היום שבו בלעה המציאות את הקולנוע

תוך כדי צפייה בשתי הדרמות של סוף השבוע שעבר – בוואשינגטון ובמוסקווה – התעוררה התהייה מתי הן ייהפכו לסרטי קולנוע או טלוויזיה. האומנם זה יקרה ?

אורי קליין

אולם התיאטרון במוסקווה השבוע (למעלה). אוטובוס שנהגו נורה בידי הצלף בארה”ב לפני כשבוע
המציאות ניצחה, כנראה. היא קובעת את הנראטיב שמוביל ממלחמת המפרץ אל אירועי 11 בספטמבר ומשם אל שתי הדרמות שהתרחשו במקביל בסוף השבוע הקודם בוואשינגטון ובמוסקווה – שתי הבירות שייצגו במשך זמן רב כל כך את הנראטיב ההיסטורי של המלחמה הקרה. והמציאות היום קובעת כיצד ייצגו אותה. החוקים השתנו, הכלים נשברו, ואירועי סוף השבוע שעבר, האחד באזור ואשינגטון והשני בתיאטרון במוסקווה, הוכיחו זאת שוב.

כאשר עברתי מסי-אן-אן לסקיי ניוז, ומשם לפוקס ניוז ולבי-בי-סי וורלד, כדי לקלוט כל מידע אפשרי משתי הדרמות שהגיעו לשיאן במשך אותו סוף שבוע, חלפה במוחי התהייה – מתי ייהפכו הדרמות האלה לסרטי קולנוע או טלוויזיה, וכיצד?

בה בעת ניקרה בי התחושה המפתיעה שזה דווקא לא יקרה, ושמה שאני רואה בארבעת ערוצי החדשות הם הסרטים היחידים שיתעדו את שתי הדרמות האלה. והרי התרגלנו שכל אירוע דרמטי, פרטי או ציבורי, זוכה בשלב מסוים לייצוג על מסך הקולנוע או הטלוויזיה – התרסקותו של מטוס לנהר הפוטומאק, פרשת הרצח של בני הזוג מננדז בידי שני בניהם, או סיפורה של המורה שנשלחה לכלא משום שניהלה רומן עם אחד מתלמידיה.

מבצע אנטבה הונצח בשלוש גרסאות קולנועיות וטלוויזיוניות שהופקו כמעט במקביל, זמן קצר לאחר האירוע עצמו. גם איימי פישר, שכונתה בתקשורת האמריקאית “הלוליטה מלונג איילנד” והואשמה בניסיון לרצוח את אשת המאהב שלה, זכתה ששלוש דרמות טלוויזיוניות נפרדות יתעדו את השערורייה האומללה והמכוערת שבה היתה מעורבת.

לעתים נדמה שאין משפט אהוב יותר על המדיה האמריקאית מ”מבוסס על סיפור אמיתי”. המשפט הזה מופיע לרוב בתחילתו של סרט, כתוב על מסך נפרד, במין צניעות שהיא בעצם סוג של יהירות. הופעתו אמורה להוסיף מידה של אמינות וחשיבות לסרט שאנו עומדים לראות. ההכרזה אמורה לנטרל אותנו; כי כיצד נוכל לטעון, למשל, שהעלילה מופרכת או שהדמויות לא משכנעות אם הסרט מתבסס על מקרה שהיה ודמויות הקיימות במציאות? ואיך נוכל לטעון שהסרט גרוע אם הוא מבוסס על סיפור אמיתי? בהנצחת אירוע שקרה הוא כבר עושה שירות היסטורי חשוב.

הדרמות שהתרחשו באחרונה נראות מתאימות להנצחה קולנועית או טלוויזיונית. הן שונות מאוד זו מזו, אך שתיהן כוללות מיתוסים ומרכיבים עלילתיים שמוכרים לנו כבר מסרטים רבים, דמיוניים או כאלה שהתבססו על המציאות.

בימים שקדמו ללכידת החשודים בירי הסדרתי באזור ואשינגטון, תיעדו

מצלמות ערוצי החדשות את האתרים שבהם התבצע הירי, מהזווית הגבוהה

והמרוחקת שממנה הוא התבצע. היה משהו מצמרר בתמונות האלה. לרגע קטן לא

היה ברור דרך עיניו של מי – הצלם או הצלף עצמו – אנו רואים את האתר.

הצמרמורת הזכירה סרטים אמריקאיים רבים כל כך, שבהם פסיכופת מסתורי

ואלמוני, שזהותו מתגלה בהדרגה, מפיל אימה על קהילה שלמה. לאמריקה יש

משיכה לגיבורים שפועלים לבדם; היא רואה בפעילות העצמאית הזאת ערך

שמבליט את האינדיווידואליות של הגיבור. ערך זה מנטרל את הסכנה

שבהיספגות במערך הקפיטליסטי הקולקטיווי, שבו כולם דומים ואולי אף

זהים.

גיבור המערבון פעל תמיד לבדו; פרד זינמן, בסרטו “בצהרי היום” מ-,1952

ביקש להציג גיבור מערבון (בגילומו של גרי קופר) החושש לפעול לבדו.

