוכיחים שההרים נוצרו לפני עשרות מיליוני שנים, ואף מוקדם יותר.

ווליקובסקי מאמין שאת הירח, שאינו חסין בפני האסונות כדוגמת אלה הארציים, פקדו ארועים טקטוניים דומים לפני אי-אלו אלפי שנים, ושרבים ממכתשיו נוצרו אז. גם רעיון זה מעורר בעיות אחדות: דגימות מקרקע הירח שלוקטו במבצעי 'אפולו' אינן מעידות על כל המסת סלעים שארעה שם לפני פחות מכמה מאות מיליוני שנים.

יתר על כן. אם אכן נוצרו מכתשי הלבנה בשפע. לפני 2700 או 3500 שנים. הרי שבאותו זמן היו צריכים להיווצר באופן דומה מכתשים גם על פני כדור הארץ, ובקוטר העולה על קילומטר. הסחף על פני האדמה איננו מספיק בכדי למחוק שום מכתב בעל גיל וגודל שכזה; ואמנם, אין בנמצא אף אחד כזה. בנוגע לשאלות אלה נראה שווליקובסקי התעלם מעדויות מכריעות, המערערות באופן חמור את יסודות השערותיו.

ווליקובסקי מאמין שהמעברים של נוגה או מאדים בסמיכות קרובה אל כדור הארץ יצרו גלי גיאות בגובה של קילומטרים לפחות ועמודים (,70 71); לאמיתו של דבר, אילו אכן התקרבו כוכבי-הלכת זה אל זה עד כדי כמה עשרות אלפי קילומטרים (כפי שהוא סבור), היו צריכים להיווצר גלי גיאות (הן של מים והן של חומר מוצק מקליפת האדמה) בגובה של מאות קילומטרים. את זה ניתן לחשב בקלות על פי גלי הגיאות הנוצרים בהשפעת הירח בימינו אלה. למיטב ידיעתי, איו שום ראייה גיאולוגית להצפה כלל-עולמית בכל זמן שהוא בין המאה השישית והחמש-עשרה לפני הספירה. אילו ארעו מבולים כאלה, ולו אף לפרקי זמן קצרים, היו צריכים להותיר אחריהם אי-אלו עקבות גיאולוגיות ברורות. ומה באשר לממצאים ארכיאולוגיים ופאליאונטולוגיים? הידועים מקרים ברורים של כליית בעלי חיים בתוצאה ממבולים כאלה, באותן תקופות?

בעייה :5 כימיה וביולוגיה של הפלנטות ה"ארציות"

לתיזה של ווליקובסקי יש כמה השלכות ביולוגיות וכימיות משונות וגם סתם בלבול מושגים בסיסיים. הוא איננו יודע, כנראה (עמ' 10), שהחמצן על פני האדמה נוצר בתהליך הפוטוסינטזה של צמחים ירוקי-עלים, הוא אינו מזכיר את העובדה שהצדק מורכב בעיקר ממימן והליום, בעוד שאטמוספירת הנוגה (אשר לפי השערתו נפלטה מתוך הצדק) מורכבת רובה ככולה מדו תחמוצת הפחמן. עובדות מרכזיות אלה מעמידות את רעיונותיו בספק רציני.

ווליקובסקי גורס שהמן שאכלו בני-ישראל במדבר סיני, מקורו בכוכב-שביט ולפיכך מצויות פחמימות הן על פני הצדק והן על הנוגה. מצד שני הוא מצטט מקורות למכביר בדבר אש וחומרי דלק הניתכים מן השמיים, והוא מפרש זאת כחומר דלק כדוגמת נפט המצוי בגרמי השמיים, ואשר כנראה הוצת באטמוספירה המחמצנת של כדור-הארץ.

מכיוון שווליקובסקי משוכנע באמיתות שני סוגי הארועים הללו ובזהותם, הרי הוא מפגין בכך בלבול יסודי בין פחמימות לבין פחמימנים, וכנראה נדמה לו שבני-ישראל אכלו דלק-מנועים ולא מזון שמיימי בעת נדודיהם במדבר?

ועוד יותר קשה להתייחס ברצינות למסקנתו של ווליקובסקי לפיה כיפות הקטבים של המאדים עשויות מאותו מן, שהינו חומר "שטיבו, ככל הנראה, כשל הפחמן" (עמ' 366), אולם בדיקות הספקטרום האינפרה-אדום של קוטבי המאדים, שנעשו על ידי החלליות ימרינר '6 ו'מרינר '7 ב- 1969 מוכיחות שהרכב הקטבים רחוק מאוד מלהיות דומה לפחמימות. חלליות אלה, וכן 'ויקינג '1 ו'ויקינג '2 ליקטו מספיק ראיות המוכיחות בעליל שכיפות הקטבים של המאדים מכוסות במים קפואים ובדו-תחמוצת-פחמן קפואה.

קשה להבין את התעקשותו של ווליקובסקי בדבך מקורו החוץ ארצי של שמן-האדמה, או הנפט. סיפורי יגשם האש' וה'נפטא' שהוא עצמו מצטט, מוצאם בדיוק מאותם חבלי-עולם המבורכים במרבצי נפט טבעיים, ולפיכך יש הסבר ישיר ופשוט לאותם סיפורים. כמו כן, קשה מאוד להבין מתוך גירסתו, כיצד ייתכן, אם אכן נפל הנפט מן השמיים בשנת 1500 לפני הספירה, שמרבצי שמן-האדמה מעורבבים במאובנים כימיים וביולוגיים לרוב, שגילם עשרות ומאות מיליוני שנים. לעומת זאת, תשובה מיידית לכך ניתן נותן ההסבר הגיאולוגי הפשוט והוא שמוצאו של שמן-האדמה הינו מצמחיית תקופת הפחם ותקופות קדומות אחרות, ולא מכוכבי-שביט.
משונים עוד יותר הם רעיונותיו של ווליקובסקי בדבך חיים חוץ ארציים. הוא מאמין שה'ערוב' המוזכר בספר 'שמות' – ובמיוחד הזבובים – אכן הומטר מכוכב-השביט שלו. אם כך, האם עלינו לצפות למציאת זבובי-בית ואו ה'דרוסופיליה,מלנוגסטר') בענני הצדק והנוגה, במחקרי החל הבאים שלנו? ווליקובסקי קובע במפורש: ייהנוגה. ולכן גם הצדק. מאוכלסים על ידי "ערובייי (עמי 369). האם תתמוטט התאוריה של ווליקובסקי אם לא נמצא שם שום זבובים? הרעיון שמכל בעלי החיים של עולמנו, הזבוב לבדו מוצאו מחוץ לכדור הארץ, מזכיר באורח מוזר את קביעתו הנרגנת של מרתין לותר, שאמר "בניגוד לכל יתר בעלי החיים, שנבראו על ידי האלוהים, הזבוב נברא בוודאי על ידי השטן, שכן אין בו שום תועלת מעשית," אולם הזבובים הם בעלי חיים מכובדים, ומקורבים קרבה אנטומית, פיסיולוגית, וביוכימית הדוקה לשאר החרקים. לא מתקבל על הדעת, ש- 4.6 מיליארדי שנים של אבולוציה עצמאית על פני הצדק – אפילו אם היתה זהה במהותה הפיסיקלית לזו של עולמנו – הולידה יצורים שאין כל הבדל בינם לבין אורגניזמים ארציים. לזבובים יש אותם אנזימים, אותן חומצות-גרעין ואפילו אותו צופן גנטי (המתרגם מידע של חומצות-כרעין למידע של חלבון), כמו לכל יתר האורגניזמים החיים על פני האדמה. לא ייתכן, על כן, שמקורם שונה לחלוטין.
בספר שמות פרק ט' נאמר: "וימות כל מקנה מצריים, וממקנה בני-ישראל לא מת אחד''. באותו פרק מתוארת מגפה שפגעה בפשתה ושעורה, אך לא פגעה בחיטה ובכוסמת (פסוקים 32-31). 'התמקצעות' כזאת של מזיקים אופיינית דווקא לחרקים שהתפתחו בתנאי הסביבה של כדור הארץ, והיא מוזרה מאוד לגבי 'ערוב' בן-כוכב שביט שלא היה כל מגע ביולוגי קודם בינו לבין הארץ.

ועובדה מוזרה נוספת: כל מיני הזבובים נושמים חמצן מולקולרי, שכידוע אינו מצוי בכוכב הלכת צדק. האם אפשר להעלות על הדעת שכל מנגנון חילוף החומרים. המבוסס על שימוש בחמצן, התפתח באורגניזמים החיים על פני הצדק רק כדי שאי פעם יוכלו לנצל אותו כשיגיעו אל כדור-הארץ? הרי דבר כזה היה מופלא אפילו מכל תאוריות ההתנגשות כולה. ווליקובסקי מזכיר את "היכולת של חרקים קטנים שונים לחיות בסביבה נטולת חמצן," אך בזה הוא מחטיא את הנקודה. השאלה היא כיצד יכול אורגניזם שהתפתח על גבי הצדק להתקיים באטמוספירה עשירת-חמצן.
הבעיה הבאה היא – עמידתם של החרקים בחום. חרקים קטנים דומים בגודלם למטאוריטים קטנים, אשר נשרפים כליל בגובה של כ- 100 ק"מ, בגלל החיכוך עם האויר. לכן, אותו 'ערוב' שנישא, כביכול, על גבי כוכב-השביט, לא רק שהיה הופך מייד ל'זבובים צלויים', אלא היה מתאדה לאטומים ולא היה מכה במצרים ובבית פרעה.
באותה מידה לא ייתכן גם שאותם חרקים יכלו לסבול את החום שליווה את פליטת כוכב-השביט מתוך הצדק, כפי שקרה לדעתו של ווליקובסקי – בקיצור, אותם 'חרקי-שביט', שעצם קיומם בלתי אפשרי והנידונים פעמיים לצלייה – אינם עומדים במבחן ההגיון.

בעייה :6 המן

לפי האטימולוגיה של ספר 'שמות', השם 'מן' בא מהשאלה 'מן הוא?', כלומר 'מה הוא' (שמות ט"ז, 15). אכן, שאלה טובה! הרעיון בדבר מזון הנופל מכוכב-שביט אינו פשוט כל כך. ספקטרוסקופיה אופטית של זנבות כוכבי-שביט העידה (עוד לפני כתיבת 'עולמות מתנגשים') על מציאותם של מרכיבים פשוטים של פחמימנים, אך לא של אלדהידים – אבני הבניין של הפחמימות. אך אין זאת אומרת שאלה אינן יכולות להימצא בכוכבי שביט, אך לא ברור כלל אם אין הם מכילים דווקא רעלים כמו מימן-ציאניד או מתיל-ציאניד. בכלל לא ברור אם כוכבי-השביט טובים למאכל?
אך הבה נתעלם מקושי זה, ונערוך חישוב קטן. כמה מן נדרש כדי להזין את מאות אלפי בני-ישראל במשן ארבעים שנה? לפי שמות פרק ט"ז פסוק 20 אנו למדים שהמן אשר לא נאסף והושאר עד הבוקר נאכל על ידי תולעים ובאש, כלומר לא ניתן היה לאחסנו. נניח שהכמות שירדה מן השמיים מדי יום הספיקה כדיוק כדי להאכיל את כל בני שראל (אף כי ווליקובסקי מצטט מקורות תלמודיים שלפיהם הספיקה הכמות גם לאלפיים שנה). אם נניח שכל אדם אכל שליש קייג מן מדי יום, נגיע לכמות כוללת של יותר ממיליון ק"ג. אולם אין להעלות על הדעת שאותו חומר-מאכל, שנשר מדי יום ביומו (למעשה, לפי הנאמר בספר שמות, נפל המן בכל ימות השבוע חוץ מיום שבת. במקום זאת נפלה כמות כפולה ביום שישי, וזו לא נפגעה מתולעים. דבר זה מעמיד את השערתו של ווליקובסקי באור משונה: כיצד יכול היה כוכב השביט לדעת? וזה מעורר בעיה כללית יותר בנוגע לגישתו ההיסטורית של ווליקובסקי. יש ציטוטים ממקורות דתיים והיסטוריים שאותם הוא תובע להבין באופן מילולי, ואילו אחרים הוא מבטל בתור "תוספות דמיוניות שנועדו לקישוט," אך על סמך מה קובעים את ההבחנה? הרי חייב להיות איזה קריטריון אוביקטיבי שאינו תלוי בשום דעה קדומה בעד או נגד גירסתו של ווליקובסקי) מזנב-השביט, העדיף דווקא את אותו חבל מדבר שבו נדדו בני-ישראל. אילו היה כך, הרי זהו נס שאינו נופל מהסיפור המקראי כפשוטו. השטח שבו נדדו בני-ישראל הינו כמה עשיריות של מיליונית משטח פני כדור-הארץ. אי-לכך, במשן אותן ארבעים שנה היו צריכים להצטבר על פני עולמנו

בערך 1018 גרמים של מן, כמות מספקת כדי לכסות את כל העולם בגובה של כ- 2.5 סיימ. אם אכן זה מה שקרה, הרי זהו בהחלט ארוע ראוי לציון, ואולי אפשר אפילו לייחס לו את אותו בית העשוי ממתקים, מסיפור הילדים 'עמי ותמי'. זאת ועוד: אין כל סיבה להניח שהמן נפל רק על כדור הארץ. במשך ארבעים שנה עבר זנב השביט בוודאי מרחק בסדר גודל של 10^10 קיימ אם הוא נע רק בתחום הפנימי של מערכת השמש. חישוב פשוט מראה שכמות המן שסופקה לאזור הפנימי של מערכת השמש בארוע שכזה עולה על 10 בחזקת 28 גרם. זוהי מסה עצומה, שהיא לא רק גדולה ממסתו של כל כוכב שביט הידוע כיום, אלא גם גדולה יותר ממסת כל כוכב הלכת נוגה. אך לא ייתכן שכוכב-שביט מורכב כולו ממן; ידוע שכוכבי-שביט בנויים בעיקר מגושי קרח. כך שאם נניח שהיחס בין מסת כוכב השביט לבין כמות המן שאמור הוא להכיל הינה לפחות ,1000 אזי אנו מגיעים למסה כוללת הדומה למסת כוכב-הלכת צדק, ואם נקבל את דברי המקורות התלמודיים המצוטטים ע"י ווליקובסקי, אזי יתברר לנו שמסת אותו כוכב-שביט היתה צריכה להיות דומה למסת השמש כולה, וניתן היה לצפות שעד היום יהיה כל החלל הבין-כוכבי מלא וגדוש במן… אני משאיר לקורא להעריך בעצמו את מידת תקפותה של התיאוריה של ווליקובסקי, לאור החישובים הנ"ל.
פעמים רבות הללו את ניחושו של ווליקובסקי בדבר הימצאות פחמימנים או פחמימות בעננים של נוגה, וראו בו ניבוי מדעי מוצלח. ווליקובסקי אומך בספרו ש"הימצאות גזים ואבק פחמימניים בעננים האופפים את הנוגה תהווה מבחן מכריע" לנכונות רעיונותיו, ובאותו עמוד הוא אומר עוד, "על יסוד מחקר זה, אני מניח שכוכב-הלכת נוגה הינו עשיר בגאזים דליקים,''- קביעה הנראית כהתייחסות חד-משמעית למרכיבי גאז טבעי כגון מתאן, אתאן, אתילן ואצטילן.
והנה, לאחרונה נפתרה שאלת הרכב העננים של נוגה, שהיתה חידה במשך דורות רבים. מתברר שעננים אלה מורכבים בעיקר מתמיסה של חומצה גופרתית. המחקר האחרון של אטמוספירת כוכב-לכת זה הפריך את התאוריה בדבר ענני הפחמימות או הפחמימנים. אם כך מניין צצה הדעה הנפוצה שחקר כוכב-הלכת נוגה אישר את השערותיו של ווליקובסקי? פשוט בגלל דו"ח שגוי שהופץ בעקבות טיסת הקרבה לייד נוגה שבצעה החללית האמריקנית 'מרינר 2'בשנת .1962 אותו דו"ח שגוי הועתק אחר כך, הופץ, והטעה את הציבור. שום חללית ושום תצפית לא העלו כל ממצא המאשר קיומם של פחמימנים או פחמימות בצורת גאז, נוזל או מוצק באטמוספירה של נוגה. הרעיון של ווליקובסקי שענני נוגה מורכבים מפחמימנים או מפחמימות הינו מוטעה מיסודו. והמבחן המכריע' נכשל.

בעיה :7 הטמפרטורה של נוגה

אף כי מרבים להזכיר את הטמפרטורה הגבוהה של נוגה בתור חיזוי מוצלח נוסף של ווליקובסקי. ממעטים להזכיר את השיקולים שמאחורי מסקנתו זאת, ואת התוצאות המתחייבות מהם.

הבה נתחיל ברעיונותיו בדבר מידת-החום של המאדים (עמ' 367). הוא משוכנע שהמאדים, הקטן יחסית, הושפע באופן חמור יותר ממפגשיו עם נוגה ועם כדור-הארץ המסיביים, ועל כן מידת-חומו חייבת להיות גבוהה. הוא מציע שזה יכול להיות מין מנגנון של ייהמרת תנועה לחום" (ניסוח מעורפל מעט. שכן החום אינו אלא תנועה של מולקולות). או (וזה רעיון הרבה יותר דמיוני), על ידי "התפרקויות-חשמל בין-פלנטריות", העשויות לעורר היתוך אטומי ובעקבותיו קרינה רדיואקטיבית ופליטת חום.'' באותה פסקה הוא קובע באומץ, "המאדים פולט יותר חום מכפי שהוא מקבל מן השמש," מה שאמור לתמוך בתאוריית ההתנגשות שלו, אין לקביעה זו אין כל שחר.

חלליות מחקר אמריקניות ורוסיות מדדו את טמפרטורת המאדים חזור ומדוד, ועשו זאת בכל חלק אפשרי של הכוכב, והטמפרטורה מתאימה בדיוק לכמות החום הנקלטת מן השמש על ידי קליפת המאדים. יתרה מזאת – הדבר היה בעצם ידוע כבר ב-1940, לפני כתיבת ספרו של ווליקובסקי. קשה להבין כיצד סילף ווליקובסקי ממצאים של מדענים שאותם הוא מצטט בהקשר לכך, ואני מוכן להיות נדיב ולתרץ זאת בכך שהוא פשוט בלבל בין החלק הנראה של הספקטרום האלקטרומגנטי (שבו מחממת השמש את המאדים), לבין החלק האינפרה-אדום של הספקטרום ושבו קורן המאדים אל החלל). אך המסקנה ברורה. לפי התאוריה של ווליקובסקי, המאדים צריך להיות 'כוכב-לכת חם', אפילו יותך מנוגה. אילו נמצא שהמאדים אכן חם במידה בלתי צפויה, היינו אולי שומעים על "אישור נוסף לנכונות רעיונותיו של ווליקובסקי." אך איש לא מזכיר את העובדה שהחום הנורמלי לגמרי של המאדים מפריך, בעצם, את תורתו.

טיעונים דומים אנו מוצאים גם בנוגע לנוגה. מוזר בעיני שווליקובסקי אינו מייחס את חומו של נוגה לפליטתו מתוך הצדק (ראה בעיה 1); לעומת זאת הוא טוען בפנינו שבגלל המפגש הקרוב עם המאדים וכדור-הארץ, כוכב הלכת נוגה לבטח התחמם מאוד, ובנוסף לכך "ראשו של כוכב-השביט… חלף בקרבת השמש, ועקב כך התלהט," ואז, כאשר הפך לנוגה, היה הכוכב בוודאי עדיין "חם מאוד," ו"פלט חום". וכאן מזכיר ווליקובסקי תצפיות אסטרונומיות מלפני ,1950 המוכיחות שצידו החשוך של נוגה חם בערך כמו צידו הבהיר, ברמת הקרינה האינפרה-אדומה שנמדדה. כאן מצטט ווליקובסקי נכונה את המדענים, ומסיק מעבודותיהם (עמ' 371) ש"צידו של נדמה לי שמה שווליקובסקי מנסה לומר כאן הוא שנוגה, וגם המאדים, פולטים יותר חום מאשר הם מקבלים מהשמש, ושהחום שלהם נובע מאותה "התלהטות". קדומה ולא מקרינת השמש הנוכחית. אך זוהי שגיאה חמורה. החלק של קרינת השמש המוחזר מפני נוגה מתאים לגמרי למידת החום האינפרה-אדום של ענניו; כלומד מידת החום של ענני נוגה הינה בדיוק זו הצפויה על סמך קרינת השמש המגיעה אל הכוכב. ווליקובסקי טוען שהן המאדים והן נוגה פולטים יותר חום מכפי שהם מקבלים מן השמש. הוא טועה בשני המקרים.

לפי גרסתו, כוכב-הלכת נוגה הינו חם בגלל מפגשיו עם המאדים והארץ, ובגלל מעברו בסמוך לשמש. מכיוון שהמאדים אינו חם במיוחד, הרי שיש לייחס את חומו של נוגה בעיקר למעברו בקרבת השמש, כשהיה עוד כוכב שביט, לפי התאוריה המוצעת לנו. אך קל לחשב כמה אנרגיה היה נוגה מקבל בהתקרבות שכזאת אל השמש, ותוך כמה זמן היה מקרין אותה בחזרה אל החלל. החישוב מראה שהוא היה מאבד את כל אותה האנרגיה בתוך חודשים או לכל היותר שנים ספורות, ואין שום סיכוי שחלק כלשהו ממנה יישמר עד היום. ווליקובסקי אינו

מציין עד כמה קרוב לשמש היה אמור הכוכב לחלוף, אולם מעבר קרוב מאוד מוסיף עוד יותר על הקשיים החמורים ממילא שהועלו בבעיה מספר 2. ווליקובסקי חוזר וטוען שכוכב-הלכת נוגה מתקרר והולך עם הזמן. כאמור, הוא מייחס את חומו הגבוה לאותה התלהטות שפקדה אותו בעת שחלף בקרבת השמש. בהזדמנויות שונות משווה ווליקובסקי את דרגת הטמפרטורה של נוגה כפי שנמדדה בזמנים שונים, ומנסה להוכיח את אותה התקררות מיוחלת. אולם כל מדידות המיקרו-גלים וקרינת החלק האינפרה-אדום של הספקטרום, אם הן מוצגות כהלכה וללא משוא-פנים, אין בהן ולו רמז קלוש לאותה ירידת טמפרטורה.
מידת-החום הגבוהה של פני נוגה נחשבת בעיני חסידי ווליקובסקי ל'הוכחה' נוספת לסברותיו. אולם הינה כי-כן אנו רואים כי: א) הטמפרטורה שעל הפרק מעולם לא צויינה במדויק; ב) המנגנון שהוצע כאחראי לאותה טמפרטורה איננו מתקבל על הדעת; ג) שלא כפי שנטען, פני הכוכב אינם מצטננים עם הזמן.

בעיה :8 מכתשי נוגה והרריו

בשנת 1973 גילו ד"ר ריצ'רד גולדשטיין ועוזריו, באמצעות מצפה הרדאר של מעבדות ג'יי.פי.אל., תכונה חשובה של פני כוכב-הלכת נוגה, אשד אומתה אחר-כך על ידי תצפיות חוזרות רבות. הם מצאו, על סמך גלי הרדאר החודרים בעד ענני נוגה ומוחזרים מפניו, שהכוכב הינו הררי מעט פה ושם, ומשופע מאוד במכתשים; ייתכן אפילו שבדומה לירח שלנו, הוא 'רווי-מכתשים' – כלומר הם מכסים אותו בצפיפות כזאת עד כי הם חופפים זה את זה. המכתשים הללו, כמו המכתשים שעל 'ימי' הירח, וכמו מכתשי כוכב חמה והמאדים, נוצרים כמעט אך ורק כתוצאה מפגיעת 'פסולת בין כוכבית' למיניה. עצמים גדולים אינם ניתכים ומתפוררים בעת חדירתם דרך האטמוספירה של נוגה, על אף צפיפותה הרבה. לא ייתכן שאותם עצמים הגיעו אל פני נוגה בעשרת אלפי השנים האחרונות, שכן אחרת היה גם כדור-הארץ משופע במכתשים. המקור הסביר ביותר לאותן התנגשויות הינם גרמי-שמיים הקרויים 'עצמי-אפולו' ואלה הם אסטרואידים שמסלוליהם חוצים את מסלולו של כדור-הארץ), וכן כוכבי-שביט קטנים.
אך כדי שמכתשי נוגה יווצרו על ידי עצמים כאלה, צריך היה תהליך ה'מיכתוש' להימשך במשך מיליארדי שנים. אפשרות אחרת היא שהמכתשים נוצרו בפרק זמן קצר יותר, אך בראשית ימיה של מערכת השמש, כאשר אותה 'פסולת בין-כוכבית' היתה מצויה הרבה יותר בשפע. אך בשום אופן לא ייתכן שהתהליך התרחש לאחרונה. וברור שאם אכן היה נוגה בבטנו של הצדק רק לפני כמה אלפי שנים, הרי שלא יכלו להיווצר עליו המכתשים. הנה הפרכה נוספת של אחד מיסודות התאוריה של ווליקובסקי.

ולסיכום: הספד 'עולמות מתנגשים' הינו נסיון לתת תוקף לסיפורי המקרא ואגדות אחרות בתור אמת היסטורית. ניסיתי להתייחס לספר ללא דעות קדומות. אני מודה שהדמיון וההתאמות בין סיפורים מיתולוגיים שונים הוא מעניין ומדהים, ובהחלט ראויים למחקר נוסף, אך ככל הנראה ניתנים להסבר באמצעות ההפצה או הסברים אחרים. על אף כל 'ההוכחות' שלקיומן טוענים חסידיו של ווליקובסקי, מציב החלק המדעי של ספרו קשיים רבים נוספים על אלה שמניתי קודם, ושגם הם חמורים דיים.
טענה מדעית מוסכמת חייבת להתבסס על שרשרת ראיות ברורה, אם ניתקת אפילו חוליה אחת בלבד באותה שרשרת – נופלת הטענה כולה. במקרה של 'עולמות מתנגשים' יש לפנינו מצב הפוך למעשה כל החוליות שבורות, אחת-אחת. כדי להציל את התאוריה יש צורך במציאת טעונים משכנעים במידה בלתי-רגילה, בהמצאה מפוקפקת של פיסיקה חדשה, ובהתעלמות סלקטיבית לשפע של ראיות סותרות. אי-לכך, נראה לי שאין כל אפשרות להגן על התיזה הבסיסית של ווליקובסקי על סמך עקרונות פיסיקליים. יתרה מזאת: קיימת בעייה פוטנציאלית מסוכנת באשר לחומר המיתולוגי שבספר. הארועים המשוערים משוחזרים מתוך קטעי אגדות וסיפורי-עם, אך כל אותן קטסטרופות עולמיות אינן נזכרות כלל ברישומים היסטוריים או בפולקלור של תרבויות רבות.

את הפסיחה המשונה הזאת מייחס ווליקובסקי (אם הוא בכלל מתייחס אליה) ל"שכחה המונית". הנה כי כן, הוא רוצה לתפוס את המקל בשני קצותיו. כאשר יש איזושהי התאמה בין הסיפורים, הוא מוכן להסיק מזה את המסקנות המלהיבות ביותר. כאשר אין התאמה כזאת, הוא מבטל את העניין בטענה של 'שכחה המונית', ברמת טעות כזאת, אכן אפשר 'להוכיח' כל דבר. אם כך, איך קרה ש'עולמות מתנגשים' הפך לפופולארי כל-כך, חרף הפגמים האדירים הללו? כאן אני יכול רק לנחש. ראשית, זהו נסיון לתת תוקף לאמונה דתית, על סמך הוכחות ימדעיות'. סיפורי התורה הם אמיתיים כפשוטם, אומר לנו ווליקובסקי, אם רק נפרש אותם נכונה. עם ישראל, למשל, אשר ניצל מפרעוני מצרים, ממלכי אשור ופגעים אחרים אין ספור, הודות להתערבותו של כוכב-שביט, רשאי בהחלט – כך אפשר אולי להסיק מדברי ווליקובסקי – לראות עצמו כעם נבחר. ווליקובסקי מנסה להציל לא רק את הדת, כי אם גם את האסטרולוגיה: תוצאות של מלחמות, גורלות של עמים שלמים, נגזרים לפי מצבם של כוכבי-השמיים. עבודתו מספקת, במובן מסויים, יסוד לתקווה שקיים 'קשר קוסמי' עמוק בין המין האנושי והיקום. קשרים קוסמיים עמוקים כאלה קיימים, ללא ספק – כפי שאני עצמי ניסיתי להראות בהזדמנות אחרת (קרל סאגאן מתייחס כאן לספרו 'הקשר הקוסמי' משנת 1973) – אך התיזה של ווליקובסקי איננה אחד מהם.

השערוריה שחוללו מדענים, שבדרך כלל היו אנשים שלווים ורגועים, סביב הספר 'עולמות מתנגשים', הולידה שרשרת של תוצאות. יש אנשים הדוחים, בצדק, את השחצנות המתנשאת של מדענים, או חשים דאגה לנוכח מה שנראה בעיניהם כסכנות המדע והטכנולוגיה, או אולי פשוט מתקשים להבין את המדע. הם עשויים להפיק הנאה לא קטנה בראותם את המדענים באיוולתם.

בכל הפרשה יש רק היבט אחד שהינו גרוע עוד יותר מגישתם היומרנית, הגסה, והנבערת של ווליקובסקי ותומכיו, והוא – הנסיון המחפיר של אי-אלו אנשים שכינו עצמם מדענים, לאסור את פרסום כתבי ווליקובסקי. בשל נסיון זה סבל כל המפעל המדעי. ווליקובסקי לא ניסה כלל ברצינות להיות אובייקטיבי; לפחות אין שום צביעות בזה שהוא דחה הצידה את כל הכמות האדירה של נתונים הסותרים את טעוניו. אך מהמדענים אפשר היה לצפות שיידעו, שיבינו שאנו חייבים להתיר חופש דיבור וויכוח חופשי סוער ככל שיהיה כדי שאפשר יהיה לשפוט כל רעיון לגופו של עניין.

בגלל שהמדענים לא נתנו תגובה שקולה ועניינית לעבודותיו של ווליקובסקי, הם עצמם אחראים להפצת דעותיו המבולבלות. יחד עם זאת, מדענים לא יכולים לעסוק בכל תחומי 'מדע השוליים'. החשיבה, החישובים והכנתו של מאמר זה, למשל, גזלו ממני זמן רב, הדרוש לי מאוד למחקרי שלי. אך לבטח לא היתה זאת עבודה משעממת, ולפחות נהניתי קצת מהרבה אגדות יפות. הנסיון להציל דת ישנה, בדור המשחר נואשות לשורשים דתיים כלשהם, לאיזו משמעות קוסמית לקיום האנושות, הוא אולי ראוי לשבח, ואולי לא. אני סבור שיש הרבה טוב והרבה רע בדתות הישנות. אך אינני מבין לשם מה דרושות כל ה'הוכחות' המפוקפקות הללו. אם אנו מוכרחים לבחור ביניהן לבין הדת (וברור שאיננו אנוסים לעשות זאת), אזי האם לא מוטב להעדיף את האלוהים, של משה, ישו או מוחמד על פני כוכב-השביט של ווליקובסקי?

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. מבחינה סטטיסטית, דומני שהסבירות להתפתחות הביולוגיה מהכימיה קטנה הרבה יותר, שלא לדבר על מבנה העין, המוח, פעולת המיטוכנדריה

  2. לאבי בליזובסקי, שלום
    אתה מביא את ביקורת סאגאן על הספר "עולמות מתנגשים" שסאגאן חזר ופירסם בכמה מספריו , אך במקור, בטקסט המאמר שהקריא וחילק בסימפוזיון AAAS ב- 1974, ושאחר כך פורסם בספר Scientists confront Velikovsky הסתמך סאגאן על הנספח – בצורה זו:
    "בנספח מס' 1 נעשו חישובים המורים על כך כי לכוכב-שביט אחד (בעל אפהליון בקרבת מסלול יופיטר ופריהליון בתוך מסלול נוגה) יחלפו 30,000,000 שנה לפני שיפגע ("impacts") בכדור-הארץ" ולכן "ההסתברות שהדבר יקרה תוך תקופה של אלף שנה היא אחד ל-30,000 אולם לוליקובסקי לא אחת, אלא חמש או שש כמעט-התנגשויות ("near collisions")… אם הן בלתי תלויות זו מזו, אזי ההסתברות שיקרו חמישה מפגשים ("encouters") כאלה, תוך אלף שנה, היא בסביבות:
    (3×107/103)-5 = 4.1×10-23
    מענין לשים לב לצורה הבלתי מדעית והדו-משמעית בה ניסח סאגאן את הפסקה הנ"ל – המרכזית לחישובי ההסתברות שלו – בה הוא כותב שחישב את ההסתברות עבור פגיעה של ממש (impact), ואחר כך כותב, שב"עולמות מתנגשים" מתוארות "כמעט התנגשויות" ;(near collisions) ואז הוא מוסיף וכותב: "אם הן בלתי תלויות זו בזו" (שעה שהן אכן גרמו זו לזו ובחלקן אף היו מחזוריות) אבל הוא ממשיך ומחשב את ההסתברויות כאילו אכן היו כולן בלתי תלויות זו בזו, וכולן התנגשויות של ממש! ואת התוצאה פירסם, ללא כל הסתיגויות, בכל העיתונות, המדעית והכללית.

    תשובתי לו פורסמה בכתב העת היוקרתי Physics Today שניתן לקרוא בעברית בקישור:
    http://www.agesinchaos.org.il/image/users/85028/ftp/my_files/kishurim/6saganvsagan.doc
    עורך PhysicsToday דאז, הרולד דיויס(Davis) , שלח את מכתבי לסאגאן כדי שיוכל לענות במקום, אך סאגאן לא הגיב, וכי איך יכול היה – כי אני מראה שהוא קרא רק חלק מן הספר שהוא מבקר וגם סותר את דברי עצמו. לאחר נסיונות נוספים לשדלו החליט העורך לפרסם את המכתב גם ללא תגובתו של סאגאן. ואז הגיבו קוראים רבים אחרים.
    התגובות הנוספות, והתשובות שלי להן, פורסמו בחוברות אפריל 81 ושוב ביוני 82, בהן מודגשות עוד כמה מהגישות "המדעיות" של סאגאן; תרגומם לעברית מובא בנספח ל"לפני עלות השחר".

    מאידך אני מביאה כאן ממה שכתבו אנשי מדע שכן קראו את ספריו של וליקובסקי:
    פרופ' פפיפר (Robert H. Pfeiffer), דיקן הפקולטה לקורות ולשפות שמיות באוניברסיטת הארווארד, כתב על כריכת "תקופות בתוהו" המקורי:
    "ד"ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן. הוא כותב היטב ומתעד את כל קביעותיו במקורות… אם ד"ר וליקובסקי צודק, ספר זה הינו התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתב אי פעם".

    פרופסור אטין דריוטון – מי שהיה מנהל שרותי העתיקות במצרים, כתב לוליקובסקי:
    "קיבלתי את ספרך הבוקר וכבר כמעט שגמרתי לקרוא את כולו, עד כדי כך הוא מקסים ומרגש… אתה ממוטט רבות מהנחותינו ההיסטוריות שחשבנו למבוססות, אבל אתה עושה זאת ללא כל דעות קדומות ובתיעוד מלא…"

    ב“הרפרס מגזין“ כתב לאראבי:
    "על-ידי שבירת המחיצות בין המדעים השונים מגיע עמנואל וליקובסקי למסקנות שאליהן לא הגיע שום מדע בפני עצמו. זהו אתגרו האמיתי, ודבר זה הוא ביסוד מחקריו ועקרוני להם."

    הוראס קאלן, פילוסוף ומחנך, שעמד בראש New School of Social Research כתב על התזות של וליקובסקי:
    "עוצמת הדמיון המדעי, תעוזת המבנה והיקף המחקר והמידע ממלאים אותי הערצה. אם התיאוריה שלו תוכח כנכונה אזי לא רק על האסטרונומיה אלא גם על ההיסטוריה ועל רבים ממדעי האנתרופולוגיה ומדעי החברה לשקול מחדש הן את תוכנם והן את הסבריהם."

    ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", כתב ביחס ל"תקופות בתוהו" במאמר גדול "שש מאות שנה שאבדו ויציאת מצרים שנמצאה":
    "מי שבא וכותב רומן הרי הוא רק מעמיד בצל את המספרים האחרים שלא היו כל כך מוצלחים, – ועדיין אפשר להתווכח על טעם וריח. אך מי שבא ומגלה במדע… תגלית גאונית… כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט – לא נכון, מופרך, מגוחך…
    "ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות אופק מדופלמת באפיק אחד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי…"

    פרופסור הרי הסHarry H. Hess) ) דיקן הפקולטה לגיאולוגיה באוניברסיטת פרינסטון ויושב ראש ועדת-החלל של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב, כתב לוליקובסקי:
    "אתה אכן חזית מראש שיופיטר ימצֵא כמקור של גלי רדיו, כי לנוגה תימצֵא טמפרטורה גבוהה, שעל השמש ועל שאר גרמי מערכת השמש ימָצאו מטענים חשמליים גדולים, ועוד מספר תחזיות כאלה. על כמה מתחזיות אלו נאמר שהן בלתי אפשריות. כולן נחזו על ידך זמן רב לפני שבאה לידינו ההוכחה כי הן נכונות, ומאידך איני יודע על תחזית כלשהי לה טענת שהוכחה מאז כמוטעית…. בין שהנך צודק ובין שהנך טועה, מגיעה לך הקשבה הוגנת."

    לספר על יוון הוסיף חתן פרס ישראל, פרופסור דוד פלוסר, הקדמה, בה כתב:
    "האם לא הוּלכנו שולל אחרי כרונולוגיה מצרית כוזבת… האם היתה ההיסטוריה של מצרים הרבה יותר קצרה במציאות מאשר סוברים היום? אם ניתן היה להראות זאת, אזי היתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת. רק מומחים ללא דעה קדומה יכולים לדחות או לקבל את פתרונותיו של וליקובסקי… זכותו של הספר שהוא מביא פתרון לבעיה אמיתית. היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"

  3. מר בליזובסקי, האם קראת את ספריו של וליקובסקי? אני מניח שלו… האם אתה באמת חושב שאיינשטיין היה עורך תכתובת מדעית ענפה, ומבלה עשרות שעות של דיונים מעמיקים באופן פרונטלי (!) עם אדם שלא מבין כלום במדעים?! העבודה של וליקובסקי היא מאוד סיסטמתית, ובנויה על שפע של מקורות מכל המינים והסוגים.

    אם אתה טוען שקהילת המדע לא נכנסה להיסטריה, אני ממליץ לך ללמוד קצת את ההיסטוריה סביב מלחמת החורמה שהם ניהלו נגדו, ממש פחדו ורעדו לתת לו במה, ולהזמין אותו להרצאות, כדי שהתלמידים חלילה לא ייחשפו לעובדות שנמצאות מחוץ ל"מתודות המדעיות" השקריות.

    על כך ועוד, ראה בהקדמה לספרו של וליקובסקי (בעברית) "ארץ רעשה", וכן בספרו "חרם בשם המדע"…

  4. דוד, וליקובסקי לא קרא תיגר על כלום. כל מי שמבין משהו באחד מהתחומים המדעיים שבהם הוא השתמש הבין שהמדע שלו מופרך וחסר עקביות והגיון, ובא רק להוכיח תיזה דתית.

  5. נו באמת; בריאן אולירי הוא מבין המצדדים בתיאוריות קונספירציה בהקשרים הרלבנטיים. לפיו אולי גם לא נחתנו על הירח…

  6. קארל סאגאן היה חלק ממנגנון ההסתרה של המימסד בנושא אסטרונומיה וקיום חוצנים ועב"מים.
    קארל סאגאן לא אמין בגרוש.

    האסטרונאוט ד"ר בריאן אולירי ,שעבד עם סאגאן באוניברסיטת קורנל, חושף בראיון מרתק:

    INTERVIEWER: But isn’t there a time in which you and Carl Sagan sort of had a falling-out, or a distancing? Can you describe what happened there?

    O'LEARY: Yes. Well, for one thing, Carl was very angry I left Cornell when I did. It was… One very cold snowy day in May, I landed in Syracuse, and there was a horizontal blizzard — in May — and I said: That’s it for upstate New York. And Carl thought that was very frivolous. Because, of course, he was kind of an empire-builder kind of guy; and he also had a huge ego.

    It was only later, when I began to embrace the UFO phenomenon and the cover-up, studying all these organizations that were covering up, and having some direct experience, myself, as a researcher no longer beholden to funding from NASA or the university environment, that I began to double-check some of Carl’s work.

    I saw, for example, the famous “Face” in Cydonia on Mars, photographed by Viking in 1975, which shows this gigantic mesa that resembles a human face, about a mile across. Carl and I debated this.

    It was very, very disappointing to me, because not only was Carl wrong, he also fudged data. He published a picture of the “Face” in Parade Magazine, a popular article, saying that the “Face” was just a natural formation, but he doctored the picture to make it not look like a face.

    I began to realize, just directly from the scientific point of view, not only hearsay, that this man was colluding with NASA, that there might be more to this than before. And then, when I started studying things like MJ12 and other organizations that were covering up the UFO phenomenon…

    Carl was on a committee with a number of notable people. There was a report issued by the Brookings Institution in 1961 — and that’s about when I knew Carl, during those years; the ’60s mostly was when I worked closely with him — that he and this other group said: Well, if any ETs ever showed up on the Earth, it has to be covered up. That’s the only way we’re going to be able to manage this, because if we can’t, then it would be too much of a culture shock.

    So their recommendation to the government in 1961 was to cover up the UFO phenomenon, and I think in a way that provided a justification for the ongoing cover-up way back in ’61 — was to keep things secret. And of course they still are.

    דקה 22.40
    http://www.youtube.com/watch?v=c3cBOq5-nZw

  7. קרל סאגאן, הפנטזיונר של המאה הקודמת שדמיין על תרבויות מפותחות בכוכבים אחרים וחי באיזה סרט מדע בדיוני גרוע, ניסה את כוחו נגד וליקובסקי מסיבה אחת ואחת בלבד – הוא שמט את כל השטויות של אנשי המדע מתחת לרגליהם!

    מה לעשות שכאשר אנשי דת האבולוציה שולטים במקדשים של ההשכלה הגבוהה, ואין חופש מחשבה, יש רק "מתודות מדעיות", אדם שיעז להביע דעה שאינה מתאימה לזרם המרכזי או יעז לכתוב במבחן משהו שנגד העמדה של האוניברסיטה – ייכשל!! הגישה שלהם – אסור לחשוב! אסור להביע דעה! רדיפה אינקוויזיטורית עד חורמה אחרי כל דעה שמדיפה ריח של גישה שונה! ורק ראה לראות איך כל הממסד המדעי קם על רגליו בבהלה נגד עמנואל וליקובסקי בשנות ה-50, שיהיה זה שיעור בעבורנו.

    לי יש את ספריו בבית, וכמו שאיינשטיין (!) ישב בסבלנות לקרוא את דבריו, וייחס להם חשיבות, כך כולנו צריכים לכבד אותו בזה. ובטוחני שמי שילמד את ספריו יזכה לשפע של רעיונות חדשים, שאותם מנסים אנשי דת האבולוציה להסתיר.

  8. המחבר, שזמנו היה מאוד יקר הקדיש הרבה ממנו כדי לקרוא את חיבוריו של וליקובסקי, הגם שהקשר בין המדע כביכול שבהם לבין המציאות הוא תלוש. אני משוכנע שאת אותה בורות שוליקובסקי הפגין באסטרונומיה הוא גם הפגין בארכולוגיה וחקר תרבויות עתיקות, כפי שסייגן בעצמו כותב.

  9. ניכר שמחבר המאמר לא קרא את "ארץ רעשה" שהוא לטעמי הספר הכי המרתק ומעורר השאלות של וליקובסקי. ברור שהתזה של וליקובסקי אינה מושלמת כלל וכלל, אך הסתירות שהוא מוצא אצל ההסטוריונים והגאולוגים הינם מדהימות. אשר על כן נראה לי שלמרות הבורות המסויימת שמפגין וליקובסקי בתחום האסטרונומי (עם בגלל חוסר ידע ואם בגלל מידע חסר של אדם משנות ה-50) עדיין מומלץ ביותר לקרוא את ספריו ולו בגלל שמהשאלות שלו יצאו אולי תשובות טובות יותר בעתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן