בתחילת שנות השישים שיגרה נאס"א עשרות חלליות קטנות שנועדו לבחון כיצד מאוחר יותר ניתן יהיה להנחית בשלום בני אדם בחזרה בכדור הארץ
אחת מבעיות היסוד שליוו את חקר החלל עם התפתחות הנושא הייתה החזרת חלליות לכדור הארץ לאחר השהייה במסלול סביבו וביצוע המשימות לחקר הירח. הבעיה היא אקוטית ביותר כאשר מדובר בטיסות מאוישות. בעיה זו נלמדה בארצות־הברית באמצעות חלליות הדיסקאברר. מתוך 36 חלליות מדגם זה 28 הוקדשו לכך. מבצע זה החל עם שיגורה של דיסקאברר ב־7 בנובמבר 1959 והסתיים בנחיתתה של דיסקאברר ב־16 בדצמבר 1961.
לווייני הדיסקאברר הם לווייני ריגול ששיגר למסלול קוטבי חיל האוויר האמריקני מבסיס ונדנברג שבקליפורניה. מהירות טיסתם קטנה מזו של לוויינים אחרים מכיוון שהקפת כדור הארץ ממערב למזרח מקנה ללוויין מהירות גדולה יותר, מה שאין בחלליות דיסקאברר. לוויינים אלה קצרי ימים. במקום שיישרפו באטמוספירה הוחלט להחזיר אותם לכדור הארץ. 14 לוויינים הוחזרו ארצה ונתפסו בים ובאוויר, ואחד טבע באוקיינוס.
שני ניסיונות חשובים והכרחיים להחזרת חלליות קדמו לשיגורי דיסקאברר. הניסיון הראשון נעשה ב־9 ביולי 1958. ביום זה שוגר המשגר תור ונגרד אייבל כדי לפתור את בעיית שובו של חרטום התא. 30 דקות לאחר השיגור. התא עבר 8,000 ק"מ ושקע בדרום האוקיינוס האטלנטי. הניסיון השני נעשה ב־23 ביולי. ביום זה שוגר המשגר תור כדי לראות כיצד יוכל חרטומו של המשגר, הנושא ראש חץ מימני לטווח בין־יבשתי, להחזיק מעמד בחיכוך העצום הנגרם מהאטמוספירה.
דיסקאברר 7
את דיסקאברר 7 שיגר ב־7 בנובמבר 1959 חיל האוויר האמריקני מבסיס ונדנברג שבקליפורניה. החללית הקיפה את כדור הארץ במסלול קוטבי שמרחקיו מהקרקע 165-885 ק"מ, זווית הנטייה 82 מעלות ומשך כל הקפה 84 דקות. משקל החללית היה 767 ק"ג. מטרות הטיסה היו:
1. לבדוק את התנאים הדרושים לשיגור מאויש.
2 להחזיר את החללית לכדור הארץ 24 שעות לאחר השיגור.
24 שעות לאחר השיגור הייתה אמורה החללית לקלוט אות להפעלת מנגנון הפליטה. מנגנון זה היה יורה את תא המכשירים לכדור הארץ בזמן שהחללית נשארת במסלולה. בגובה של כמה קילומטרים מעל פני הים היה נפרס מצנח והתא היה יורד באִטיות רבה לעבר הים סמוך להוואי. התא צריך היה להיקלט בעודו באוויר כדי לא להיפגע במים. נעשה ניסיון ללכוד את התא באמצעות רשת לכידה מיוחדת שנישאה בין כמה מטוסי תובלה כבדים. תקלה במערכת החשמל מנעה את הניתוק והניסיון הסתיים בכישלון. התקלה לא פגעה במנגנוני האלחוט שהמשיכו לשדר. החללית המשיכה להקיף את כדור הארץ בגובה 500 ק"מ. שבועיים לאחר השיגור היא נשרפה באטמוספירה.
דיסקאברר 8
דיסקאברר 8 שוגרה ב־20 בנובמבר 1959 מבסיס ונדנברג. החללית הקיפה את כדור הארץ במסלול קוטבי שמרחקיו מהקרקע 195 – 1610 ק"מ, זווית הנטייה 81 מעלות ומשך הקפה 103 דקות משקלו של תא המכשירים היה 136 ק"ג. ב־22 בנובמבר בהקפה ה־17 החללית קיבלה אות מהקרקע. תא המכשירים ניתק מהחללית ובהגיעו לשכבות הנמוכות של האטמוספירה נפרס מעליו מצנח ענק בקוטר של תשעה מטרים. שמונה מטוסי תובלה ניסו ללכוד את התא באוויר אבל נכשלו. התא נפל ואבד במעמקי האוקיינוס השקט ליד הוואי. נעשו כמה ניסיונות למשות את התא מהאוקיינוס אך הם נכשלו. ב־8 במארס 1960 נשרפה החללית באטמוספירה.
דיסקאברר 9
ב־4 בפברואר 1960 שוגרה דיסקאברר 9 על־יד המשגר תור אייבל מוונדנברג. על־פי התכנית החללית הייתה צריכה להקיף את כדור הארץ 17 פעם במסלול קוטבי. בהקפה ה־17 מנגנון אוטומטי היה פולט את תא המכשירים שמשקלו 126 ק"ג. מטוסי חיל האוויר אמורים היו לקלוט את תא המכשירים בעודו באוויר בקרבת הוואי. אי יכולתם של החוקרים להכניס את החללית למסלול הביאה לכישלון הניסוי.
דיסקאברר 10
ב־19 בפברואר 1960 שוגרה דיסקאברר 10 על־ידי המשגר תור אג'ינה A מוונדנברג. החללית הייתה אמורה לנוע במסלול קוטבי ולהיתפס באוויר ליד הוואי. החללית סטתה ממסלולה וקצין הביטחון נאלץ להשמידה 56 שניות לאחר השיגור.
דיסקאברר 11
ב־15 באפריל 1960 שוגרה דיסקאברר 11 על־ידי המשגר תור אייבל מוונדנברג. החללית ששקלה 462 ק"ג הקיפה את כדור הארץ במסלול 180- 610 ק"מ, זווית הנטייה 80.1 מעלות ומשך הקפה 92.35 דקות. ב־16 באפריל נעשה ניסיון להחזיר את תא המכשירים בסמוך להוואי אולם הוא לא נמצא בכלל.
דיסקאברר 12
ב־29 ביוני 1960 שיגר חיל האוויר האמריקני את דיסקאברר 12. לאחר 16 הקפות ניתק תא המכשירים מהחללית והחל לצנוח לעבר האוקיינוס השקט. מטוסי חיל האוויר לא הצליחו ללכוד אותו באוויר והוא נמשה מהמים על־ידי מסוק.
דיסקאברר 13
ב־10 באוגוסט 1960 שוגרה דיסקאברר 13. מטרת השיגור הייתה לבדוק את הסיבות לאי־ הצלחתם של הניסויים הקודמים במציאת תא המכשירים עם שובו לכדור הארץ. החללית הקיפה את כדור הארץ במסלול 427 – 680 ק"מ, זווית הנטייה 82.51 מעלות ומשך הקפה 94 דקות. משקל התא 135 ק"ג. בהקפה ה־17 פלטה החללית את תא המכשירים. התא נִמשה מהמים על־ידי מסוק 500 ק"מ צפון מערב להוואי לאחר שמטוסים לא הצליחו ללכוד אותו באוויר.
דיסקאברר 14
ב־18 באוגוסט 1960 שוגרה דיסקאברר 14. החללית שוגרה מבסיס ונדרברג. היא הקיפה את כדור הארץ במסלול 187 – 807 ק"מ, זווית הנטייה 79.6 מעלות ומשך הקפה 94.5 דקות. משקל התא 150 ק"ג. בנוסף לציוד הטלמטרי הרגיל, בתא הייתה גם מערכת עיקוב שהִתקין הצי של ארצות־הברית, במשקל 6 ק"ג, והיא שימשה לשיגור של חללית הצי מאוחר יותר. בהקפה ה־17 החללית פלטה את תא המכשירים. בגובה 2.6 ק"מ נתפס התא על־ידי מטוס פליקן 119 -C . המטוס תפס את התא בכך שלכד את כבלי המצנח, בצפון האוקיינוס השקט. מפקד המטוס מסר כי הבחין בתא בגובה של חמישה ק"מ וניסה שלוש פעמים לתפוס אותו. רק בפעם השלישית עלה בידו לתפוס את התא. תא המכשירים נמצא במצב טוב והועבר לבסיס הטילים בקליפורניה.
דיסקאברר 15
ב־13 בספטמבר 1960 שוגרה דיסקאברר 15 על־ידי המשגר אג'ינה A. החללית שוגרה מבסיס ונדרברג. היא הקיפה את כדור הארץ במסלול 209- 758 ק"מ, זווית הנטייה 80.93 מעלות ומשך הקפה 94.24 דקות. משקל התא 150 ק"ג. המטרה להחזיר את תא המכשירים. ב־14 בספטמבר נעשה ניסיון להחזיר את תא השירותים אבל הוא כשל.
דיסקאברר 16
ב־26 באוקטובר 1960 שוגרה דיסקאברר 16 על־יד המשגר אג'ינה B מבסיס ונדרברג במטרה להחזיר את תא המכשירים ארצה ולקולטו באוויר. אי־ההצלחה בהכנסת החללית למסלולה הביאה לכישלון המבצע.
דיסקאברר 17
ב־17 בנובמבר 1960 שוגרה דיסקאברר 17 על־ידי המשגר תור אג'ינה B מבסיס ונדרברג במטרה להחזיר את תא המכשירים ארצה. בשלב השני תא המכשירים נכנס למסלול קוטבי של כדור הארץ במסלול 190 – 988 ק"מ, זווית הנטייה 81.8 מעלות ומשך הקפה 96.45 דקות. בתא היו תאים מגוף האדם והם עמדו בהצלחה בפני הפצצת קרינה בעוצמה בלתי־משוערת שנגרמה מהתפוצצות גז על פני השמש. תא המכשירים נחת ב־14 בנובמבר לא הרחק מבסיס השיגורים.
דיסקאברר 18
ב־7 בדצמבר 1960 שוגרה דיסקאברר 18 על־ידי המשגר אג'ינה B מבסיס ונדרברג. החללית הקיפה את כדור הארץ במסלול 243 – 725 ק"מ, זווית הנטייה 80.9 מעלות ומשך הקפה 93 דקות. בתא היו רקמות אדם כמו מוח עצמות, לחמית העין והמוגלובין. לאחר 48 הקפות ב־9 בדצמבר תא המכשירים נפלט מהחללית ונתפס על־ידי מטוסים בקרבת איי הוואי.
דיסקאברר 19
ב־21 בדצמבר 1960 שוגרה דיסקאברר 19 על־ידי המשגר אג'ינה B מבסיס ונדרברג. משקל החללית 882 ק"ג. היא הקיפה את כדור הארץ במסלול קוטבי של 645 ק"מ, זווית הנטייה 83.4 מעלות ומשך הקפה 93 דקות. בתא המכשירים היה מד־חום להבחנה בין טילים בליסטיים שארצות־הברית משגרת.
דיסקאברר 20 – דיסקאברר 36
מבין החלליות האלה ההצלחות היו: דיסקאברר 25, דיסקאברר 26, דיסקאברר 29, דיסקאברר 30, דיסקארברר 32, דיסקאברר 35 ודיסקאברר 36.
.