סיקור מקיף

הכוח עבר אל העם

על תרבות הבלוגים, נחום ברנע והתקשורת – העם מקבל את הרדידות שהוא רוצה, אולי הפתרון הוא דווקא לשפר את רמת הדיווחים במדיה?

פסטיבל עיתונות. מתוך ויקיפדיה
פסטיבל עיתונות. מתוך ויקיפדיה

מערכת היחסים העדינה שנרקמת בין הבלוגים לבין העיתונות אינה תופעה שולית או טרנד חולף שנחת עלינו מן השמיים, אלא חלק ממגמה כללית עמוקה יותר שמשמעותה התקרבות התקשורת אל העם עד כדי טשטוש הגבולות והפיכת המרקע ליותר ויותר דק. רדידות כפי שהיא באה לידי ביטוי בבלוגים האינטרנטיים אינה הבעיה, היא רק סימפטום בדרך אל מחלה קטלנית.

נחום ברנע פירסם לא מזמן (ידיעות אחרונות 9.10.09) מאמר בו הוא מגנה את תרבות הבלוגים. ברנע מתרעם ואומר ש"בלוג הוא הגיג שמאן דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות", ובסוף המאמר הוא מעלה את החשש או התהיה האם הבלוגים הם בעצם העיתונות של העתיד שמאיימת על קיומה של העיתונות הקלאסית.

נחום, תקום! התעורר וראה מה שמתרחש סביבך. הבלוגים אינם העתיד של העיתונות כפי שחששת, הבלוגים הם כבר ההווה. הרי העיתונות לא מביאה ידיעות כפי שהן באמת, אלא כפי שהקורא רוצה לקבל אותן ואתה עצמך לא מנהל טור עיתונאי במובן הקלאסי של המילה אתה מנהל משהו שיותר דומה לבלוג.

התקשורת היום קרובה אל העם מאי פעם. שדרני חדשות מדברים אלינו בשפה פשוטה יותר ויותר, ואף מתבלים את דבריהם בסלנג. הם פונים אלינו בגובה העיניים, בלי מילים גבוהות ומנסים לחזר אחרינו בעזרת אנקדוטות פיקנטיות. במהדורות הצרכנות בטלויזיה, השדרן מדבר כמו חבר קרוב שיושב אצלך בסלון וממליץ לך או לא ממליץ על מוצר שהוא קנה אתמול. “שהם לא יעבדו עליך", אומר שוב ושוב החבר הוירטואלי שלנו מהטלויזיה, כי הרי הוא עצמו לא מהווה חלק מה"הם"- אלו שרוצים לעבוד עליך, הוא לעומתם נמצא תחת קטגוריית החבר הטוב שיושב אצלך בסלון וממליץ.

הכל החל עם בואו של עידן הקפיטליזם שגרם לעיתונות להפוך ממקור מידע למוצר. מוצר שצריך ללוש, לקצוץ, לעצב ולעטוף באריזה יפה שתהיה נוחה וידידותית למשתמש (להלן הקורא), זאת על מנת לשרוד בתוך ים המוצרים הזהים שנמצא בשוק. הקורא בתורו בוחר במוצר (כלומר בידיעה החדשותית או בעיתון) שהכי מעניין ומסקרן אותו. במארג יחסים סבוך זה, לא ברור כבר מי יותר זקוק למי- הקורא לעיתונאי, או העיתונאי לקורא, שהרי הקורא מקבל מהעיתונאי מידע אודות המציאות הסובבת אותו ובו בזמן מכתיב לעיתונאי על מה לדבר, ואיך להגיש זאת.

מילת המפתח כאן היא "אינטראקטיבי". התקשורת השכילה להבין שעל מנת לעבור את מחסום האדישות של הקורא המודרני שנתון תחת מתקפה של שטף מידע אינסופי, עליה לנהל איתו אינטראקציה דו כיוונית. עליה לראות בו שותף מלא בבחירת והבאת הידיעות, וחלק אינטגרלי מדירקטוריון מקבלי ההחלטות.

הכוח עבר אל העם וכאשר העם רואה במהדורת הערב את 'הידיעות המטוקבקות ביותר', או 'הידיעות הנצפות ביותר', הוא חש שתרם את חלקו לעשייה העיתונאית. הרי היה שם כשזה קרה, הוא בחר בעצמו אילו חדשות הוא רוצה לקבל.

ניתן לראות את העדויות לשינוי המהותי הזה בכל מקום. באתרי חדשות מקווננים, וכן בעיתונות המודפסת, המערכת קוראת לכל מאן דהו לשלוח ידיעות, הערות והארות ל"מייל האדום". 'בוא והשתתף בעשייה העיתונאית', קוראת המערכת, 'בוא והיה חלק מאיתנו'.

אם כך, מדוע אתה מופתע מר ברנע, מכך שהאזרח הקטן יום אחד קם ופוצח בבלוג, קם ומתיימר לנאום את דבריו החשובים אל מול האומה. הרי אתה ועמיתיך הרגלתם אותו לחשוב שבאמת יש לו דברים חשובים להגיד לאומה. הרגלתם אותו להיות חלק ממקבלי ההחלטות של התעשייה התקשורתית. אם הוא רוצה לשמוע עכשיו על החדש של נינט, ולא על שיגור חללית אל מאדים, אז זה מה שהוא יקבל בפריים טיים. כי הוא הלקוח, והלקוח הרי תמיד צודק.

רק נשאלת השאלה האם בעתיד לפני כל מהדורת חדשות יעלה על המרקע צביקה הדר ומתוך אולם צבעוני ונוצץ יציע לנו לסמס את המספר 1 בשביל לשמוע על הרצח בתל אביב, 2 בשביל לשמוע על השוד בבאר שבע או 3 בשביל לשמוע על הזוכה החדש בהישרדות. אני כבר יכולה לראות בדמיון את הדר מאיץ בנו "קדימה קדימה, יש מאבק צמוד בין הכתבה על הרצח בתל אביב לבין הכתבה על הזוכה בהישרדות. בחרו בעזרת הSMS איזו כתבה אתם רוצים לראות היום במהדורת החדשות המרכזית, זה הזמן לקבוע!”

אז מה היה לנו כאן, דור שלם שבטוח שמאמרים בנושא "נינט שולתתתתתתת" הם לגיטימיים ועמוקים, קשר לקוי בין התקשורת להמונים שמבוסס איך לא, על אינטרסים כלכליים, מסחור של הממסד העיתונאי, חוסר אחריות של אלו שהכוח מצוי בידם וכמובן קשר הון-שלטון-תקשורת, כי העשיר ממשיך להתעשר, המטומטם ממשיך להטמטם ואף אחד לא לומד לקח מכל הסיפור.

הצעות לשיפור- להעלות את רף הידיעות והכתבות במקום להנמיך אותו כל הזמן כדי להגיע למכנה המשותף הרדוד ביותר, להחדיר בעיתונאים ובאנשי התקשורת תחושה של שליחות הירואית במקום תחושת הכוח הנרקיסיסטית האופפת אותם כיום שלא בצדק והכי חשוב ללמוד את התרבות החדשה שצצה ועלתה לה, כי להלחם סתם ולגנות אותה לא ישיג דבר.

באותו הנושא באתר הידען

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

12 תגובות

  1. יעל, את מפספסת את הנקודה. התקשורת המסחרית חייבת להכניס כסף ולכן משרתת, מטבעה, אינטרסים מסחריים ואחרים. בנוסף, עיתונאי כמו ברנע תלוי בקשרים אישיים ואחרי כל כך הרבה שנים בראש הפירמידה העיתונאית, או קרוב לראשה, הוא בהכרח מוטה לכיוון מסויים. ואם לא הוא אז עיתונאים בכירים, לכאורה, אחרים. לבלוגרים אין את החובה הזאת — הם יכולים לכתוב את מה שהם רואים בעינים, ולא דרך הפילטרים של המפרסמים, רשתות הטלוויזיה, האדונים מוזס ושות', וכו'. יש אכן בלוגרים שכותבים מה שבא להם, ולא מתייחסים למקצוע ברצינות. אבל יש הרבה בלוגרים חוקרים, הנמצאים בשטח, ומביאים מידע אמין ומפורט.

    עוד משהו: בעוד שתקשורת ההמונים הישנה (עיתונות, טלויזיה) דיברה מעמדה של סמכות מוחלטת, ולכן העמידה את כולנו בפוזיציה של "את זה קח ואת זה תדע", התקשורת החדשה – בלוגים, טוויטר, יוטיוב – מאלצת את הקוראים והצופים להחליט בעצמם מה אמיתי, מועיל, נכון, מוסרי. כך שיש כאן פוטנציאל אמיתי לשפר את החברה, ולא להיפך.

  2. רוב האנשים אוהבים תוכניות ומסרים רדודים, כי הם אנשים רדודים.
    (רוצים נקניקיות?)
    רדודים או טיפשים או סתם לא רוצים לחשוב כשאפשר להשתמש בכוח, ובד"כ תאבי בצע. ככה, זן כזה. יש כאלה שלא, אבל מעט מדי, והם יתכנסו בכמה אתרים רק להם.
    ואז יפילו כמה פצצות על A וכמה על B, ויהיו קצת פחות מכל הסוגים.

    ההתקדמות הטכנולוגית של המעטים עושה חיים קלים לכולם. גם לרשעים.
    ותורות המוסר – מהפילוסופים על אוזניים סתומות. לא ביסודי ולא בתיכון.
    מגדלים בבונים. ולא רק כאן.

    פתרונות כרגע אין. אבל כדאי לא לעשות ילדים, ואם כן, לפחות עם מישהוי ברמה שלך. ולקוות.
    הגנטיקה צריכה עוד לתת פתרונים על כמה סוגיות של אופי ושל אינטליגנציה.
    והיא תיתן. או אז נראה את הויכוחים על הפרדת אוכלוסיות, ועל האתיקה הקשה של ההכרה במציאות, בה לא כולם שווים.
    אם יישאר מקום סביר לחיות בו בכדוה"א עד אז, אולי זה היה שווה משהו.

    אגב, יעל פטר, יש לך כתבות טובות :}
    לנאצות, וירוסים, ודיבורים על רומו של עולם, [email protected]

  3. ראול,

    גם אני שמעתי אמירה זו לא פעם. אולי זה נובע מכך שעדין לא ניתחנו באופן מלא את המח האנושי על כל מורכבויותיו, אבל כפי שאתה אמרת, גם את היקום עדין לא הסברנו באופן מלא. בכל אופן אין ספק שהפסיכולוגיה זה דבר חיוני ושימושי ובעתיד הלא רחוק, צפוי שיפור רב בתחום.

  4. אורן,
    נכון. טוב לדעת שיש כאן אנשים שמקשיבים גם לבני אדם אחרים ולא רק לעצמם.

  5. אגב בלוגים
    אני מנסה לקרא לפעמים
    ולא פעם אני נתקל באיזה מתמטיקאי או כימאי שקורא לזרמים בפסכילוגיה פסבדו מדע
    אני מניח שכיוון שזה לא דבר שברור כמו מתמטיקה או נוסחאות כימיות אז קשה לאנשים
    להכנס לזה ולכן הם מבטלים את זה
    כי הרי גם על פיזיקה נוכל להרחיק לכת ולאמר שכלום לא קיים

    נ.ב כשהם עצמם מתייחסים לפסיכולגיה הם משנים זאת לפילוסופיה

  6. סתם נתתי דוגמא
    למרות שבאמת נהניתי מהכתבה
    אגב כבר הזכרת פעם שבתוכניות ריאליטי נותנים לצופה לחשוב שהוא מציל את היום
    וזה בעצם אותו רעיון

  7. ברנע נלחץ כי פתאום יש לו תחרות. הבלוגים מתחרים ברדידות ובטמטום של העיתונות הכתובה (שברנע כמובן רק אחד ממיצגיה הרבים), and vice versa.

    וכפי שציינו כאן לפניי, יש לא מעט בלוגים טובים ואיכותיים. הכל תלוי בכותב הספציפי, ולאו דוורא באכסניה שנותנת לו במה לפרסם את דבריו.

  8. ברוב הבלוגים שאני קורא, הכתיבה מקצועית יותר עניינית יותר ומעמיקה יותר מהכתיבה של ברנע.

  9. ברנע טועה
    אני אישית שונא להיתקל בבלוגים כיוון שלרב זה אנשים מטופשים בקיצור אני לא אחזור על מה שכתוב לעיל
    אבל יש גם כאלו בלוגים שאני מחפש
    http://www.notes.co.il/greengross/index.asp

    נ.ב עוד משהו מטופש זה הטוקבקים שמאשרים את הכותב
    דוגמא: אחלה כתבה אבי
    :לשם שינוי אני מסכים איתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן