שימפנזים נזקקים להדרכת ההורים כדי להשתובב בבטחה
במרכז זמביה, בבית היתומים לחיות בר צ’ימפונשי, עשרות שימפנזים חסרי הורים גדלים בחברותא, ללא מבוגרים. זה סידור מוצלח בשביל השימפנזים הצעירים, מפני שבטבע, יתמות עלולה להוביל למוות.
אבל אפילו בבית המחסה, לחיים בלי הורים יש חסרונות. מחקרים שנערכו על מגוון רחב של בעלי חיים חברתיים הראו שהתפתחות החברתית התקינה תלויה בנוכחותם של פרטים בוגרים, כך שיתומים מצויים בעמדת נחיתות.
כדי לברר כיצד טיפוח אימהי מעצב את יחסי הגומלין בין שימפנזים, חוקרים עקבו אחר אופן משחקן של שתי אוכלוסיות צעירים בצ’ימפונשי: קבוצת יתומים וקבוצת שימפנזים שאימותיהם גידלו אותם. למרבה הפליאה, היתומים פתחו במשחק לעתים קרובות יותר מאשר חברי הקבוצה בפיקוח אימהי. “הוקל לי לראות שליתומים הייתה מוטיבציה גבוהה לנסות ולשחק משום שמקובל לראות בכך סימן לבריאות נפשית,” אומר תלמיד המחקר אדווין ון ליווֶן, שניהל את המחקר במכון מקס פלנק לפסיכו-בלשנות בניימיחן שבהולנד.
אך אף על פי שהשימפנזים היתומים אהבו לשחק, הם לא הצטיינו בכך תמיד. לרוב, המשחקים ארכו פחות מ-60 שניות, לעומת משחקי השימפנזים שאינם יתומים שארכו כמה דקות בכל פעם. כמו כן, המחקר שהתפרסם בכתב העת לקוגניציה של בעלי חיים מדווח שמשחקי היתומים הידרדרו לאלימות לעתים קרובות פי חמישה ממשחקי חבריהם שאינם יתומים.
מה מונע ממשחקם של השימפנזים שגדלו בפיקוח אימהי להידרדר לאלימות? ייתכן שהם למדו להשתמש באותות עדינים המאפשרים אווירה רגועה. קל לטעות ולפרש התנהגויות משחק רבות, כמו נשיכות ומכות, כתוקפנות, וגדילה בקרבת מבוגרים עשויה ללמד את הצעירים את חוקי ההתנהגות הידידותית.
ואפשר שההשגחה הקפדנית של האם מגיל צעיר מציבה גבולות בני קיימא. אם אימהות מתערבות באופן עקבי כשהמשחק יוצא מכלל שליטה, “אז לאורך זמן, הצעירים שגדלו כך לומדים לא להסלים,” אומר קלאודיו טֶני, חוקר קופים מאוניברסיטת בירמינגהם באנגליה.
החדשות הטובות הן שלצעירים היתומים יש להם די זמן ללמוד את הנורמות החברתיות. “יתומים יכולים להתבגר לחיי חברה כשירים למדי,” אומר ון ליוון, “כל עוד יש להם הזדמנות לחיות חיי חופש בסביבה גדולה והולמת עם קופים רבים אחרים.” לדבריו, בצ’ימפונשי יש ארבע קבוצות כאלה הכוללות יתומים בוגרים ושבסך הכול “הם נראים בריאים ויציבים ויש להם התנהגות טיפוסית של שימפנזים.”
