לחשב מסלול מחדש במערכת החינוך

עבר זמנה של מערכת החינוך כפי שהיא. השאלה היא רק עד מתי נוסיף לנתח, להטליא ולהתעלל בגופה הזאת, בטרם נביא אותה לקבורה סופית ונתחיל בחיים חדשים

כל אחד יכול ללמוד מרחוק. איור: shutterstock
כל אחד יכול ללמוד מרחוק. איור: shutterstock

drawforLife

4

ד"ר ליאת בן דוד

עבר זמנה של מערכת החינוך כפי שהיא. השאלה היא רק עד מתי נוסיף לנתח, להטליא ולהתעלל בגופה הזאת, בטרם נביא אותה לקבורה סופית ונתחיל בחיים חדשים.

נשמע לכם קיצוני? תחשבו על זה ככה: בית "הספר" כבר מזמן אינו זקוק לספרים במובנם המסורתי. אלו נמצאים באינטרנט, יחד עם תמונות, סרטים, הסברים, מקורות מידע מסוגים שונים, בשפות שונות, ברמות מגוונות, כולל אפשרויות נגישות שונות למומחים מובילים בתחומם בארץ ובעולם. כל מה שצריך זה מחשב. לפני שקופצים שוב לפרויקטים אוויליים של החדרת טכנולוגיה כזו או אחרת לכיתות, תרגיעו: סקרים מוכיחים שלמעלה מ-95% מהילדים (מגיל 9 ומעלה[1]) בכל המגזרים, העדות והטריטוריות הגיאוגרפיות והחברתיות, הם בעלי טלפון סלולארי, כלומר – מחשב בכף היד. השאלה כבר מזמן אינה אם הילדים שלנו משתמשים במחשב אלא עד כמה ובאילו אמצעים. סקרי 2015 מוכיחים כי ילדים ובני נוער משתמשים ללמידה ביו טיוב, אתרי חדשות, כתבות, מקורות מידע מגוונים, מוזיקה, אפליקציות שונות, רשתות חברתיות – וגם בספרים. אם "בית הספר" כבר אינו מקום של ספרים, מה הוא כן?

חישבו גם על זה: כבר אין שום הצדקה שילדים ישקיעו שעות וזיעה בלימוד שרטוט אותיות באמצעות עפרון ועט. "אבל איך יכתבו פתק אם ייקלעו לאי בודד?" שאלה אותי חברה, כאילו שזה בדיוק מה שסביר שיקרה לילדים שלנו. "אבל ברכה כתובה ביד היא הרבה יותר יפה ואינטימית," אמרה אחרת. "עם הספר אמור לא רק לקרוא אלא גם לכתוב. לכתוב, ולא להקליד," מתעלמת מכך שהקלדה היא אכן כתיבה, רק בטכניקה אחרת מהכתיבה בעט. את המהות היוצרת חוויה בין הכתוב לבין הקורא, ובכלל זה יופי ואינטימיות, קובע התוכן. לימוד כתיבה צריך לשלב שלושה מרכיבים: החלק הטכני של לימוד הקלדה; לימוד אמנויות השפה – קריאה, כתיבה נהירה וחסרת שגיאות כתיב וסגנון הדורשת בניית משפט, פסקאות, בנייה של טיעון וכתיבה יצירתית; ואמנויות כמו ציור, פיסול, מוזיקה, מחול – כל אלה המפתחות, בין השאר, גם את המוטוריקה העדינה וגם את היצירתיות ו-כן, גם את היכולת ליצור יופי ואינטימיות באמצעות הכתוב. למרות שפינלנד היא מדינה שקברניטי ישראל לדורותיהם אוהבים לדבר על החדשנות הראויה לחיקוי של מערכת החינוך שלה, על כך שפינלנד ביטלה את לימודי הכתיבה ביד הם טרם שמעו. הם תקועים בשיעור הקודם.