הוא מבקש את עזרת הקהילה שלמענה הוא פועל – עזרה שלא ניתנת לו. ואז

קם ג'ון ויין והכריז שמדובר בחרפה, בגידה במורשתה ההיסטורית של

אמריקה. בתגובה ל”בצהרי היום” יזם ויין ב-1959 את הפקת המערבון “ריו

בראבו”, שבו הופיעה שוב גדולתו ההירואית והרומנטית של הגיבור, שאינו

נרתע מהבדידות המבצעית שנכפית עליו.

המשיכה אל הגיבור הקולנועי שפועל לבדו לא הוגבלה רק להיסטוריה

האמריקאית. היא נמשכה גם באותם סרטים שתיארו את המשך המאבק על השלטת

החוק והסדר באמריקה שהתהוותה על בסיסו הסמלי של המערב הפרוע. אמריקה

אהבה את דמותו של השוטר שמשיג תוצאות דווקא בשל התנהגותו

הנון-קונפורמיסטית. דמותו של השוטר הארי קלאהן, המכונה הארי המזוהם,

בגילומו של קלינט איסטווד, היא אולי הדוגמה הבולטת והאהודה ביותר של

שוטר מהסוג הזה. אמריקה גם אהבה את דמות הבלש הפרטי, נוסח האמפרי

בוגרט למשל, שיעילותו וההילה הרומנטית שמקיפה אותו נובעות מכך שהוא

עובד תמיד לבדו.

עם השנים התגלה גם הצד האפל של האינדיווידואליות ושל המשיכה האמריקאית

אליה. כבר בסרטי הגנגסטרים שהופקו בשנות השלושים תוארו הסכנות –

נפילתו של הגנגסטר היתה לרוב תוצאה של אובדן עצמאותו. הנטייה הזאת

הלכה והתחזקה בשנות השישים, בעקבות סדרת ההתנקשויות הפוליטיות,

שהעידו על התעוותותם של כמה מערכיה הבסיסיים של אמריקה. שהרי גם לי

הארווי אוסוולד פעל לבדו – זו לפחות המסקנה שוועדת וורן, שחקרה את

רצח הנשיא קנדי, הגיעה אליה. ולעתים היתה ההרגשה שאלה המתנגדים

למסקנה הזאת, ובהם למשל אוליוור סטון בסרטו “”JFK מ-,1991 עושים זאת

לא רק משום שהם חותרים לאמת ההיסטורית, אלא משום שהם מתקשים להיפרד

מהמיתוס החיובי של הגיבור האמריקאי שפועל לבדו. הם רוצים שהרוצח יהיה

חלק מקנוניה, שמאגדת בתוכה מספר רב של דמויות פועלות, שאישיותן

וזהותן מטושטשות.

ב”נהג מונית” מ-1976 מיקם מרטין סקורסזי את דמותו של הגיבור שפועל

לבדו בהקשר פסיכופתי. סרטו היה תשובה לסרטים שהופקו באותו עשור ובהם

תוארה פעילותו של אזרח אמריקאי מן השורה, שכתוצאה מייאושו מיכולת

הממסד האמריקאי להשליט חוק וסדר הוא יוצא לנקום באלה שפגעו בו. סדרת

“משאלת מוות”, בכיכובו של צ'ארלס ברונסון, היא דוגמה מייצגת לסרטים

אלה.

בשנות התשעים נחשפו הצופים לשורה ארוכה של פסיכופתים שהפעילו כוחות

משטרתיים ואחרים בניסיון ללכוד אותם: ג'ון מלקוביץ' ב”בקו האש”

(1993), שעלילתו התייחסה לרצח קנדי, דניס הופר ב”ספיד” (1994), טומי

לי ג'ונס ב”ספירה לאחור” (1994), ג'רמי איירונס ב”מת לחיות 1995)

“3), כריסטופר ווקן ב”90 דקות לרצח” (1995) ואחרים.

הניסיון ללכוד את הצלף הסדרתי שהשליט אימה על ואשינגטון וסביבותיה

נראה כהמשך ישיר של הסרטים האלה. גם הדרמה שהתרחשה במוסקווה מתאימה

לעיבוד קולנועי שכזה. אמנם לא ראינו עדיין סרט שבו היה מספר גדול כל

כך של בני ערובה, אבל החומרים מוכרים. זכורות הסצינות מחוץ למוסד שבו

נלכדו בני הערובה, למשל הבנק בברוקלין ב”אחר צהריים של פורענות”, של

סידני לומט מ-,1975 שהתבסס, אגב, על סיפור אמיתי. כך גם בית החולים

ב”ג'ון קיו” של ניק קאסאווטס, שיצא לאקרנים השנה. ראינו כבר את

הכוחות המשטרתיים והצבאיים שנאספים מחוץ למוסד וגם את הציבור הנרגש

והנלהב שמתכנס לצפות באירוע. ראינו כבר את הדלתות המוגפות ואת

החלונות הנעולים, ועקבנו אחר שורה של דמויות אלמוניות שמטפסות על

הבניין ומחכות להוראה לפרוץ לתוכו. אנחנו יכולים לדמיין מה מתרחש

בתוך הבניין: הדרמות האנושיות שתסריטאי מיומן יכול לטוות מתוך

הסיטואציה הזאת, והמחוות ההירואיות והרומנטיות שיוכל להצמיד לדמויות

שבהן יבחר כגיבוריה של הדרמה.

אינני חושב שכל זה יקרה. משהו קרה לקשר הישיר והתמים שהתקיים פעם בין

המציאות לייצוג הקולנועי והטלוויזיוני שלה. כיצד אפשר עוד לתרגם את

המציאות לקולנוע או לטלוויזיה אחרי 11 בספטמבר ?2001 אירועי אותו יום

ביטלו, אולי לתמיד, את האפשרות הזאת, גם אם יש המשתעשעים בה בעקבות

האירועים האחרונים.

ב-11 בספטמבר 2001 בלעה המציאות את הייצוג שלה לתוכה. והרי איש לא

יעשה סרט שיתאר את מה שהתרחש באחד מאותם מטוסים קודם להתרסקותם

במגדלי התאומים; וגם לא סרט על מה שהתרחש במגדלים עצמם, למרות כל

האפשרויות הדרמטיות המרגשות כל כך שהסיטואציה מציעה.

התגובה המיידית לאירועי אותו יום היתה ש”זה נראה כמו קולנוע”; לא רק

משום הדמיון שבין המציאות לקולנוע, אלא בשל התחושה שהמציאות נהפכה

לקולנוע ושאין עוד אפשרות להבחין ביניהם.

זה לא החל ב-11 בספטמבר. התהליך הגיע אז לשיאו, אך החל כבר במלחמת

המפרץ, שהתיעוד הטלוויזיוני המופשט כמעט לחלוטין שלה לא הותיר כמעט

כל זיכרון קונקרטי בתודעה. זו אולי הסיבה שרק מעט סרטים נוצרו על

המלחמה הזאת בינתיים.

התהליך נמשך בימי נשיאותו של ביל קלינטון, שבה התערבבו המציאות

והפנטסיה. זו אולי הסיבה שבמשך שתי תקופות כהונתו של קלינטון נוצרו

באמריקה יותר סרטים מאי פעם שהעניקו לאמריקה, סמליה ומוסדותיה נפח

מיתולוגי. כאלה היו “היום השלישי”, “אייר פורס “1 ואחרים.

אין זה מקרה שכמעט כל סרט שהופק בשנים האחרונות, והביא את סיפורה של

דמות שאכן קיימת (כגון “הוריקן” של נורמן ג'ואיסון ב-1999 ו”נפלאות

התבונה” של רון האוורד אשתקד), נקלע לבעיות היסטוריות ואידיאולוגיות,

שהדיון בהן פגע ביוקרה וביושרה שלו; ואין זה מקרה שבשנים האחרונות

פרחו הז'אנרים הטלוויזיוניים החופפים המכונים “ריאליטי טי-וי” או

“דוקו-סופ” (כלומר אופרות סבון דוקומנטריות) – שבהם הגבולות בין

המציאות לבדיון טושטשו כמעט לחלוטין.

“הוא כוכב”, אמר לי חבר בעקבות הראיון הטלוויזיוני עם מוסאר בראייב,

מנהיג החוטפים הצ'צ'נים. באותו אירוע תקשורתי לא היה גם אפשר להסיר

את המבט מעיניה של אחת החוטפות – לצד מנהיגה – שניבטו מפניה המכוסות

רעלה; לא היה אפשר שלא להתפעל מהאיפוק ומשיקול הדעת שאיפיינו את שלוש

הנשים הרוסיות החטופות שרואיינו אף הן. זה היה הסרט שנעשה על אותה

דרמה, בעת התהוותה; כל תמונה נוספת שתיעדה את האירוע היתוספה לאותו

סרט, כיצירה שמתעצבת מול עינינו, בזמן שהמציאות שהיא מייצגת מתרחשת.

כך גם הדרמה שהתרחשה במקביל בארצות הברית ובה הוצגו שני הגברים

השחורים החשודים בירי הסדרתי (מעניין שהפסיכופתים הבודדים בסרטים

האמריקאיים הם אף פעם לא שחורים).

ביום השנה לאירועי 11 בספטמבר שידרו ערוצי הטלוויזיה השונים סרטים

תיעודיים. רוב החומרים שנכללו בסרטים האלה תועדו לא על ידי התקשורת

הרשמית עצמה, שבאיזשהו מקום מצאה את עצמה מחוץ לעניינים באותו יום,

אלא בידי חובבים שנקלעו לאזור עם מצלמותיהם או תיעדו את האירוע

מזווית בטוחה, שאיפשרה להם לראות את המתרחש באופן ישיר ומיידי.

הצופים נהפכו ליוצרים של הסרט; וכאלה היינו גם במשך סוף השבוע שעבר,

שבו עקבנו אחר שתי הדרמות המקבילות, ובו בזמן היינו הצופים המתבוננים

בדרמות האלה, וגם היוצרים, שתוך כדי ההתבוננות בדרמות האלה כבר

מעצבים את הסרטים המנציחים אותן בזיכרון ובתודעה.

אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