רובוטיקה – מלחמת המכונות

רובוטים בשדה הקרב ומעליו מחוללים את השינוי הגדול ביותר בלחימה מאז המצאת פצצת האטום

מאת פ’ וו’ סינגר

בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת חברו כמה מדענים, מהנדסים, קבלני תעשייה צבאית וקצינים בחיל האוויר האמריקני וייסדו קבוצה מקצועית. הם ניסו לפתור בעיה: כיצד לבנות מכונות שיוכלו לפעול בכוחות עצמן, ללא בקרה אנושית, וכיצד לשכנע הן את הציבור והן את בכירי הפנטגון המסויגים שרובוטים בשדה הקרב הם רעיון טוב. במשך עשרות שנים נפגשו חברי הקבוצה פעם או פעמיים בשנה, בלי חשיפה תקשורתית רבה, כדי לדון בנושאים טכניים, להתעדכן ברכילויות ולחדש קשרי ידידות ישנים. בקבוצה נינוחה-לשעבר זו, המכוּנה “האגודה הבין-לאומית למערכות לא מאוישות”, חברים כעת יותר מ-1,500 חברות וארגונים מ-55 מדינות. למעשה, צמיחתה הייתה כה מהירה, עד שהיא נקלעה למשבר זהות. באחת הפגישות, שנערכה בסן דייגו, היא אף שכרה “מספר סיפורים מומחה” שיסייע לה לגבש את סיפור השינויים המדהימים בטכנולוגיית הרובוטיקה. אחד המשתתפים היטיב לנסח את משבר הזהות שפקד את הקבוצה במילים אלו: “מנין באנו? היכן אנו נמצאים? לאן אנו צריכים ללכת ולאן אנו רוצים ללכת?”

הסיבה שעוררה את הקבוצה לעריכת חשבון נפש כזה היא אחד השינויים המהותיים ביותר בלוחמה המודרנית מאז המצאת אבק השריפה או המטוס: עלייה מהירה להדהים בשימוש ברובוטים בשדה הקרב. ב-2003 שום רובוט לא ליווה את התקדמות כוחות ארצות הברית מכוויית לבגדד. מאז התווספו לארסנל הצבאי האמריקני כ-7,000 כלי טיס בלתי מאוישים וכ-12,000 כלי רכב קרקעיים שהופקדו על משימות מגוונות, החל באיתור צלפים וכלה בהפצצת מקומות מסתור של בכירי אל-קאעדה בפקיסטן. הכוחות הלוחמים החזקים בעולם, שדחו בעבר את הרובוטים בטענה שאינם הולמים את תרבות הלחימה שלהם, מאמצים כעת את מלחמת המכונות כדרך להיאבק בכוחות אויב לא סדירים שמפעילים מטעני חבלה מרחוק באמצעות טלפונים סלולריים ונעלמים לתוך הקהל המקומי. המערכות הרובוטיות האלה משפיעות במידה רבה על האופן שבו מתבצע סוג חדש זה של לחימה, והן גם מעוררות פולמוסים על ההשפעות של שימוש קרבי במכונות הנעשות יותר ויותר אוטונומיות וחכמות. אמנם הרחקת החיילים מאזור הסכנה עשויה לחסוך בחיי אדם, אך השימוש הגובר ברובוטים מעלה שאלות פוליטיות, משפטיות ומוסריות עמוקות הנוגעות לאופייה היסודי של המלחמה ולאפשרות שטכנולוגיות כאלה יגרמו, שלא במתכוון, לפריצת מלחמות ביתר קלות.

שורשיו הראשונים של הסיפור נטועים, אולי, במחזה R.U.R. מ-1921, שבו טבע הסופר הצ’כי קארל צ’אפק את המונח “רובוט” לתיאור משרתים מכניים המתמרדים בסופו של דבר נגד אדוניהם האנושיים. מילה זו הייתה טעונה במשמעות מכיוון שהיא נגזרה מן המילה הצ’כית ל”עבודת כפייה” וממילה סלאבית עתיקה יותר שמשמעה “עבד” ונקשרה ל”רובוטניקים” – איכרים שהתמרדו נגד בעלי האדמות העשירים במאה ה-19. קו עלילה זה של רובוטים המבצעים עבודות שאיננו מעוניינים לבצע ובסופו של דבר משתלטים על הכול נפוץ מאוד במדע הבדיוני וממשיך להופיע גם כיום בסרטים כמו “שליחות קטלנית” ו”מטריקס”.

כיום משתמשים מומחי הרובוטיקה במונחים “בלתי מאויש” או “מופעל מרחוק” כדי לא לעורר חזיונות אימה בהשראת הוליווד, שבהם מכונות זוממות לשים קץ לאנושות. במונחים הפשוטים ביותר, רובוטים הם מכונות שפועלות בפרדיגמה של “חישה-חשיבה-פעולה”. כלומר, יש להן חיישנים שאוספים מידע על העולם, נתונים אלה מועברים למעבדי מחשב, ולעתים לתוכנת בינה מלאכותית, ואלו משתמשים בהם כדי לקבל החלטות מתאימות. לסיום, בהתבסס על המידע הזה, מערכות מכניות שנקראות “אפקטורים” (effectors) או “יחידות קצה” מבצעות פעולה פיזית כלשהי בסביבתן. רובוטים אינם חייבים להיות דמויי אדם, כמו האנשים בחליפת המתכת מן הסרטים ההוליוודיים. מערכות אלה קיימות במגוון רחב מאוד של גדלים וצורות ומזכירות רק לעתים רחוקות את C-3PO האנושי למראה מ”מלחמת הכוכבים” או את המחסל מ”שליחות קטלנית”.

בעשור האחרון נעשו הרובוטים מועילים וקלים יותר לתפעול בשדה הקרב בזכות מערכת האיכון הלוויינית הגלובלית (GPS), שלטים רחוקים הדומים לאלה של משחקי וידאו ומגוון טכנולוגיות אחרות. היכולת לזהות מטרות בשטח אויב, להתמקד בהן ולתקוף אותן בלי לחשוף את המפעילים האנושיים לסכנה קיבלה קדימות גבוהה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, וכל שימוש חדש במערכות בשטח היה לסיפור הצלחה שהשפעותיו רחבות יותר. לדוגמה, בחודשים הראשונים של המלחמה באפגניסטן ב-2001 נשלח אבטיפוס של ה-PackBot (שכיום משתמשים בו לעתים קרובות לנטרול פצצות) לשדה הקרב למטרת ניסוי. החיילים אהבו אותו וסירבו להחזירו ליצרן, חברת iRobot, ומאז נמכרו אלפים נוספים. מנהל בחברת רובוטיקה אחרת מספר שלפני ה-11 בספטמבר הפנטגון אפילו לא התקשר אליו בחזרה. לאחר אותו תאריך נאמר לו: “יצר אותם הכי מהר שאתה יכול.”

אימוץ מואץ זה של הרובוטיקה הצבאית בא לידי ביטוי בפועל עם התקדמות המערכה בעיראק. כשצבא ארה”ב פלש לעיראק ב-2003 לא צוידו כוחות הקרקע בשום מערכת בלתי מאוישת. בסוף 2004 מספרן הגיע לכ-150. כעבור שנה היו 2,400 רובוטים, וכיום כוחות היבשה של ארה”ב כוללים יותר מ-12,000 רובוטים. אותה המגמה הסתמנה גם בחיל האוויר: את הכוחות הפולשים ליוו כלי טיס בלתי מאוישים מעטים, וכיום יש יותר מ-7,000. התקדמות זו היא רק ההתחלה: גנרל בכיר בחיל האוויר האמריקני צופה שהקונפליקט הצבאי הגדול הבא של ארה”ב יכלול לא רק את אלפי הרובוטים המצויים כעת בשימוש אלא “עשרות אלפים”.

המספרים הגולמיים מעידים על שינוי תפיסתי חשוב בצבא, שעד לפני שנים מעטות פקפק ביכולות הרובוטים והגן על זכותו עתיקת היומין של הלוחם לעמוד בראש ההסתערות בקרב. כיום חיל האוויר, חיל היבשה והצי האמריקניים מפתים בני נוער להתגייס באמצעות פרסומות טלוויזיוניות, שאחת מהן מספרת בהתלהבות כיצד הצי “פועל ללא הפסקה להוציא את בני האדם מן החזית.”

כשבני הנוער מתגייסים, החשיפה למערכות אוטומטיות היא חלק מהותי מן התהליך כולו, מן החיול ועד השחרור. הם משתמשים בתוכנת האימון הווירטואלי העדכנית ביותר כדי ללמוד כיצד להפעיל מערכת נשק מסוימת. בתום האימונים הם עשויים לתפעל רובוט PackBot בגודל מכסחת דשא או רובוט קרקעי מסוג TALON, שמנטרל פצצות או מציץ מעבר לרכס בחיפוש אחר מורדים בעיראק או באפגניסטן.

אם הם יצטרפו לצי, הם עשויים לשרת במשחתת או בספינת קרב למים רדודים (LCS) המצוידות במערכת הקרב הימי Aegis. כלים אלו מתפקדים כספינות אֵם למבחר מערכות – ממסוקי Fire Scout בלתי מאוישים ועד סירות המשמר הממונעות והרובוטיות של Protector. אם הם ישרתו בצוללות, הם יוכלו לגלות מוקשים או לבצע מעקב על קווי חוף עוינים באמצעות כלי רכב תת-מימיים בלתי מאוישים כמו REMUS (ראשי תיבות של “יחידות ניטור סביבתיות ממרחק”, צוללת רובוטית דמוית טורפדו שפותחה על ידי המכון האוקיינוגרפי וודס הול). בחיל האוויר הם עשויים להטיס מל”טים כגון Predator או Global Hawk מעל מרכז אסיה בלי לעזוב באופן פיזי את ארה”ב ולו לרגע.

רובוטי המלחמה של המחר

מודעות הגיוס מציגות טכנולוגיות כאלה בתור חלק מן הצבא של ימינו, אף שהן “נראות כמו מדע בדיוני”. במציאות הן רק הדור הראשון, רמז למה שעוד עתיד לבוא. כלומר ה-PackBot שנלחם היום במטעני צד ומל”טי Predator שטסים עכשיו בשמי אפגניסטן מקבילים למכונית פורד מודל טי ולמטוס של האחים רייט. האבות טיפוס של הדור הבא חושפים שלוש דרכים עיקריות שבהן הרובוטים עתידים לשנות את אופי הלחימה.

התפיסה שלפיה רובוטים הם “מערכות בלתי מאוישות” בלבד – זהות לכל מכונה אחרת אך נעדרות מפעיל אנושי בפנים – מתחילה להיעלם. התפתחות זו משחזרת את מסלול ההיסטוריה של הרכב: המחשבה על המכוניות כעל “כרכרות ללא סוסים” התפוגגה כשהמתכננים החלו להעלות על דעתם צורות וגדלים חדשים לגמרי. אותה השתחררות מתפיסות קודמות בנוגע לרובוטים יוצרת מגוון רחב של עיצובים. כצפוי, דגמים מסוימים שואבים השראה מן הביולוגיה. לדוגמה, הרובוט BigDog של חברת Boston Dynamics הוא נושא ציוד מתכתי בעל ארבע רגליים. אחרים הם יצורי כלאיים, כמו רובוט המעקב של בית הספר הגבוה של הצי, המצויד הן בכנפיים והן ברגליים. רובוטים אחרים, המצויים כעת בשלבי תכנון מוקדמים, הם נטולי צורה לגמרי: הרובוט ChemBot, מתוצרת אוניברסיטת שיקגו וחברת iRobot, הוא מכונה דמוית גוש שמסוגלת לשנות את צורתה ולהידחק דרך חור בקיר.

מכיוון שאין אדם בפנים, הרובוטים יכולים להיות בגדלים שונים ומשונים. כבר עכשיו יש רובוטים זעירים הנמדדים במילימטרים ובגרמים, כגון רובוט המעקב מתוצרת AeroVironment, המיועד ללחימה בשטח בנוי. הוא מחקה את הצופית (“יונק הדבש”) בגודלו וביכולתו לרחף מעל מטרה. השלב הבא הוא רובוטים בקנה מידה ננומטרי (בגדלים של מיליארדיות המטר), שמדענים מסוימים סבורים שיהפכו לנפוצים בתוך כמה עשרות שנים. מכונות כאלה עשויות למלא תפקידים מגוונים במלחמה, החל ב”אבק חכם” המאתר את האויב וכלה במכונות בקנה מידה תאי בתוך גוף האדם המרפאות פצעים, או לחלופין גורמות פציעה. בקצה האחר של הסקלה, האפשרות להפעיל מערכת שאינה צריכה להביא בחשבון את הצרכים הגופניים של המפעילים האנושיים מביאה לידי יצירת מערכות לא מאוישות ענקיות, כמו ספינת אוויר מגביהת טוס של חברת לוקהיד-מרטין, צפלין ללא טייס הנושא מכ”ם באורך של מגרש כדורגל ומיועד לעוף בגובה של יותר מ-20,000 מטרים במשך יותר מחודש ברציפות.

השינוי החשוב השני, מלבד הגודל והצורה, הוא הרחבת מגוון התפקידים שהמכונות האלה מסוגלות לבצע בשדה הקרב. כמו ה”אווירונים” המוקדמים במלחמת העולם הראשונה, הרובוטים שימשו בהתחלה רק למשימות תצפית ואיסוף מידע, וכעת נוספו להם משימות חדשות. חברת פיתוח הטכנולוגיה QinetiQ North America, יצרנית TALON, הציגה ב-2007 את MAARS, רובוט חמוש במקלע ובמטול רימונים המסוגל לבצע משימות שמירה וצליפה. כמו כן רובוטים רפואיים, כגון רכב החילוץ הרובוטי של פיקוד האספקה והמחקר הרפואיים של צבא היבשה האמריקני, תוכננו לגרור חיילים פצועים למקום מבטחים ולטפל בהם.

השינוי המרכזי השלישי הוא האינטליגנציה והעצמאות ההולכות וגדלות של הרובוטים. בזכות הצמיחה המתמדת בכוח המחשוב, חיילים המתגייסים כעת עשויים לראות לפני תום הקריירה הצבאית שלהם רובוטים המצוידים במחשבים חזקים פי מיליארד מאלה הזמינים כיום. הצבא של ימי מלחמת העולם השנייה לא הפריד בין המפציצים B-17 ו-B-24 על סמך החוכמה שלהם, אך מערכות הנשק של היום דורשות בדיוק הבחנות מסוג זה. לדוגמה, סדרת Predator של מטוסים בלתי מאוישים התחילה בתור מכונה הנשלטת במלואה רחוק באמצעות מערכת בקרה מרחוק, וכעת היא מסוגלת להמריא ולנחות בכוחות עצמה ולעקוב אחרי תריסר מטרות בו בזמן. תוכנת זיהוי המטרות מסוגלת אף לעקוב אחרי טביעות רגליים ולאתר את נקודת המוצא שלהן. ועם זאת, הצבא כבר מתכנן להחליף כלי טיס אלה, שנכנסו לשירות ב-1995, בדור מתקדם יותר.

הרחבת האינטליגנציה והעצמאות הרובוטיות מעוררת שאלות מהותיות בנוגע לתפקידים שראוי להטיל על המכונות. החלטה כזאת צריכה להתחשב לא רק בתועלת שתביא המכונה בקרב, אלא גם במשמעות של העברת האחריות הזאת הן מבחינת המפקדים האנושיים והן מן הבחינה הפוליטית, האתית והמשפטית. התוצאה הסבירה ביותר בעתיד הקרוב היא שהרובוטים יהפכו לכעין “עמיתים לקרב”. לפי התרחיש הזה, צוותים מעורבים של בני אדם ורובוטים יפעלו יחדיו, וכל צד יעשה את מה שהוא מוכשר ביותר לעשות. הגורם האנושי עשוי להפוך למין “קפטן נבחרת”, שקובע מהלכים לחברי הקבוצה הרובוטיים אך מעניק להם די עצמאות להגיב על הנסיבות המשתנות.

הסיפור האמיתי

ייתכן שהתפתחויות ראויות לציון אלה עדיין אינן מבהירות את מלוא המשמעות של הכיוון שאליו מתקדמת הרובוטיקה ומה פירושה לגבי העולם ולגבי עתיד הלחימה. אי אפשר להסיק מה יהיו ההשפעות המלאות של הרובוטים רק מתיאור יכולותיהם הפיזיות, בדיוק כפי שאי אפשר להבין את החשיבות של אבק השריפה רק מן הידיעה שהוא גורם לפיצוץ כימי המאפשר לקליעים לנוע במסלול ארוך יותר.

רובוטים הם אחת מאותן המצאות נדירות המשנות את כללי המשחק, פשוטו כמשמעו. טכנולוגיה “מהפכנית” כזאת אינה מעניקה לאחד הצדדים יתרון תמידי, כפי שאנליסטים מסוימים סבורים בטעות, מכיוון שהצד האחר ממהר לאמץ אותה או להסתגל אליה. היא פשוט טורפת את הקלפים לא רק בשדה הקרב אלא גם במבנים החברתיים הסובבים אותו. הקשת הארוכה, לדוגמה, לא הייתה ראויה לציון רק משום שאפשרה לאנגלים לנצח את הצרפתים בקרב אז’נקור במלחמת מאה השנים; היא גם אפשרה לקבוצות מאורגנות של איכרים לנצח אבירים ושמה קץ לעידן הפאודלי.

המקבילה ההיסטורית לתקופה הנוכחית היא אולי מלחמת העולם הראשונה. באותם הימים טכנולוגיות מוזרות ומרגשות שנחשבו שנים מעטות לפני כן למדע בדיוני נכנסו לשדה הקרב ושימשו בו במספרים גדלים והולכים. למעשה, סיפור קצר שכתב ה’ ג’ וולס ב-1903, “משורייני היבשה” (The Land Ironclads) הוא שהעניק השראה לווינסטון צ’רצ’יל, הלורד הראשון של האדמירליות, להוביל את פיתוח הטנק. סיפור אחר מאת א’ א’ מילן, יוצר סדרת “פו הדוב” האהובה, היה מן הראשונים שהעלו את הרעיון להשתמש במטוסים במלחמה, ואילו ארתור קונן דויל (בסיפורו הקצר “סכנה!” מ-1914) וז’ול ורן (בספר “עשרים אלף מיל מתחת למים” מ-1869) היו חלוצי הרעיון של שימוש קרבי מלא בצוללות.

למשתמשים הראשונים יש יתרון, אך הוא נמשך רק זמן קצר. לדוגמה, 20 שנה בלבד לאחר שהמציאו הבריטים את הטנקים והשתמשו בהם במלחמת העולם הראשונה, השיגו אותם הגרמנים והוכיחו בעזרת טקטיקת הבליץ-קריג שלהם שהם הבינו כיצד להשתמש בנשק החדש ביתר יעילות.

עם זאת, הופעת הטנקים, המטוסים והצוללות הייתה חשובה מכיוון שהם יצרו אוסף חדש לגמרי של שאלות פוליטיות, מוסריות ומשפטיות בעלות השפעות אסטרטגיות דרמתיות. לדוגמה, חילוקי דעות בין ארה”ב לגרמניה בנוגע לאופן השימוש החוקי בצוללות למטרות מלחמה (האם יש להתיר להן להטביע אוניות סוחר ללא אזהרה?) גררו את ארה”ב למלחמת העולם הראשונה וכך הביאו לידי עלייתה לדרגה של מעצמת-על. באופן דומה, המטוסים התגלו כשימושיים לא רק לאיתור כוחות ותקיפתם במרחק רב, הם גם גרמו לפיתוח ההפצצה האווירית, ובסופו של דבר להפצצות כבדות על ריכוזי אוכלוסייה, שהעניקו משמעות חדשה לגמרי למונח “חזית העורף”.

העלילה מסתבכת

כיום אפשר לראות נסיבות דומות בכל הנוגע לרובוטיקה הצבאית. מה פירוש המילים “לצאת למלחמה”? במדינות דמוקרטיות הן מציינות זה זמן רב התחייבות רצינית, ובכלל זה הטיה של דעת הקהל לטובת מהלך שמסכן לא רק את חייהם של בניהם ובנותיהם של האזרחים, אלא גם את עצם הישרדותה של המדינה. מערכות בלתי מאוישות (ויכולתן לבצע פעולות כוחניות במרחק) שוחקות את ההסתייגויות הרגשיות של הציבור – תהליך שהתחיל בארה”ב כבר ב-1979, עם ביטול גיוס החובה.

ההרחקה של הלוחם האנושי מזירת העימות עשויה בהחלט להקל את היציאה למלחמה ואף לשנות את אופן חשיבתנו עליה. לדוגמה, ארה”ב ביצעה יותר מ-130 תקיפות אוויריות בפקיסטן באמצעות כלי הטיס הבלתי מאוישים Predator ו-Reaper. מספר זה גדול פי שלושה מכלל משימות ההפצצה המאוישות שיצאו לפועל בתחילת מלחמת קוסובו עשר שנים קודם לכן. אך שלא כמו במלחמה ההיא, התקיפות הרובוטיות בפקיסטן לא עוררו כל ויכוח בקונגרס וזכו לדיווח מועט יחסית בכלי התקשורת. למעשה, ארה”ב הייתה מעורבת כאן במה שהיה מכונה בעבר “מלחמה”, אך ללא הדיון הציבורי. העימות אף לא נחשב מלחמה מכיוון שאינו כרוך באובדן חייהם של חיילים אמריקנים. התקיפות האלה היו יעילות ביותר: הן הרגו כ-40 מנהיגים של אל-קאעדה, של הטאליבן ושל כוחות מבני בריתם, בלי שיצטרכו לסכן חיילים אמריקנים ובהם טייסים. עם זאת, ההשפעות של התקיפות האלה העלו שאלות שטרם זכו למענה.

אחת השאלות האלה היא מה ההשפעה של הטכנולוגיה הזאת על “מלחמת הרעיונות” שארה”ב מנהלת נגד התעמולה הטרוריסטית והגיוס לטרור. כלומר, איך ולמה המציאות של ניסיון קפדני מצד ארה”ב לפעול בדיוק רב נקלטת בצד האחר של הגלובוס דרך ענן של זעם ותפיסות שגויות? בתקשורת ההמונים האמריקנית משמשים המונחים “מדויקת” ו”נטולת עלות” לתיאור הטכנולוגיה, אך עיתון מרכזי בפקיסטן הכריז על ארה”ב כעל “דמות שנואה ראשית” ו”שעיר לעזאזל לכל מטרה” בשל התקיפות.

לרוע המזל, המילה “Drone” (כלי טיס בלתי מאויש) הפכה לביטוי שגור בשפת אורדו ומופיעה במילותיהם של שירי רוק המאשימים את אמריקה בלחימה חסרת כבוד. סוגיה זו נעשית מורכבת עוד יותר כשמביאים בחשבון את שאלת הנשיאה באחריות כשמשהו משתבש. על פי ההערכות, מספר הנפגעים בקרב האוכלוסייה האזרחית הוא 1,000-200, אך רבות מן התקריות האלה מתרחשות סמוך לכמה ממנהיגי הטרוריסטים המסוכנים ביותר בעולם. היכן יש למתוח את הקו?

המשמעות של “יציאה למלחמה” משתנה גם לגבי החייל של 2010 כפרט. היציאה לקרב תמיד טמנה בחובה את הסיכון שהחייל לא יחזור הביתה. אכילס ואודיסאוס הפליגו להילחם בטרויה. סבא שלי נשלח להילחם ביפנים אחרי קרב פרל הרבור. המלחמה מרחוק שינתה את האמת הבסיסית שמשלה בכיפה ב-5,000 שנות המלחמה שידעה האנושות. יותר ויותר חיילים קמים בבוקר, נוסעים לעבודה, יושבים מול מחשבים ומשתמשים במערכות רובוטיות כדי להילחם במורדים שמצויים במרחק 11,300 קילומטרים. בסופו של יום “קרב” הם חוזרים למכוניות, נוסעים הביתה, וכפי שניסח זאת קצין בחיל האוויר האמריקני: “כעבור עשרים דקות אתה יושב על יד השולחן בארוחת הערב ומשוחח עם הילדים.” החלק המסוכן ביותר של שגרת יומם אינו שדה הקרב אלא הנסיעה הביתה.

הניתוק משדה הקרב מביא גם לידי שינוי דמוגרפי בקרב מבצעי פעולות הלחימה השונות ומעורר שאלות בנוגע לזהותו של החייל (מתגייסים צעירים מבצעים עבודות שהיו שמורות בעבר לקצינים בכירים), לסטטוס שלו (טכנאי מול לוחם) ולטיבם של מתח ותשישות בקרב. למראית עין, המפעילים מרחוק בסך הכול משחקים במשחקי וידאו, אך הם חווים לחץ פסיכולוגי של לחימה יום אחרי יום, מפני שחייהם של בני אדם על הקרקע תלויים בביצועיהם חסרי הרבב. לדברי המפקדים שלהם, האתגרים של הובלת יחידה לקרב מרוחק שונים מאוד מאלה של הובלה פיזית של יחידה רגילה אל קו האש, ולפעמים אפילו קשים יותר.

עם כל עליית שלב בקטלניות ובאינטליגנציה של הרובוטים, תפקידו של האדם בקבלת החלטות במלחמה הולך ומצטמצם. לדוגמה, קצב המלחמה הוא כזה שרק מערכות כמו C-RAM – “ארטילריה ומרגמה נגד רקטות” (שנראית קצת כמו הרובוט R2-D2 מ”מלחמת הכוכבים” בתוספת מקלע בקוטר 20 מילימטר) – מסוגלות להגיב מהר די הצורך כדי ליירט רקטות וטילים מתקרבים. לאדם יש בהחלט חלק בקבלת ההחלטות, אך בעיקר בשלב התכנות של הרובוט. במהלך הפעילות של המכונה בשטח המפעיל מחזיק למעשה רק בזכות וטו. ההחלטה לבטל את החלטתו של הרובוט חייבת להתקבל בתוך חצי שנייה, ורק מעטים מוכנים לקרוא תיגר על מה שהם תופסים כשיפוטה העדיף של המכונה.

רבים טוענים שמגמה כזאת תצמצם את הסיכוי לטעויות במלחמה ותבטיח שכללי הלחימה יישמרו תמיד, כאילו היו קוד תוכנה שבתוך מעבד המחשב. גישה זו מתעלמת מן הסביבה המורכבת של המלחמה. מערכת בלתי מאוישת עשויה לזהות אדם הנושא רובה קלשניקוב ממרחק של יותר מקילומטר ולומר אם הוא ירה לאחרונה או לא (על סמך חתימת החום של הנשק), אך למכונה, בדיוק כמו לחייל האנושי כיום, יהיה קשה לדעת אם מדובר באויב, בחבר מיליציה ידידותית או בבעל חנות מן השורה.

נוסף על כך, הטכנולוגיה אינה מסירה את מעטה “ערפל המלחמה” העתיק, כפי שהאמינו בעבר מזכיר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד ותומכים אחרים של שדה הקרב הדיגיטלי. לדוגמה, על פי הדיווחים, טכנולוגיית C-RAM המתוחכמת זיהתה פעם בטעות מסוק של צבא ארה”ב כמטרה עוינת בשל שגיאת תכנות. למרבה המזל, איש לא נפגע. לרוע המזל, מה שתואר כ”שגיאה בתוכנה” בדוח חקירה של מערכת נ”מ דומה בדרום אפריקה הביא לידי תוצאות קשות יותר ב-2007. מערכת הנשק, מצוידת בתותח בקוטר 35 מילימטרים, הייתה אמורה לירות לשמים במהלך תרגיל אימון. במקום זאת היא עברה למצב אופקי, ירתה במעגל והרגה תשעה חיילים בטרם אזלה בה התחמושת.

תאונות כאלה יוצרות כמובן שאלות משפטיות קשות מאוד. על מי יש להטיל את האחריות? על איזו מערכת חוקים אפשר בכלל להסתמך במקרה כזה? מקרים כאלה מוכיחים שהטכנולוגיה מתקדמת לעתים קרובות מהר יותר מן המוסדות החברתיים. כיצד ליישב את חוקי המלחמה של המאה ה-20 עם המציאות החדשה?

התחלה חדשה

ההגדרות שלנו והאופן שבו אנחנו מבינים את המלחמה, כיצד היא מנוהלת ואפילו מי אמור להילחם בה מצויים כעת במערבולת שמקורה בטכנולוגיה החדשה והמדהימה, שמכניסה לתמונה יכולות יוצאות דופן. המין האנושי חווה מצבים כאלה בעבר. לעתים קרובות אנו מתאמצים להטמיע טכנולוגיות חדשות ולהבין אותן, ובסופו של דבר מה שנתפס בזמנו כמשונה ואפילו בלתי קביל הופך להיות לעינינו נורמלי לגמרי. ייתכן שהדוגמה הטובה ביותר היא מן המאה ה-15, שבה אציל צרפתי טען שהרובה הוא כלי רצח שחייל אמיתי לא יעלה על דעתו להשתמש בו. לדבריו, רק פחדנים “לא יעזו להסתכל בפניהם של האנשים שהם מחסלים ממרחק בקליעיהם העלובים.”

אמנם “התקדמנו” מאז, אך נושא הרובוטים דומה מאוד. ייתכן שהשליטה בטכנולוגיה תתגלה כפשוטה הרבה יותר מן הדילמות בתחום המדיניות, הנוצרות בשל היכולות המופלגות של מכונות לשנות את העולם שסביבן. זוהי הסיבה שכמה מדענים מציעים מקבילה היסטורית אחרת למצבנו בתחום הרובוטיקה היום: לא הרובה או המטוס, אלא פצצת האטום. אנו יוצרים טכנולוגיה מרגשת הדוחקת את גבולות המדע אך מעוררת חששות נוקבים הרבה מעבר לתחום המדע, עד כדי כך שאנו עשויים להתחרט על יצירות הנדסיות משוכללות אלה, כפי שהתחרטו כמה ממתכנני פצצות האטום המוקדמות.

כמובן, ממש כמו אותם ממציאים בשנות ה-40 של המאה ה-20, מפתחי הרובוטים של ימינו ממשיכים בעבודתם מכיוון שהיא מועילה מן הבחינה הצבאית, רווחית ביותר וגם מצויה בחוד החנית של המדע. אלברט איינשטיין, כך אומרים, ניסח זאת כך: “אם היינו יודעים מה אנחנו עושים, זה לא היה נקרא מחקר, נכון?”

הסיפור האמיתי הוא שהדבר ששימש בעבר נושא לדיוני סרק אין-סופיים בכנסי מדע בדיוני ראוי כעת לדיון רציני – ולא רק בפנטגון. זהו עניין בעל חשיבות לא רק לפגישות של סוחרי רובוטים, למעבדות ולשדה הקרב, אלא גם לאופן שבו נגלל סיפורה של האנושות עצמה. במשך 5,000 שנה היה לבני האדם מונופול על הלחימה. כעת הוא הסתיים.

___________________________________________________________

מושגי מפתח

צבא ארה”ב ראה בעבר ברובוטים מכשולים המונעים חיָילות מסורתית.

מערכות בלתי מאוישות שגשגו בעימותים במזרח התיכון, בין שהיו אמצעי להתמודדות עם המבוך העירוני של רחובות וסמטאות ובין ששימשו לתצפית בכפרים מרוחקים.

ככל שהרובוטים מבצעים יותר בכוחות עצמם, כן הם מעוררים עוד ועוד שאלות אתיות ומשפטיות.

אנטומיה של רובוט מן הדור הבא

חיילים אנושיים ומכונות רגילות לא יוכלו להתחרות ברובוטים הצבאיים החדשים ביותר, שמפותחים בימים אלה. BigDog, רובוט ארבע-רגלי דמוי בהמת משא הנושא מטען של תחמושת או של אספקה אחרת במשקל מאות קילוגרמים, יעבור במקומות תלולים, מבוקעים, סלעיים, בוציים או שלגיים שאינם עבירים לכלי רכב גלגליים או בעלי זחלים.

מערכת איכון גלובלית (GPS)

מיקומו של הרובוט נקבע על פי נקודות הציון המתקבלות מן ה-GPS

עיניים אלקטרוניות

מכ”ם המכונה LIDAR ומודול ראיית מכונה סורקים את הסביבה הקרובה

חיישנים ומחוללי תנועה

חיישנים מעבירים למחשב הרובוט מידע על מיקום הרגל והכוחות הפועלים עליה. לאחר שילוב נתוני החיישנים מכל ארבע הרגליים שולח המחשב אות לשסתום סרבו, והוא נפתח כדי להזרים שמן לתוך מחולל התנועה (צילינדר עם בוכנות) המזיז בפועל את הרגל למנח הרצוי.

מנוע ומערכת הידראולית

חשמל שמספק מנוע מפעיל משאבה המזרימה שמן במערכת ההידראולית, והמערכת מפעילה את מחוללי התנועה.

מחשב

קלט מן החיישנים מאפשר למעבד לחשב את המהירות ואת התאוצה ולשלוח פקודה למחוללי התנועה כדי להתאים את מנחי הרגליים.

המחבר

פ’ וו’ סינגר (Singer) מנהל את פרויקט 21st Century Defense במכון ברוקינגס. הוא חיבר את רב המכר “מחווטים למלחמה: המהפכה הרובוטים וקונפליקט במאה ה-21”, שיצא לאור ב-2009 (wiredforwar.pwsinger.com).

פעולה ממרחק

המלחמה האווירית האמריקנית בשלט רחוק

רשת תקשורת מורכבת מאפשרת לחיילים בבסיסים באמריקה ומעבר לים לשלוט בכלי טיס בלתי מאוישים המשגרים טילים או אוספים מידע מודיעיני מחזיתות בעיראק ובאפגניסטן. כל בסיס אחראי לבקרה של כלי טיס מסוג אחד או יותר או לקליטת נתונים מודיעיניים.המידע מועבר מעיראק ומאפגניסטן ואליהן דרך שני מרכזי תקשורת הממוקמים בארה”ב.

ועוד בנושא

Wired for War: The Robotics Revo lution and Conflict in the 21st Century. P. W. Singer. Penguin, 2009.

Bombs Away. The Economist, Technology Quarterly, page 13; March 4, 2010.

The Regulation of New Warfare. Peter W. Singer. Brookings Institution