ויש עוד היבטים שכדאי לחשוב עליהם בהקשר של תהליכי חינוך. לפני שנתיים, למדתי קורס אקדמי שנתי בהיסטוריה. הפרשנות המסורתית של משפט כזה היא שנרשמתי לקורס מסוים, ובמשך שנה שלמה, פעם בשבוע, הייתי נכנסת למכונית שלי, נוסעת לאולם הרצאות כלשהו, מקשיבה למרצה מסוים – אולי תוך כדי כתיבת סיכום שיעור, אולי אפילו תוך הרמת אצבע כדי לשאול שאלות כלשהן – ובין שיעור לשיעור, ייתכן שבצעתי מטלות כלשהן. במקביל, לימדתי שלושה שיעורים בביולוגיה לכיתות ט' בחמישה בתי ספר שונים, מגשר הזיו שבצפון ועד דימונה שבדרום. גם במקרה זה, הפרשנות המסורתית היא שנסעתי חמש עשרה פעם לחמשה מקומות שונים בארץ.

בשני המקרים, המציאות היתה שונה לחלוטין: את הקורס בהיסטוריה עשיתי מתי שרציתי – לעיתים הקשבתי לשיעור באמצע הלילה, לעיתים באמצע היום, לעיתים במשך כמה ימים רצופים ולעיתים עם הפסקה של שבועיים בין השיעורים; היכן שרציתי – בבית, במכונית תוך כדי נסיעה ארוכה, וכן, כמו בפרסומת, אפילו באמבטיה; וגם כיצד שרציתי – תהליך הלמידה שלי היה שונה מהרגיל: הוא לא היה לינארי, לבנה על גבי לבנה כבעבר, אלא רשתי. לעיתים עצרתי והלכתי לברר תוכן מלווה, או ליצור הקשרים עם תחום דעת אחר לגמרי, וחזרתי רק לאחר שבאתי על סיפוקי.

את שיעורי הביולוגיה לימדתי לכל חמש הכיתות בבת אחת מביתי, בעודי ישובה אל מול מסך המחשב שלי שבו ראיתי כל כיתה ב"חלון" נפרד. התלמידים ישבו בכיתותיהם, ראו אותי על גבי מסך מרכזי בקדמת הכיתה ותיקשרו אתי באמצעות הטלפונים הסלולאריים שבידיהם. תוך כדי, החלו לצוץ "בועות" על המסך שלי: כל בועה כללה שאלה של אחד התלמידים, שהוכיחה שגם הם לומדים באופן רשתי: כל מושג או רעיון שדנתי בו נבדק על ידם תוך כדי השיעור, ואתגרי הדיון שהם הציבו בפני כאשת חינוך היו עמוקים, משמעותיים, פעילים – ושונים מכפי שהורגלתי בעבר.

ועוד משהו: בעשורים האחרונים, אנו חושפים יותר ויותר את הדומה והשונה בינינו – נטיות למידה שונות, אינטליגנציות, מבנים גנטיים, פיזיולוגיים ואישיותיים, מאפיינים של תהליכי למידה קוגניטיביים ורגשיים, מאפיינים חברתיים שונים. אנחנו לומדים להכיר את עצמנו, ובעיקר את המגוון הייחודי היפהפה של כל אחד ואחת מאתנו. כתוצאה, אנו מסוגלים ליצור תהליכי למידה מותאמת אישית, יעילה ומועילה יותר לתלמיד ולחברה כאחד. במקביל, ההישג האנושי כבר אינו של פרטים בודדים, אלא של רבים ושונים. המחקר, כמו גם יישומו, הופך להיות תלוי בצוותי עבודה של מומחים, לעיתים קרובות מתחומים שונים ומיבשות שונות, הדורשים השקעות אדירות של תקציבים ומשאבים ויותר מכל – שיתופי פעולה שקופים, פתוחים ואמיצים, מהסוג שהוא הפוך מהנדרש על מנת להצליח במבחני מיצ"ב, בגרות או סטנדרטיזציה אחרים. השאלה כבר אינה עד כמה אתה יודע, ואפילו לא די במה שאתה עושה עם הידע שאתה מסוגל להשיג – אלא עם מי תשתף פעולה כדי להתקדם ביחד.

לאור כל זה ועוד דוגמאות רבות שקצרה כאן היריעה מלתארן, אי אפשר שלא לגחך כששומעים שהדרך המתקדמת ביותר שמשרד החינוך מצא כדי להתגבר על מחסור במורים באנגלית היא על ידי מתן מלגות לסטודנטים להוראת המקצוע; הדרך שבה ההשכלה הגבוהה נלחמת בירידה במספר הסטודנטים היא על ידי דרישת עוד תקציבים ועוד מרצים; דרך המלך שבה מערכות חינוכיות מעריכות הישגים היא עדיין תחרותית-פרטנית; והדרך שבה המערכת מתמודדת עם כך שלמעלה ממחצית (!) מתלמידיה "אינם מתאימים" לה, היא על ידי הוספת ההכרה בליקויים הדורשים אבחונים והקלות, כלומר – להתאים את גופה של אליס לגודל הדלת, במקום פשוט לשנות את הדלת או לפחות להציע דלתות מסוגים שונים. אי אפשר לתאר זאת אלא כפתרונות מיושנים המתאימים לעולם ישן במקרה הטוב, או עיוורון וסרבנות עיקשים במקרה הרע.

האפשרויות הטכנולוגיות העומדות לרשותנו במאה ה-21 מאפשרות לנו לשבור את מוסרות המחויבות שלנו למגבלות של מרכיבי הזמן, המרחב והתוכן. המידע, כמו גם דרכי יישומו, עומדים לרשותנו בכל שעה, בכל מקום – ובכל הקשר. מצב זה יוצר שינוי דרמתי בתפיסתם של תהליכים, זהות, זכויות ואחריות, שינוי כה עמוק ומשמעותי שלא ניתן לתאר אותו אלא כמהפכה ביסודות האישיים והחברתיים של התשתית, האינטראקציות והאמונות האנושיים. אנו חיים בעידן שבו הידע הוא רב תחומי, גדל בקצב אקספוננציאלי, נגיש וזמין לכל – ובחינם. כתוצאה, קצב ההתפתחות של הבנה, יכולות ושינויים גלובליים מתבצע בהיקפים שמעולם לא נראו בעבר, בכל התחומים – מלבד חינוך. מגן הילדים ועד גבעת האקדמיה, החינוך עדיין תקוע במידה רבה במאה ה-19. אותה מערכת שמטרתה להכין אותנו לחיים בהווה ובעתיד, היא מיושנת ומתאימה לעולם שכבר אינו קיים. לא מדובר בהחדרת פלטפורמות טכנולוגיות, יישומים ממוחשבים או אפליקציות כאלה או אחרות, שבהחלט נמצאים בבתי ספר רבים. מדובר על שינוי תפיסתי שורשי של פרדיגמת החינוך עצמו – במילים אחרות, כבר לא מדובר על לחשוב מחוץ לקופסא, אלא על ויתור על הקופסא. במציאות חיינו, התפקיד, המטרות והתהליכים המרכזיים של מערכת החינוך צריכים להבנות מחדש. אם אנו מבקשים לומדים פעילים, יצירתיים, אמיצים, היודעים לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים, גמישים וברי קיימא – אנו זקוקים למערכת חינוך שתהיה פעילה, יצירתית, אמיצה ויודעת לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים, גמישים וברי קיימא. הגיעה העת לעצב מחדש את כל מרכיבי המערכת, באמצעות הטלת ספק בשאלות היסוד, תוך למידה לא רק מהצלחות אלא גם מכישלונות, או במילים אחרות – לשאול שאלות בסיסיות, מורכבות ואמיצות, שיש ביניהן יחסי-גומלין הדוקים של משפיע ומושפע:

 

מה – מה באמת נכון וחשוב ללמד? באלו תחומי-דעת ראוי להתמקד, מה יש ללמד בכל תחום, מהם המבנים הרעיוניים, המושגים והמתודולוגיות שיש להורות?

מי – מי הם הלומדים של ימינו? מה אנחנו יודעים על השונות והדמיון שביניהם, על הידע המוקדם, נטיות הלמידה, התפיסות והתרבות שעמם הם מגיעים לתהליך הלמידה? כיצד ניתן להתייחס, באופן אמיתי ועמוק, לשונות זו בתכנון תהליכי למידה מותאמים אישית מחד, תוך פיתוח קהילתי-תרבותי מאידך? יתרה מזאת – מי הם המורים שאנו מבקשים שיעסקו במלאכת החינוך – מה המומחיות המקצועית שאנו דורשים שתהיה להם?

היכן – האם מרחבי הלמידה הקיימים הם אכן האופטימאליים ביותר ללמידה, אלו מרחבים נוספים עומדים לרשותנו וכיצד ניצן לרתום אותם ללמידה?

מתי – בנייה של מסגרות-זמן שונות, מותאמות לתנאים ולתוכן, המבטאות קשר בין זמן לבין למידה.

למה – זו אולי השאלה המאתגרת מכולן. סיבה היסטורית אינה מספקת על מנת להמשיך ללמד נושא או תחום מסוימים. גם סיבה כלכלית, פוליטית ואפילו תרבותית אינן מספקות. בעיצומה של המאה הכי רב-תחומית, מאפשרת וגלובלית שהאנושות ידעה אי פעם, יש צורך לבדוק היטב את הסיבות האמיתיות שבגללן אנו בוחרים תכנים שראוי ללמד וללמוד.

בכל אחת מהתשובות שאנו נותנים לשאלות אלה, יש לשלב פיתוח יכולות של ארבע אמנויות הכיצד[2]:

אמנויות הידע –  איתור, סינון, בחירה ויישום של ידע רב-תחומי.

אמנויות החשיבה – פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית, גמישות, יצירתיות, חדשנות ונטילת סיכונים.

אמנויות העשייה –  עיצוב, אומנות, מיומנויות טכניות, אימון והתנסות מעשית.

אמנויות האינטראקציה – עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, מפיתוח רגישות, סובלנות, סקרנות, דמיון, הנעה ואופטימיות ועד תקשורת, עבודת צוות, אקטיביזם וקיימות.

נכון להיום, תהליכי שינוי במערכת החינוך מתרחשים במקרה הטוב באמצעות גופים קטנים, חלקם מרדניים, שמנסים חינוך מסוג אחר; ובמקרה הפחות טוב, מחוץ למערכת לחלוטין. כך או אחרת, תפיסת החינוך על שלל מרכיביו, אינה משתנה. בניית מערכת חינוך המשלבת תשובות ישרות, כנות וליברליות לשאלות אלא, המאפשרת גמישות והתאמה אישית ללומדים ולמורים כאחד, תביא לפיתוח גישה דמוקרטית-פלורליסטית כלפי היופי שיש לאנושות כולה להציע לעצמה. לשם כך, דרוש אומץ אופטימי מהסוג שטרם נמצא בקרב קובעי המדיניות.

לקראת סיומו של העשור השני במאה העשרים ואחת,  יש צורך מיידי ליצור תפיסת עולם שונה של החינוך עצמו. אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בשינוי ספרי לימוד, אמצעים טכנולוגיים או אפילו סדרי עדיפויות. אנחנו לא זקוקים לרפורמה. אנחנו זקוקים להמצאה מחדש.

 

ד"ר ליאת בן דוד היא מנכ"לית קרן וולף לקידום המדע והאמנות. ההכרזה על הזוכים בפרס וולף השנה תתקיים בתאריך 03.01.2017.

 

[1] עפ"י סקרים של איגוד האינטרנט ובזק.

[2] הגדרה דומה נעשתה ע"י יונסקו , Learning: The Treasure Within (UNESCO; 1996) –

עוד בנושא באתר הידען:

נשיא הטכניון: נרדמנו במגדל השן ולא קלטנו את השינויים המהירים של המהפכה התעשייתית הרביעית

 

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. ניתן היום לצלם שיעורים עם המורים הטובים ביותר בארץ, שיהיו זמינים לכל התלמידים באתר של משרד החינוך.
    התלמידים יכולים לבוא לכיתה עם לפטופ או ללמוד מהבית.
    סטודנט יכול להשגיע ולעזור למי שצריך ומבחנים אפשר לעשות גם במחשב.
    חבל על 60 מיליארד ש"ח שמושקעים במורים, הסעות, פנסיות תקציביות, מפקחים וכולי.
    אפשר לחתוך את זה לשליש.
    לכל הפחות צריך לתת את זה כאופציה.

  2. ניסים,

    גם לי אין ציפיות גבוהות, למרבה הצער, אבל אסור לאבד תקווה – הנוער של היום זה העתיד של המדינה, זה דור המדענים הבא, אלו הפוליטיקאים, אלו ראשי הצבא והמשק הכלכלי. אם המורים וההורים של היום לא יעשו עבודה טובה כולנו נסבול בסוף, אתה ואני וכולנו.

  3. יריב
    אין לך מה לדאוג. מערכת החינוך בישראל נוראית ורקובה. המורים מפחדים מהצל שלהם – ובצדק. אני מכיר היטב את המערכת הזו מבפנים. שום דבר לא הולך להשתנות!!!

  4. ״תרגיעו: סקרים מוכיחים שלמעלה מ-95% מהילדים בכל המגזרים, העדות והטריטוריות הגיאוגרפיות והחברתיות, הם בעלי טלפון סלולארי, כלומר – מחשב בכף היד״

    מחשב כף יד הוא טוב אולי עבור העברת מסרוני sms או ווצאפ, עבור צפייה בסרטון יוטיוב קצר או מעבר מהיר על כותרות החדשות, אבל זה לא מכשיר שמתאים עבור לימוד ובטח לא יכול להחליף עדיין את חוברות הלימוד המסורתיות והנוחות.

  5. אני לגמרי לא מסכים עם הכותבת ואתייחס לשתי נקודות עיקריות –

    1. עם כל הכבוד לכך של 95% מהתלמידים יש טלפון סלולארי וכל החומר זמין דרך האינטרנט, זו לא נראית לי דרך לימוד נאותה או הגיונית לבקש מהתלמידים לקרוא את החומר דרך מסך סלולארי פיצפון שבקושי שתי פיסקאות נכנסות לתוכו. איך אפשר בכלל להשוות זאת ללימוד דרך חוברות לימוד גדולות שניתן לפרוש על השולחן בצורה נוחה ולראות בהן את כל ההסברים, השירטוטים והאיורים בו זמנית בלי צורך לגלול כל רגע את הדף למעלה ולמטה?

    לפחות עד שלכולם יהיו טאבלטים נוחים שאפשר להציג בהם את דפי הלימוד בצורה נוחה, לדעתי זה רעיון רע שרק יקשה על התלמידים בלימוד החומר.

    2. עם כל הכבוד להתפתחות הטכנולוגית המהירה, מיומנות הכתיבה בעזרת עט ועיפרון על דף נייר עודנה חשובה ונחוצה בחיי היום יום, במקרים רבים, בלי קשר לברכות או אי בודד! לא תמיד המכשיר הדיגיטלי זמין לנו (לפעמים בדיוק נגמרה הסוללה, הפסקת חשמל, שכחנו את המכשיר בבית, המכשיר נפל לשלולית כשמיהרנו בגשם…) ולפעמים בדיוק ברגע הזה אנחנו צריכים לרשום משהו! אולי איזו תזכורת, מוצרים שרצינו לקנות במכולת, פרטים של רכב בזמן תאונה ועוד אלף ואחת סיטואציות אחרות (בעיני, לפעמים זה גם פדוט יותר נוח לכתוב משהו מהיר על פתק מאשר להתחיל להקליד זאת במכשיר). אני חושב שעדיין מוקדם מדי לוותר על היכולת החשובה הזו.

  6. המאמר מציג מסקנות נכונות, אך לא את כל הנימוקים, וגם לא את כל המסקנות.
    מישהו בצמרת משרד החינוך החליט שכולם יעברו בגרות. כל התלמידים. אז מחצית מתלמידי ישראל גומרת את התיכון כשהם קרחים מכאן ומכאן. ללא ידע של ממש, וללא יכולת להתפרנס. העיקר שלמדו ניתוח משוואה ריבועית ונגזרת של סינוס. האומללים הללו מסתובבים עם ידיים בכיסים ואינם יודעים מה לעשות. הם משתדלים. עבודה כבר-מן, עבודה במלצרות, ביבי-סיטר… לא כעבודת ביניים. אלא כעבודה. כדי להתפרנס. אין יד מכוונת. אין יועץ.
    מערכת החינוך חייבת לעבור מהפך אדיר. לדעתי היא לא מסוגלת. הסכמי השכר וארגוני המורים לא יאפשרו שום תזוזה. אולי כדאי לבחון שלוחת חינוך מקבילה לשלוחה הנוכחית. כמו תאגיד השידרור שהיה אמור להיות מוקם מחדש. לבלום את הגידול בתקציב המשרד הקיים – ולהעביר את כל תוספות התקציב למשרד החדש.
    מערכת חינוך מודרנית חייבת לכלול חינוך למקצועות אזרחיים: כל מקצועות הבניין, הרכב,משקי הבית, נגרות, מסגרות,חומרים מתקדמים,ניהולי רשתות וכדומה. אז יוכלו בוגרי מערכת החינוך לצאת לדרך עם יכולת להתפרנס.
    מה לגבי אלה המתאימים לאקדמיה? הם יוכלו ללמוד בקצב מוגבר לאחר שהרחקנו מהם את אלה שאינם מתאימים.
    במערכת חינוך מודרנית, המורה מפסיק ללמד ועובר להנחיה. הלימוד יהיה דיגיטאלי ומונחה. חברת אינטרלקט שקמה לפני זמנה – הציגה מערכת לימוד מדהימה שחיפתה על כשלי הלימוד הפרונטאלי. כל מה שהיא נזקקה לו – זה מורים מנחים. הפרוייקט נתקע בגלגלי משרד החינוך שלא השכיל לעכל את החידושים.
    והיריעה קצרה.
    (לליאור: הדוגמא שלך נאיבית ומציגה חוסר יידע. לא מתחילים מהצעד העשירי אלא מהראשון…)

  7. ליאור
    שתי שאלות:
    1. איפה כתוב שאי אפשר ללמד נדבך על נדבך עם הנחיה פעילה? זה לא סותר את העובדה שדרושה רפורמה בשיטת החינוך.
    2. האם כל ילד בעולם צריך לדעת לפתור את המשוואה הדיפרנציאלית הנ"ל? אינך חושב שיש צורך להכווין את היכולת לפתור אותה לטובת האנשים שבאמת מעוניינים לפתור אותה? ושההכוונה הזו צריכה להעשות בצורה שונה מהחינוך היום?
    אני, באופן אישי, מחזקת את ידי הכותבת אשר ניסחה באופן בהיר את מה שאני אומרת כבר שנים. העולם מתקדם והחינוך צריך להתקדם איתו. בנותיי אכן לומדות באחד מבתי הספר של הגופים הקטנים והמרדניים ואין ספק שיש פחות מדי מאלה. השינוי צריך לבוא מלמעלה. אין ברירה.

  8. לא מסכים. יש מקצועות שאינם מסתכמים בציטוט הגיגים של אנשים שמצטטים הגיגים של אחרים. שם יש צורך ללמוד נדבך על נדבך של ידע בסיסי רב. צריך לשלוט היטב בכולו. אין מקום לקיצורי דרך או בחירה של מה אני רוצה ללמוד בכל שלב. אלא יש ללמוד את כל הבסיס. בנוסף נדרשת הנחיה פעילה כדי להצליח בכך.
    לדוגמא: כל הידע כדי לפתור את התרגיל הבא קיים ברשת. אני מזמין את הכותבת לפתור אותו. הרי כל מה שנדרש לדעתה זה לדעת לחפש מקורות ולחשוב חשיבה בקורתית:

    מהיא הפונקציה u בהנתן
    (d/dx)^2u=1/2*du/dx
    u(0,t)=u(3,t)=0
    u(x,0)=5*sin(4*pi*x)
    0<x0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן