סיקור מקיף

אמריקה הגדולה והמסכנה

האמריקאים, החשים מותקפים, מפשפשים בהיסטוריה שלהם ומחפשים תקדימים. ההיסטוריון אריק ראוכוויי משווה את הטרור האיסאלמי לפעילות האנרכיסטים, ששיאה ההתנקשות בחיי הנשיא מקינלי, מאה שנים לפני מתקפת 11 בספטמבר. איך התמודד רוזוולט עם מה שנתפש כאיום רדיקלי

אריק ראוכוויי

מימין: מקינלי. רצח ידוע מראש. צ'ולגוש. אנרכיסט או מטורף

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/anachistsattact.html

הרבה לפני 11 בספטמבר ,2001 למדו האמריקאים
כיצד לחיות עם הפחד מפני ברית אמורפית גלובלית של מטורפים ובריונים, הרוצה להרוג אותם אך ורק בגלל מה שהם. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, טועה באומרו ש"ההיסטוריה מספקת לקח ולימוד כה מעטים לימינו". בדיוק כשם שטרוריסטים איסלאמים עוקבים אחריהם עכשיו, כך רדפה רוח הרפאים הקומוניסטית את הוריהם ואנרכיסטים ארבו לסביהם. הם חיו עם הפחד הזה מהזמן שזיכרון האדם מגיע אליו.

בספטמבר 1901 פגעה מתקפה טרוריסטית בבפאלו שבניו יורק בלבה של אימפריה אמריקאית חדשה. זו היתה האחרונה בשורה בת עשרות שנים של מתקפות על אומות מערביות. אבל התגובה של מנהיגים אמריקאים – בראשם תיאודור רוזוולט – כוננה תוכנית להדיפת השנאה שעמדה מאחורי מתקפות אלה. רוזוולט, שהוקיע את רשע הטרור, גם השתמש בו כדי לעודד ולהבליט את הצדדים הטובים יותר באופי האמריקאי.

ב-1881 התכנסו מאות אנרכיסטים בפאריס ובלונדון כדי לדון בשימוש בטרור ככלי נשק נגד הציוויליזציה התעשייתית. גל של אלימות החל שוטף אט אט את העולם המערבי. פצצות התפוצצו בלי אזהרה ופגעו בעשרות אזרחים חפים מפשע. עם האצתו של מסע הטרור, הרגו מתנקשים את הנשיא הצרפתי סאדי קרנו, את ראש ממשלת ספרד אנטוניו קנובס דל קסטיו, את הקיסרית אליזבת מאוסטריה ואת מלך איטליה אומברטו.

ארה"ב לא היתה חסינה. בהפגנת פועלים ב-1886 בכיכר היימרקט בשיקאגו התפוצצה פצצה ובעקבותיה פרצה מהומה. נהרגו שבעה שוטרים ומספר לא ידוע של אזרחים. ארבעה אנרכיסטים נתלו לאחר מכן באשמה שהסיתו לפיצוץ. ב-1892 ניסה אנרכיסט להתנקש בחייו של איל הפלדה הנרי קליי פריק. איש לא ידע מנין תבוא המתקפה הבאה. כפי שהסביר מניח הפצצות האנרכיסט אמיל אנרי: – il n'y a pas d'innocents אין חפים מפשע.

כאשר עלה האנרכיזם הטרוריסטי, הוא נראה כאידיאולוגיה מטורפת שחסידיה היו משוכנעים כי אלימות סמלית תביא לקריסת הקפיטליזם ותפנה את הדרך לאוטופיה. מאמינים אנרכיסטים אמיתיים היו מוכנים להרוג ולמות למען המטרה. אנרכיזם נשמע מטורף במיוחד לאמריקאים, שנהנו יותר מכל עם אחר מברכותיה של חברת הצריכה המודרנית.

כאשר נמשכה האלימות, ציין אוסוולד, הסתמן דפוס: הרוצחים באו ממדינות במזרח אירופה ומאזור הים התיכון, שבהן "הגיעו הניגודים בין עושר לעוני לשיאם האכזרי ביותר". פרשנים אמריקאים רבים הגיעו למסקנה שהטרור האנרכיסטי היה בעיה חברתית, מרי של "מצוקה ואומללות נגד האושר", שבניגוד לשיגעון, מחייב תרופה פוליטית.

עד סוף המאה שום תרופה כזאת לא צצה. לפיכך, כאשר ב-6 בספטמבר 1901 ירה אנרכיסט ופצע אנושות את הנשיא האמריקאי ויליאם מקינלי בתערוכה הפאן-אמריקאית בבפאלו, וכך הביא את סגן הנשיא תיאודור רוזוולט לבית הלבן – היה זה מעשה מזעזע אך לא מפתיע.

לפני המתקפה ניבאו חוזים ופרשנים בדרגות שונות של רצינות את רצח מקינלי. שומרי האומה ידעו שטרוריסטים רצו לפגוע בארה"ב, אך עשו רק מעט למנוע מתקפה. כך איפוא הלך מקינלי לראש התור של מקבלי פנים ב"היכל המוסיקה" בתערוכה. ליאון פ' צ'ולגוש, שנראה לא מזיק, פשוט חיכה בתור עד שהגיע לראשו ואז ירה בו.

הרצח העמיד את הפקידות האמריקאית במצב מביך ולא נעים. הם רצו לפטור את המתנקש כמטורף. בדרך זו, כפי שטען הסניגור שמינה בית המשפט, לורן ל' לואיס, הם יכלו להימנע משאלות קשות מדוע רצו טרוריסטים לתקוף אותו מלכתחילה ואם אפשר היה לעצור בעדם. "אם תוכלו למצוא שנאשם זה לא היה אחראי למעשיו", הפציר לואיס במושבעים, "תוכלו לעזור בהסרת עול גדול מהלבבות והמוחות של אנשי מדינה זו והעולם (…) לו הייתם יכולים לפסוק שגורל זה בא עליו במעשה של אדם מטורף, היה זה זהה למצב שבו היה מת בתאונה". במקרה כזה לא היה שום צורך בחקירה ודרישה בשאלה אם אפשר היה להסיט טרוריזם אנרכיסטי מיעדים אמריקאיים.

אבל הכרזה על המתנקש כעל מטורף פירושה גם היה לחוס על חייו. כך שהשלטונות פעלו בקדחתנות, תחילה כדי להשיג נקמה ואז כדי למנוע את חקירת המתקפה. תומס פני, התובע הכללי המחוזי, הכריז: "צ'ולגוש היה שפוי ואנרכיסט ללא שום ספק". ואולם, מעבר לכך הוא רצה להעלים כל מה שהיה אפשר וסירב לפרסם מידע על חקירתו. האיש נשפט, הורשע ונידון למוות במהירות.

ב-29 באוקטובר חסמו סוהרים את פיו של צ'ולגוש כשכבר ישב בכיסא החשמלי ואמר את דבריו האחרונים, כדי למנוע ממנו להשמיע "נאום אנרכיסטי". מנהל הכלא הורה לקבור אותו בקבר מלא חומצה גופריתית כדי להבטיח את התמוססותה המהירה של הגופה. אפילו לשרידיו של האיש המת אסור היה לספר סיפורים.

התחושות של אותם הימים קיבלו ביטוי בספרים ובסרטים ישנים, כמו הסצינה ב"אזרח קין" שבה המו"ל צ'רלס פוסטר קיין מלמד כתבים איך להפחיד כיאות מקור שאינו שש לדבר: "קראו לו אנרכיסט – בקול רם, כך שהשכנים יוכלו לשמוע". אמריקאים שחשו מאוימים על ידי טרור בינלאומי בשלהי המאה הביטו בעין עקומה על גברים כהי עור בעלי עיצורים רבים מדי בשמותיהם ונשאו עיניים למנהיגיהם כדי לקבל מהם הגנה.

מבין המדינאים האמריקאים, רק תיאודור רוזוולט, שתקופה ארוכה קרא לעמיתיו להתייחס ברצינות לאיומים רדיקליים, נראה בוטח ושליו מול הבעיות שהציב הטרור. בדומה לאנרכיסטים, איבחן רוזוולט מודעות גדלה בקרב אמריקאים לעוולות אותנטיים. הוא האמין, כפי שהאמינו רק פוליטיקאים מועטים אחרים, שהנוחות של חיי המעמד הבינוני עיוורה רבים מבני ארצו לקשיים המוטלים על רוב רובה של האנושות, קשיים שפעולה פוליטית יכלה להקל על השפעותיהם.

כך איפוא הציע רוזוולט לטפל ב"בעיות החברתיות" הגדולות וב"אנטגוניזם" של אותם ימים – הרדיקליות שאיימה על ביטחונם של אמריקאים – על ידי ריסון הקפיטליזם.

רוזוולט זיהה "רעות חולות אמיתיות וחמורות" בוול סטריט (כגון חשבונאות כוזבת וביזה של אנשי צווארון לבן), שכירסמו בגאווה הפטריוטית של אמריקאים ב"הישגים תעשייתיים שהציבו אומה זו בראש האומות". במקום לפטור את הטרור כמעשה ידיהם של זרים ומטורפים, הפך רוזוולט את הבעיה להזדמנות לחשבון נפש אמריקאי. בעקבות הטראומה הלאומית, איש לא קרא עליו תיגר ברצינות. סדר-היום שלו – שעניינו שינוי הקפיטליזם האמריקאי, בחלקו כדי שימשוך אליו פחות איבה – שלט מאז בפוליטיקה האמריקאית.

רוזוולט, שלא בידיעתו, גם איבחן היטב את בעיית צ'ולגוש, אם כי חלף זמן מסוים עד שהדבר התברר. לאחר שנקבר המתנקש, פתחו שני פסיכיאטרים בוסטונים, וולטר צ'נינג ול' ורנון בריגס, בחקירת טירופו האפשרי. הם מצאו שהתפתחותו כנער עלתה על נתיב "מעוות" וכי לא היה אחראי למעשיו. בריגס המשיך מאז בשתדלנות בבית המחוקקים של מסצ'וסטס, כדי לשפר את החקיקה לזיהוי עבריינים לא שפויים. התוצאה היתה חוק בריגס מ-1921. החוק, שהוכנסו בו תיקונים, עודנו תקף במסצ'וסטס גם כיום. אבל בעיניים מודרניות העדות על אי-שפיותו של צ'ולגוש נראית קלושה. מה שמפרספקטיווה בוסטוניאנית נראה כהתפתחות "מעוותת" היה למעשה סיפור אמריקאי רגיל עד לפתטיות.

בדומה למיליוני אמריקאים, צ'ולגוש, יליד דטרויט, עבד בבית חרושת לפלדה ובענפים אחרים שהאבטלה טילטלה דרך קבע. בתקופות של ירידה כלכלית הוא היה חסר עבודה. וכמו מיליוני מובטלים אחרים הוא קרא בעיתונים כיצד התייחס השוק החופשי לאמריקאים רבי עוצמה. בשפל הכלכלי של ,1893 למשל, ויליאם מקינלי, שהיה אז מושל אוהיו, עמד בפני פשיטת רגל, אבל חולץ בידי ידידיו, מראשי ענף הפלדה. בינתיים, בית החרושת לפלדה שבו עבד צ'ולגוש הכניס אותו לרשימה שחורה מפני שהשתתף בשביתה. מצבו הבריאותי הלך והידרדר והוא שב והיה מובטל. לבסוף החליט למות כטרוריסט אנרכיסטי והתנקש בחיי הנשיא.

מעשהו הביא להפקדת המדינה בידי נשיא, שהאמין כי מחזור העסקים מחייב רגולציה וריכוך, גם כדי למנוע עליית רדיקלים ולהסיט את תשומת לבם ממוסדות אמריקאיים. זו היתה שיטה שמרנית לסיכול איומים רדיקליים. מנהיגים שבאו אחריו אימצו אותה והיא הבטיחה שהקפיטליזם האמריקאי יהיה מושא לקנאת העולם במשך כמעט מאה שנה מאז.

אם, כפי שטוען הפילוסוף הבריטי ג'ון גריי, "המבשרים הקרובים ביותר של אל קאעדה הם האנרכיסטים המהפכנים של שלהי המאה ה-,"19 אז אולי אנו יכולים ללמוד דבר מה מהאסטרטגיה שאימץ רוזוולט כדי לדכא איום רדיקלי זה.
ידען אפוקליפסה במציאות- בעקבות 11 בספטמבר

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~683074553~~~34&SiteName=hayadan

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן