האם פסיכולוגיה חיובית עובדת, ולמה לכולנו יש סיכוי עם נינט

האם ספרים של פסיכולוגיה חיובית באמת עוזרים? ומה, בעצם, מחפשות נשים בגברים?

“מי תרצה אותי, מי?” בכה על כתפי חברי הטוב, א', כשישבנו על הבר במסעדת סינטה-בר השכונתית. המלצרית התקרבה בשקט מהצד, והביאה חבילה חדשה של מפיות. א' אפילו לא שם לב. “אני נמוך מדי, רזה מדי ועם מפרצים בגודל של נמל חיפה. איפה אני כבר אמצא בחורה שתרצה אותי?”
“אתה לא נראה כל-כך גרוע,” ניסיתי לעודד אותו. “ויש לך המון שכל. נשים נמשכות לשכל גדול, לא?”
אבל הוא סירב להתייחס. “אני פשוט לא נראה טוב, וכל השאר לא משנה. אני בחיים לא הולך למצוא בחורה.”
עד לכאן, היתה זו פגישה טיפוסית למדי ביני לבין א'. הוא בחור טוב, בסך-הכל. הכרנו בלימודים בטכניון, גילינו שיש לנו תחומי עניין משותפים, ומאז אנו נהנים לדסקס מפעם לפעם על הא ועל דא. שכל יש לו בשפע, אבל בטחון עצמי… קצת פחות. ומה שעוד יותר גרוע, מעט הבטחון העצמי שעוד יש לו מתנדף מהר יותר מחנקן נוזלי בחוף הים באילת, ברגע שמדובר בנשים.
לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי לגבש את עצמי לנאום החישול הרגיל שבדרך-כלל מכניס ל- א' קצת ברזל בעמוד השדרה. אם לסכם את המוטיב העיקרי, הכל מתחיל בזה שהוא חייב להפסיק להתייחס לבחורות כאילו הן נזר הבריאה, ולהבין שגם לו יש מה להציע. כחכחתי בגרון, לקחתי שלוק של מים, והתכוונתי להשתמש בטון סמל הצבא הקשוח ביותר שלי, כאשר התפרץ בעדינות קול עדין לשיחתנו. “סליחה, אני יכולה להגיד משהו?”
שנינו הסתובבנו. שם, מאחורינו, היו זוג רגליים. איני נוהג ללטוש עיניים, אך אני יודע להעריך יופי, וכזה היה שם בשפע. שתי רגליים ארוכות וחינניות, עטורות בג'ינס צמוד, שהתנשאו והיתמרו מעלה מעלה, ואז עוד קצת. כשהצלחתי להרים את מבטי מהרגליים המדברות, הצלחתי לקבל רק רושם כללי של הבחורה שעמדה מאחורינו. רזה, גבוהה, עם שיער חום מתולתל, ומבט ביישני בעיניים. והדובדבן שבקצפת – היא החזיקה ספר ביד. מזל שלארוסתי יש ספרים גדולים יותר, וגם באנגלית.
“לא התכוונתי, אבל שמעתי את מה שדיברתם,” אמרה בקול מהוסס. פניו של א' לבשו גוון של סלק. הוא הקדיש תשומת לב מרובה, פתאום, לכוס המשקה שלו. בכל זאת, בחורה אמיתית, ואפילו עם ספר, עומדת שם ומתחילה לדבר איתנו מרצונה. הבחורה, מצידה, נראתה מבועתת כמעט כמוהו, כאילו ניגשה אלינו מתוך החלטה של רגע. “אני לא רוצה להפריע לכם, אבל יש ספר אחד שממש עזר לי בכל הקטע הזה של בטחון עצמי. אולי הוא יעזור גם לך.”
היא הניחה את הספר על הבר בזהירות, והתרחקה צעד. גהרנו קדימה, א' ואנוכי, 'בוחרים להרגיש טוב' היה כתוב על הכריכה באותיות כתומות גדולות, ולוח איקס-עיגול, בו שובצו פרצופים מחייכים ופרצופים עצובים, הראה כיצד ניצחו החיוכים את הדיכאון.
“הוא ממליץ לעשות כל מיני תרגילים בראש,” הסבירה ברכות אותה דגימה נפלאה של המין הנשי, “למשל, אם אתה חושב שאתה לא יפה, אתה צריך לשנן כל הזמן שאתה מקבל את עצמך כמו שאתה. או אם אף אחד לא אוהב אותך,” וכאן עלתה ארשת עצבות למודת-נסיון על פניה, “אתה צריך לזכור כל הזמן שאתה בן-אדם אהוב, וככה תרגיש יותר טוב.”
המשכנו לבהות בספר ובה, לסירוגין. בסוף מצא א' את קולו שוב. “אכפת לך אם אדפדף קצת, ואחזיר לך אותו לפני שנעזוב?” היא הנידה בראשה לשלילה. “אני וידידה שלי יושבות בשולחן בקומה השנייה. פשוט, עברתי כאן בדרך לשירותים ושמעתי אתכם מדברים וישר חשבתי שאני יכולה לעזור. באמת סליחה אם הפרעתי לכם!” ולפני שהספקנו לומר רובינזון קרוזו, או אפילו 'סינטה בר המסעדה הכי טובה בחיפה, אבל היא לא משלמת על פרסומות סמויות בכתבות לאתרי אינטרנט', היא כבר נעלמה.
א' התחיל מיד לדפדף בספר, כמו בחיפוש אחר אוצר חבוי. אחרי שתי דקות הוא הבין שגם אם יש בספר אוצר, הוא לא ימצא אותו ככה. הוא הרים את כוס המשקה לפיו, הערה לגרונו כשליש כוס לימונדה במכה אחת ומחה את שפתיו. “מה אתה חושב?” שאל.
כחכחתי בגרוני. “אתה באמת רוצה לשמוע?”
“זה הולך לעלות לי בהסבר מדעי, לא?”
“כן.”
“מה, באמת? שוב?”
“נו, אתה מכיר אותי. אי אפשר בלי זה.”
“טוב, דבר.”
“תראה,” פתחתי, “קודם כל, אני בכלל לא אוהב את הספרים האלה כי הם תומכים בזה שתשקר לעצמך. אם לא אוהבים אותך, אז יש סיבה לזה. אתה לא צריך לנסות לשקר לעצמך שכן אוהבים אותך. אולי עדיף שקודם תחשוב למה לא אוהבים אותך, ותנסה לתקן את זה. או שתמצא מישהו שיאהב אותך כמו שאתה. זה נראה לי הרבה יותר פרודקטיבי מלפנטז שכווווולם אוהבים אותך. או אם אתה חושב שאתה לא נראה טוב, אז תחשוב איך אפשר לפצות על זה – בלבוש, בהתנהגות, בתספורת או בכל דרך אחרת. אבל אל תגיד לעצמך שאתה יפה, כי אתה לא. זה מה שאני חושב.”
“אוקי, אז זה מה שאתה חושב. מה עם המדע?”
“אז זהו. בדיוק קראתי מאמר מעניין במיוחד שהתפרסם אתמול בכתב-עת מדעי – מדע הפסיכולוגיה. החוקרים שם ניסו לבדוק אם מחשבות חיוביות באמת עוזרות לאנשים להרגיש יותר טוב. הם ביקשו ממשתתפים עם דימוי עצמי גבוה ונמוך, לחזור על המשפט 'אני אדם אהוב', ואז מדדו עד כמה ההרגשה שלהם השתנתה לגבי עצמם, ומה היה מצב הרוח שלהם אחרי הניסוי.”
“ומה גילו?”
“אתה באמת רוצה לדעת?”
“אני עדיין כאן, לא? נו, אל תשאיר אותי במתח.”
“טוב, אז ככה. מסתבר שדווקא האנשים בעלי הדימוי העצמי הנמוך, שהיו צריכים יותר מכולם את השיפור בהרגשה הטובה, הם אלו שמצבם לא השתפר אחרי ששיננו את המנטרה הזאת. בדיוק להיפך – הם הרגישו יותר רע אחרי כל הניסוי. ודווקא האנשים עם הדימוי העצמי הגבוה, שהיו גם ככה במצב רוח טוב באופן כללי, הם אלו שהרגישו יותר טוב אחרי שאמרו לעצמם שהם אנשים אהובים. אבל אפילו אצלם, השיפור בהרגשה היה זעום.”
“אבל זה לא הגיוני בכלל!”
“טוב, תראה, המוח לא תמיד מתנהג בהגיון. אבל אם אתה מחפש הגיון, אז החוקרים טענו שמשפטים סופר-מאושרים בסגנון דובי-אכפת-לי, מעוררים מיד מחשבות סותרות באנשים עם דימוי עצמי נמוך. אתה מכיר את האנשים שאוהבים להתווכח עם כולם, ולא משנה על מה? אז ככה יש גם מחשבות מנוגדות שקופצות בתגובה לכל משפט מתקתק שאתה משנן לעצמך. הם גם הראו שכאשר הם התירו לאנשים עם דימוי עצמי נמוך לחשוב מחשבות שליליות ולעלות אותן על הנייר, מצב הרוח שלהם דווקא השתפר.”
“בן-אדם, זה לגמרי דפוק.”
משכתי בכתפי. “תאשים את האבולוציה, או את מפלצת הספגטי המעופפת. אבל זה המצב.”
הוא נאנח עמוקות, שילב ידיו על השולחן והשעין את ראשו עליהן. “אז אני חסר תקווה.”
“לא, ממש לא. קודם כל, זה לא שאני שולל את הספר הזה או את התרגילים שיש בו. אני בטוח שהם יותר טובים מלשקוע בדכאון כל היום. אני פשוט אומר שכדאי שתבין שאתה צריך גם לעשות מעשים, ולא רק לחשוב מחשבות היפיות כל היום. וחוץ מזה, הבחורה הזאת…”
ראשו התרומם במהירות. “מה איתה?”
“חמודה, לא?”
“בטח.”
“יפה?”
“כמו ההוכחה למשפט האחרון של פרמה, אבל בפחות מילים.”
“אז למה שלא תנסה להתחיל איתה?”
הוא נחר בזלזול עצמי. “תגיד, אתה צוחק? לא הקשבת לכל מה שאמרתי לך? אני נראה כמו חרצוף, היא נראית כמו דוגמנית. למה שהיא תרצה אותי בכלל? אני ממש לא בליגה שלה. היא בטח מחפשת איזה בראד פיט או נעם טור.”
“ולא חשבת שאולי היא דווקא אוהבת גברים נמוכים, רזים ומקריחים?”
“אל תגיד לי. יש מחקר שמוכיח שנשים אוהבות חנונים?”
“טוב, לא בדיוק. אבל כן יש מחקר שמראה ש…”
“רגע, אתה רציני? שני מחקרים באותה שיחה?”
“אתה רוצה להיות חכמולוג, או שאתה רוצה את הבחורה?”
“אני שותק. דבר.”
“זה משהו די חדש – ממש מהשבוע האחרון. התפרסם בירחון לאישיות ופסיכולוגיה חברתית. הם נתנו ליותר מארבעת-אלפים נבדקים לתת ציונים של 1 עד 10 לתמונות של גברים ונשים. כל אחת מהתמונות דורגה מראש על-ידי החוקרים, כדי לקבוע עד כמה המצולם מפתה, בטוח בעצמו, רזה, רגיש, אופנתי, בעלת קימורים או שרירי, שגרתי, גברי/נשי, ברמה גבוהה, מטופח או מוזנח. ואז, לפי הבחירות של הנבדקים, הם הצליחו ליצור פרופיל של סוג הנשים שגברים מחפשים, וסוג הגברים שנשים מחפשות.”
“נו, ומה נשים רוצות?”
“בוא נתחיל במה שגברים רוצים. גברים, באופן די גורף, נתנו ציונים גבוהים לנשים רזות ומפתות. רוב הגברים נתנו ציונים גבוהים גם לנשים שנראו בטוחות בעצמן. בקיצור, אנחנו יודעים מה אנחנו מחפשים באשה.”
“בסדר, אבל מה נשים רוצות?”
“אז זהו, שאין להן מושג. או, ליתר דיוק, כל אחת יודעת מה היא עצמה רוצה, אבל הן פשוט לא מגובשות מסביב לאותה הדיעה. באופן כללי, קבוצת הנשים העדיפה גברים רזים ושריריים, אבל זה לא היה משהו חד-משמעי ואחיד. רוב הנשים לא הצליחו להסכים ביניהן על תכונות שמושכות את כולן. היה שם הרבה בלגן. חלק מהנשים נתנו ציונים גבוהים דווקא לגברים שאחרות חשבו שיש להם את דירוג היופי של הפאלולה של ברק, תנוח על משכבה בשלום.”
הוא היסס. “אז, אתה חושב שאני גבר החלומות של הבחורה הזאת? למרות… הכל?”
“אני לא יודע. אני רק אומר שאין לך סיבה להיכנע לסטיגמות של היופי הגברי בעיני הנשים, כי כמעט ואין כאלה. אז באמת ששווה לך לנסות – יכול להיות שהיא חולמת עליך בלילות, ולא על נעם טור. אז אם באמת היית גבר החלומות שלה, מה היית עושה עכשיו?”
הוא קם. פתאום, הוא לא נראה כל-כך מדוכדך. “הייתי ניגש אליה להחזיר את הספר, ומזמין אותה לכוס לימונענע.”
“לך על זה. שיהיה בהצלחה, ואל תתפרע עם הלימונענע!”
הוא עלה לקומה השנייה, עם הספר ביד, ואני ישבתי וחיכיתי. דקות ארוכות חלפו. ההמבורגרים שלנו הגיעו. אכלתי את שלי, ואחרי זמן מה, גם את שלו. שלא יתקרר. שעשעתי את עצמי בכתיבת מאמר חדש בלאפטופ על הבר. לאחר שעה וקצת, ראיתי מזווית העין את א' יורד במדרגות עם הבחורה וחברתה, כשכל השלושה צוחקים ונהנים. הוא נופף לי לשלום כשיצא מדלת המסעדה, ואני קרצתי בחזרה וחייכתי לעצמי בסיפוק. צעד קטן למדע, צעד גדול ל- א'.

מקורות:
מחקר של אוניברסיטת וייק פורסט – הקונצנזוס באשר לדירוג המשיכה – אצל גברים בלבד

הודעה של המכון למדעי הפסיכולוגיה