כוכב האדם

בקולנוע, אין ערך לנאמנות למציאות, כמו לאופן שבו היא נתפסת על-ידי הצופים

המאמר פורסם בגלילאו בנובמבר 2001 ומובא באדיבות כתב העת גלילאו

סרטי מדע בדיוני מראים לנו עולמות שהחוקים שלהם, חוקי טבע או חוקי חברה, שונים מאלו המוכרים לנו, ומאפשרים התבוננות מחודשת בתופעות ובמצבים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. לא מכבר עלה על מסכי הקולנוע בארץ הסרט “כוכב הקופים”, שהוא אחרון בסידרה של סרטים בעלי חוקיות דומה. כמו בסרטים הקודמים, מגיע אסטרונאוט, בן התרבות המערבית, אל כוכב-לכת שבו נהפכו סדרי בראשית: קופים ממשפחת האדם (גורילות, שימפנזים ואורנגוטנים) הם היצורים האינטליגנטים ושליטי כוכב-הלכת, ואילו בני-האדם הילידים הם הנחותים, הנלכדים, חיות-הצייד, השבויים והעבדים של הקופים. בהיותם יצורים אינטליגנטיים, לא יכולים הקופים להיות נטולי אמונה, ולכן העניקו להם יוצרי הסרט דת משלהם. ייסד אותה נביאם של הקופים, שימפנזה בשם סימוס, ולפיה הקופים, פיסגת התהליך האבולוציוני, נבראו על-ידי אלוהים בצלמו וכדמותו. בניגוד לנו, אין הקופים שבסרט מנסים ליישב את הסתירה שבין ההודאה בהיררכיה האבולוציונית, לבין הבריאה בצלם אלוהים. האדם, לפי אמונתם של הקופים, אינו אלא יצור נחות – חיה המשוללת כל זכויות קוף. מצב זה יוצר, כמובן, עימות בין חוקי כוכב-לכת זה לבין המוסר והכללים המקובלים עלינו, ובעיקר מציב אותנו מול הקונפליקט שבין אמונתם ודתם של קופים, לבין האמת. יחד עם זאת, מאפשר לנו הסרט להעריך מחדש את המרכיבים השונים של “מותר האדם”.

האמונה היא רק אחת מבין מספר תכונות אותן יש לנו נטיה לראות כ”מותר האדם”. תכונות רבות אחרות, שנחשבו כבלעדיות לאדם, נפסלו, בזו אחר זו, לאחר שמצאו אותן אצל בעלי-חיים שונים, כמו גם אצל הקופים. אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היתה הטענה שרק האדם משתמש בכלים, כלומר, מסוגל לקחת עצם כלשהו, להתאים אותו לצורך מסויים, ולהשתמש בו. ואז גילתה ג’יין גודול שהשימפנזים בטבע יודעים לקטוף ולהתאים ענפים דקים, להחדיר אותם אל קיני טרמיטים, ולאסוף בעזרתם את הטרמיטים למאכל. למרבה הבושה, נתברר שגם בעלי חיים פשוטים יותר, עם מוח של ציפור, מסוגלים לכך: הפרוש הנקר באיי גלאפגוס יודע להתאים קיסמים דקים לנבירה בחורי עצים על-מנת להוציא משם זחלים למאכל, ולאחרונה נצפתה תופעה דומה גם בעורבים שחורים. אני עצמי צפיתי, והסרטתי במצלמת וידיאו, עורב אפור, כשהוא מפורר פרוסת לחם, משליך את פרוריה אל המים באופן מבוקר, כפתיון, ודג בעזרתם דגים. אפילו תכונות הדורשות, לכאורה, חשיבה מרובה ותכנון לטווח ארוך, כמו חקלאות, אליהן, לפי המקובל, הגיע האדם המודרני רק לפני כעשרת אלפים שנה, מצויות כבר מאות מליונים של שנים בנמלים וטרמיטים, שמגדלים כנימות ופטריות לחליבה ולמאכל. אפילו התנהגות אנושית מובהקת, כמו לקיחת עבדים, קיימת כבר בנמלים. מכאן שלא כל התנהגות מורכבת חייבת להיות אינטליגנטית. ואם בעלי-חיים מסוגלים לעשות את כל אלה, האם האמונה היא המפלט האחרון של טענת מותר האדם?

יותר מכל סרט אחר לפניו בסידרת “כוכב הקופים”, מתיימר הסרט האחרון לחקות את התנהגותם האותנטית של שימפנזים, גורילות ואורנגוטנים. באופן מעשי יוצאים האורנגוטנים, הפחות מוכרים לציבור, מקופחים. אין זכר בסרט לנינוחות ולתנועות האיטיות שכל-כך מאפיינים אותם. מהתנהגות הגורילות נשמרו כמעט רק תיפוף החזה שלהם, וההסתערות בשדה הקרב, בדומה להסתערות של זכר המאיים על אויבו. נעדרת בסרט השלווה הטיפוסית לבעלי-החיים הגדולים הללו, שמזונם היומי הוא כמויות אדירות של עלים. בעיקר מתמקדים השחקנים בחיקוי תנועות וגינונים של שימפנזים, שמתבטאים בגינונים של תנועות ידיים, במגעים, ובהושטת ידיים לפיוס. הבחירה הזו אינה צריכה להפליא את כל מי שמכיר את המדיום הזה: בקולנוע, אין ערך לנאמנות למציאות, כמו לאופן שבו היא נתפסת על-ידי הצופים. ואם הצופים מכירים טוב מכל את התנהגותם של השימפנזים, שיהא כך – יוצרי הסרט מציגים בפניהם את ההתנהגות הקופית כפי שהיא מוכרת להם. שיבוש העובדות אינו מצביע בהכרח על בורות של יוצרי הסרט. ליוצרי הסרט היה כל הכסף הדרוש בכדי להשיג את כל המידע המדוייק והעדכני שבו יחפצו. אלא שיוצרי הסרט תופרים את הסרט למידע הלקוי והמוטה של קהל הצופים, כהחלטה מודעת וקולנועית (מונח שמשלב בתוכו החלטות אמנותיות ועסקיות גם יחד). לו היו מפיקי הסרט מחליטים להתאים התנהגות שונה לשימפנזים, לגורילות ולאורנגוטנים, כזו שתתאים להתנהגות הטבעית שלהם, יתכן שהזואולוגים היו נשכרים, אבל הצופה הממוצע היה יוצא נבוך ומבולבל.

מכל הטעמים האלה קל, אמנם, לכל זואולוג מתחיל לבקר את אי הדיוקים המרובים של ההפקה הזו, אלא שביקורת זו אינה במקומה. הסרט מיועד לספר סיפור, ובתוך כך עליו לשכנע את הצופה שהקוף אמנם מתנהג כאדם, אבל הוא בכל זאת נשאר קוף. לצורך זה משתמשים יוצרי הסרט בהכרות של הצופה הממוצע את התנהגות הקופים, תהיה זו שטחית ובלתי מדוייקת עד כמה שתהיה. דווקא משום כך הופך הסרט להיות כלי שבעזרתו יכול חוקר התנהגות לבחון כיצד רואים עושי הסרטים ההוליבודיים את הבנתו וידיעתו של הצופה הממוצע, ולהבין את המאפיינים שהם בחרו כ”מותר האדם”: אלו תכונות היה צריך, לדעת יוצרי הסרט, להוסיף לקופים כדי להפוך אותם ל”אנושיים”, ואלו תכונות היה צורך, לדעתם, לשמר, להקצין או לפתח כדי ליצור תכונות “קופיות”? ולמרות ההבנה הזו את צרכי ההפקה, לא אוכל שלא להזכיר את הסטייה הגדולה ביותר מן האמת הביולוגית ביצירת דמויות הקופים.

אנחנו רגילים לראות סרטי טבע, ובהם קופים, בעיקר שימפנזים, בבית הגידול הטבעי שלהם – יער שאפשר לנוע בו מעץ לעץ, אבל דליל מספיק כדי שאפשר יהיה ללכת בו גם על הקרקע. בבית-גידול כזה השימפנזים הם קלי תנועה, נעים בין ענפי העצים במהירות עצומה, ואף מסוגלים לרוץ במהירות, על ארבע, מרחקים קצרים בינות לעצים. לעומת זאת, הליכתם על שתיים לא רק מסורבלת וגמלונית, אלא גם איטית ומעייפת. אחרי הכל, אחד ההבדלים הבולטים ביותר שבין האדם לקופים האחרים הוא ההליכה הזקופה של האדם על שתי רגליו האחוריות, הארוכות והחזקות. אביהם המשותף של האדם והשימפנזה חי לפני כשבעה מיליון שנה על העצים, ומאז נפרדו דרכינו. כבר במחצית הזמן הזה, לפני כשלושה וחצי מיליון שנים, הלכו אבותיו של האדם, שהשתייכו למין Ausralopithecus afarensis (אליו שייכת לוסי המפורסמת), זקופים. מאז המשיכה והשתכללה הליכתו הזקופה של הקו הביולוגי שיצר, בסופו של דבר, את האדם. אגן הירכיים שלו המשיך להתאים את עצמו לשינוי זוית הרגליים והגב, הרגליים התארכו והתחזקו, וכפות הרגליים התפתחו ליצור מידרך יציב ומתאים להליכה על שתיים. לעומת האדם, רגליהם האחוריות של הקופים קצרות, והם מתעייפים בקלות מהליכה על שתיים. ההליכה המעוקמת הטיפוסית של הקופים, בעת הליכתם על שתיים, מעידה על חולשת רגליהם האחוריות. כאן יצרו מפיקי הסרט את החטא הגדול ביותר לאמת. הם בחרו לשמור על ההליכה המעוקמת הזו כאחת התכונות שנותרו כדי לאפיין בהן את הקופים, ובכך הצביעו, לכאורה, על רגליים אחוריות שהן מפותחות פחות להליכה על שתיים מאלו של האדם. כך, אולי, הלך אחד מאבותיו הקדומים של האדם. בדיוק בשל חולשה זו של רגליהם האחוריות, קטנה לעין ערוך יכולת הניתור של השימפנזים, הגורילות והאורנגוטנים מזו של האדם (קופים רבים אחרים, לעומת זאת, הם בעלי יכולת ניתור יוצאת מהכלל). והנה, דווקא את מותר האדם הברור הזה החליטו מפיקי הסרט להפוך על פניו, ובחרו להעניק לקופים אלה יכולת ניתור מדהימה, של עד פי ארבע או חמש מגובהם. אין לי ספק שיוצרי הסרט שמעו, גם בעניין הזה, את דעתם של המומחים לקופים שבהם התייעצו, אלא שההחלטה שעשו היתה החלטה קולנועית, לא החלטה תיעודית. בסופו של דבר, כך העריכו, מעיוות האמת הזה ירויח קודם כל הצופה הממוצע, ובעקבותיו גם חשבון הבנק שלהם. יכולת הניתור המופלאה של הקופים בסרט הופכת אותו לדינמי, והופכת על פניו את היתרון הפיזי היחיד שיש לאדם על הקופים, כוחו ברגליו האחוריות. במצב זה, כאשר הקוף אינטליגנטי כמו בני-האדם, מדבר כמוהו, וכוחו הפיזי וזריזותו עולים על אלו של האדם פי כמה וכמה, מחריפה נחיתותו של האדם את המתח והדרמה. התקווה היחידה שנותרה לאדם, במצב זה, היא הידע ורוח החופש של פאר התרבות המערבית – אמריקאי, גבר ואסטרונאוט – והשיכנוע שסופו של הצדק לנצח. הצדק ההוליוודי.

האם מותר האדם הוא האמונה? אמונה היא שכנוע פנימי עמוק בנכונותה של עובדה או הסבר, מבלי לבדוק אותם לאשורם. מכיוון שכך, ברור שאמונות רבות מתבססות על עובדות או הסברים שאינם נכונים. בהכרח, בלב כל אמונה שוכנת תיבת פנדורה כלשהי – טריטוריה אסורה, פיזית או תאורטית, שבה טמון ידע שעלול להפריך אותה, או לפחות להטיל ספק באבן יסוד שלה. דת היא אוסף של אמונות המצטרף באופן הגיוני ומסודר למכלול אחד, מגובש ועקבי, פחות או יותר, וכולל בתוכו מצוות של עשה ואל תעשה, כמו גם היררכיה של מורי הלכה. בשל הצורך לשמור על עמדות כוח, דת גם נערכת, בעת הצורך, להגן על עצמה מפני חדירה לתיבת פנדורה שלה. התנ”ך, שהוא הבסיס לשלוש הדתות המונותיאיסטיות של התרבות המערבית, נפתח בסיפור בריאת העולם. אמנם אין סיפור בריאת העולם מכיל בתוכו את עיקרי האמונות הללו, ובכל זאת הוא הפך לתיבת פנדורה שלהן. עובדתית, גם בין אנשי המדע, ובכללם ביולוגים וחוקרי אבולוציה, ופיזיקאים החוקרים את ראשית היווצרות העולם, מצויים אנשים מאמינים. עם זאת, בהכרח, אנשי המדע הללו מפרידים בין עיקרי האמונה שלהם בקיומו ובמצוותיו של האל, לבין סיפור הבריאה עצמו, ואינם רואים את בבראשית פרק א’ את סיפור הבריאה כפשוטה. ובכל זאת, הפך סיפור הבריאה להיות תיבת פנדורה של הדתות הללו, בעיקר משום שהמנהיגים הדתיים, ברמות שונות של ההיררכיה שלהן, תוקפים בחמת זעם את רעיון האבולוציה, ומעוותים את הסברי הפיזיקאים על ראשית היווצרות היקום. לפני כארבע מאות שנים ניהלה הנצרות קרב מאסף כנגד הרעיון, המהפכני, בזמנו, שכדור-הארץ אינו מרכז היקום, אלא סובב סביב השמש. אנשי הדת הפסידו את הקרב ההוא, אבל לא את המערכה. בדיעבד, הם לא למדו את הלקח ובחרו, גם היום, במאבק כנגד הצטברות הידע, בזירה שבה הקרב אבוד מראש, בודאי בקרב אנשי המדע. אלא שהם בחרו לא רק את הזירה, אלא גם את קהל היעד שעליו הם נלחמים – את הציבור שהוא הדיוט בתחומים המדעיים. למרבה הצער, ציבור זה כולל נתח נכבד מהאנשים המשכילים בתחומים שאינם מדעיים. בחירת קהל היעד הרחב הזה לא תחסוך מהם הפסד נוסף, כי לא ציבור זה ימנע מהמדע להתקדם, אלא שהיא מקטינה את הקצב שבו יוכרע הקרב . בשל כך, הקרב על דעת הקהל, וקבלת הדין במלואו על ידי ראשי הדת, לא יוכרעו בדורנו. בטווח הארוך, הנזק התדמיתי שייגרם לדת במאבק הזה עלול לגרום לה להפסיד נקודות רבות בקרב על המערכה הכוללת – הקרב על עקרונות הדת עצמה.

גם לאמונה בנביא סימוס הכל-יכול, ב”כוכב הקופים”, ישנה תיבת פנדורה משלה. קוראים לה CALIMA. כמו תיבת פנדורה של כל דת סדורה אחרת, כך גם האזור הקרוי CALIMA מסמל איסור מפורש – האיסור המוחלט להכנס אליו. ב- CALIMA צפון סוד קיומם של הקוף והאדם, ורק בודדים, מנהיגי עדת הקופים, צאצאיו הישירים של סימוס, יודעים זאת, ומעבירים מידע זה מאב לבן. באורח מפתיע, וללא ספק אירוני, מתברר, לקראת סוף הסרט, ששמו של האזור האסור מורכב מצרוף חלקן הגלוי של שלוש מילים, שחול ואבק כיסה אותן: CAUTION: LIVE ANIMALS, שלט ששימש בעבר כאות אזהרה לנוכחותם של כלובי חיות. CALIMA היא סוד מוצאם של הקופים.

מבין כל המרכיבים את מותר האדם, הדת היא השנויה במחלוקת ביותר. לאנשים שונים דתות שונות, ומכיוון שכך, לכל אדם יש הכרות, ברמת ידע כזו או אחרת, עם כמה דתות שהן, לדעתו, שגויות מהיסוד. באופן לא מפתיע, לכן, מכל אותם אלמנטים המרכיבים את מותר האדם, ואשר מתקיימים בקופים שבסרט, דת הקופים היא האלמנט היחיד שמתערער באופן יסודי. עובדה זו אינה מפתיעה, כי בכך עוסק הסרט – בתהליך של גילוי האמת, ובחדירה אל תיבת פנדורה של אמונת הקופים. היא לא מפתיעה, גם משום שהצופה הממוצע לא יוכל לקבל, בסוף הסרט, את הישארותה על כנה של דת שגויה כל כך. באופן סימלי, לאחר גילוי האמת וחשיפת מקורותיה השגויים של דת הקופים, נותר הכוהן הגדול שלה, השימפנזה הזועם, גנרל צ’אד, שהוא מצאצאיו הישירים של הנביא סימוס, כשהוא כלוא בתיבת פנדורה האסורה.

אין ספק שדת אינה קיימת ברפרטואר של אף חיה אחרת, והיא ייחודית לאדם, למרות שההגדרה שלה כ”מותר”, כלומר, כתכונה שהיא נעלה יותר מתכונות הקיימות בחיות אחרות, שנויה במחלוקת. אבל מה בדבר האמונה? האם בעלי-חיים יכולים “להאמין”? הבה ונראה במה מאמינים בני האדם: יש המאמינים שירידה מהמיטה ברגל ימין תעשה להם את היום, או כניסה למגרש ברגל ימין תשפר את יכולת המשחק שלהם. אחרים ישובו על עקבותיהם אם חתול שחור חצה את דרכם, ואחרים חוששים מקללות שהוטלו עליהם, או בודקים את מצב הכוכבים לפני כל פעולה חשובה שהם עושים. אחדים מאתנו נמנעים ממאכלים מסוימים, משום שהם חושבים שאלו יזיקו לקיבה שלהם, ואחרים נמנעים מצרוף פעולות מסויימות במחשב, בשל החשש שצרוף פעולות כזה יגרום למחשב לקרוס, והם יאבדו נתונים חשובים. אם נבדוק אחת לאחת את כל כללי התנהגות שלנו, נגלה שרבים מהם מעוגנים במציאות, ורבים אחרים לא. את האחרונים אפשר לכלול תחת השם “אמונות תפלות” – אמונה בקשר כלשהו בין תופעות, או בין מעשים לתופעות, כאשר הקשר הזה אינו קיים במציאות. לאמונות תפלות יש שני מקורות. מקור אחד הוא מעבר של שמועות, די בדומה לאופן שבו דת עוברת מפה לאוזן, אבל ללא המבנה המסודר והעקבי שקיים בדת, וללא היררכיה ממסדית. המקור השני הוא תוצאה של לימוד עצמי, שמתרחש לאחר פעולה או רצף של פעולות, ובדרך כלל כאלו שאחריהן ארעה תקלה לא מוצלחת, נדירה יחסית. לעיתים קרובות אנחנו נוטים לחדול מאותן פעולות, על-מנת להמנע מהארוע הלא מוצלח שהתרחש אחריהן, מבלי לשוב ולאמת את הקשר הזה. סוג זה של אמונות תפלות קיים גם אצל בעלי חיים. הוא חלק מהתהליך הטבעי הנקרא “למידה”. אילוף של בעלי-חיים מבוסס, במידה רבה, על היכולת שלהם ללמוד להמנע מעונש, לאחר שביצעו פעולה בלתי רצויה למאלף. באופן אבסורדי, כאשר בעל-חיים לומד מהר, אנחנו נוטים לומר שהוא חכם, אלא שלימוד מהיר אינו אלא שינוי ההתנהגות לאחר מספר התנסויות קטן מכדי שאפשר יהיה לבסס לפיו קשר ברור בין התופעות. והרי יתכן שהפעולה והעונש שגרמו ללמידה יכולים היו להיות תוצאה של צרוף מקרים בלבד. לכאורה, התנהגות נבונה יותר תהיה להגדיל את המדגם על-ידי חזרות נוספות על הפעולה, תוך מעקב אחר תוצאותיה, עד שאפשר יהיה לבצע ניתוח מדוייק יותר של סיבה ותוצאה, או לפחות של הקשר הסטטיסטי. אלא שכאשר מחיר הלימוד (שהוא המנעות מחזרה על פעולות מסויימות בעתיד) נמוך ממחיר העונש (התופעה שממנה רוצים להמנע), מוטב ללמוד מהר. למשל, אכילה של מאכל חדש, שבעקבותיה חש הפרט, אדם או בעל-חיים, כאב בטן חזק, תגרום ל”לימוד” מהיר, גם אם הסיבה האמיתית לכאב הבטן היתה מחלה חיידקית שאינה קשורה למאכל זה. ביקור בטריטוריה לא מוכרת, שגררה תקיפה קשה כנגד המבקר בה, עד כדי סכנת חיים, תגרום להמנעות מביקור נוסף שם, גם אם התוקף, אויב או טורף, עבר שם לגמרי במקרה. לכן, ארוע שמחירו גבוה יגרום ללימוד מהיר של הימנעות מפעולות שקדמו לו, אבל גם לאחוז גבוה של “אמונות תפלות”. לעומת זאת, ארוע שמחירו נמוך יאפשר את הגדלת גודל המדגם, ואת בחינת הקשר בינו לבין תופעות או מעשים שקדמו לו, ויגדיל את הדיוק של בחירת ההתנהגות. אם כן, אמנם דת היא תכונה אנושית בלבד, אבל הגרעין שלה, האמונה, בצורתה הבסיסית, כבר קיימת בבעלי-חיים פשוטים למדי.

“כוכב הקופים” שואל את השאלה הלא הוגנת – אם הקופים יהיו אינטליגנטים כמו האדם, מה אז יהיה מותר האדם עליהם? ובאופן לא מפתיע, התשובה היא – בעצם, שום דבר. הקופים בסרט יכולים לדבר, עם הערך המוסף הנלווה ליכולת הזו – הכחשה, שקרים וקונפירציות חברתיות. יש בהם קופים מרושעים, ויש בעלי מצפון וצדק חברתי. הם אוהבים, וכואבים, ובוכים (עם דמעות!), יודעים להשתמש באש, בכלים למיניהם, ואפילו בגינונים כמו פאה נוכרית ושיניים תותבות. ובכל זאת, מבין כל התכונות שבחרו יוצרי הסרט להעניק לקופים, לאחת מהן יש משמעות מיוחדת – מבנה העין ה”אנושי” של הקופים. העין של האדם שונה במובהק מזו של הקופים בכך שהיא מאורכת, וחושפת את לובן העין, חסר הפיגמנטים. לובן העין נוצר מאוסף סיבי קולגן ואלסטין, ובקופים ממשפחת האדם הוא צבוע בחום, בעזרת פיגמנטים, ומוסתר ברובו על-ידי פתח העין העגול והקטן יחסית. לכך יש משמעות גדולה מאד בתקשורת הלא מילולית שבין הפרטים. מבנה העין המאורך של האדם, הבהרה של לובן העין, והגדלת הניגוד שבינה לבין הקשתית (איריס) והאישון, נותנים מידע על כיוון המבט של האדם באופן בולט בהרבה מזה של הקופים. סוג כזה של אות תקשורתי קרוי מגבר, בשל פעולתו – הגברת יכולת המתבונן לקבל מידע שיכול היה לקבל גם קודם לכן, אם כי בפחות יעילות (ראה מאמר “החיים והמוות ביד הלשון”, מאת המחבר, חוברת מרץ-אפריל 1999). בעזרת מבנה עין זה, ושילוב הצבעים שלה, נותן האדם מידע מדוייק יותר על כוונותיו, וממרחק רב יותר מאשר עושים זאת הקופים. לכך יש משמעות חברתית עצומה: ככל שהרווח הנובע מהסתרת המידע על כוונות גדול יותר, כך קטן יותר הסיכוי שעיניים כאלו יתפתחו במהלך האבולוציה. ככל ששיתוף הפעולה בין הפרטים בחבורה גדול יותר, כך גדולה יותר התועלת הנובעת מהצהרת כוונות כזו. העובדה שהאדם פיתח מבט גלוי, ישיר וישר, מעידה על התפתחות חברתית גבוהה בהרבה מזו של הקופים, ועל דרגה גבוהה של שיתוף פעולה. יוצרי הסרט “כוכב הקופים” בחרו לתת לקופים עיניים אנושיות. כך קל לצופה לעקוב אחרי מבטם, וקל לו יותר להבין אותן. בחירה מעניינת.

בניגוד לסרט הראשון בסידרה, שבו עברו הקופים אבולוציה מהירה ובלתי אפשרית בתוך אלפיים שנה בלבד, הסרט האחרון ניסה להתגבר על הקושי הזה על-ידי יצירת אי בהירות של מימד הזמן שחלף בין ייסוד מושבת הקופים לבין המועד שבו מתרחשת העלילה, ועל-ידי העובדה שהקופים המייסדים עברו טיפול בהנדסה גנטית, ולכן, אבולוציה מואצת. כמה זמן נדרש כדי להביא את האדם ליכולות הנוכחיות שלו? מה היה סדר התפתחותן?

התשובה לכך די ברורה בתכונות שעליהן יכולים להעיד באופן ברור הממצאים הפליאונתולוגיים – גולגלות ושלדים של אבות האדם. על תכונות אחרות, אלו הקשורות לרקמות הרכות של האדם, ואפילו על מידת שעירותו, יש לנו הרבה פחות עדויות, מכיוון שהן אינן משאירות סימנים ברורים בממצאים הפליאונתולוגיים והארכיאולוגיים. מה שברור הוא שההליכה על שתיים, גם אם לא בשיא התפתחותה, היתה קיימת בקו האדם כבר לפני כשלושה וחצי מיליון שנים. על המבנה החיצוני של העין אנחנו יודעים פחות, ובכל זאת מעניין מאד שחזור שנעשה למין של קוף קדום הקרוי Australopithecus boisei (יש המשייכים אותו, ושני מינים קרובים לו, לסוג Paranthropus). מין זה חי בתקופה של בין לפני כשני מליון שנה, ועד לפני כמיליון שנה. במשך תקופה זו חיו במקביל מספר מינים קרובים השייכים לשושלת האדם, שהאחרון בהם, בשושלת הישירה שהוליכה אל האדם המודרני, הוא ה- Homo erectus. A. boisei, ושני מינים קרובים לו שחיו בתקופה זו, נעלמו עם הזמן מבלי להשאיר צאצאים. שחזור ראשו של A. boisei, לפי גולגולת שנמצאה, מראה עיניים “אנושיות” (ראו ציור), אם כי מצח ונפח קופסת מוח “קופיים”. אם שחזור זה נכון, פרושו שהעיניים האנושיות התפתחו עוד קודם לכן, אולי כבר ב- Australopithecus afarensis, שהוא, ככל הנראה, האב המשותף ל- A. boisei ולנו. האם מצביע הדבר על חיים של שיתוף חברתי הדוק כבר בבני מינה של לוסי? אין ספק ששיתוף פעולה כזה יכול היה להביא תועלת מרובה בציד, כמו גם בהגנה מטורפים, בתהליך המעבר מחיים בין העצים, אל הסוואנות הפחות מוגנות.

להערכתי, הבסיס לכל המייחד את האדם יותר מכל הוא השפה הסימבולית – שפה הבנויה מאוסף של סימנים מוסכמים (הדקדוק האוניברסלי של האדם, שיש לו בסיס נוירופיזיולוגי, כלומר, תורשתי, הוא רק אחד המרכיבים המסייעים להגברת היעילות שלה). בניגוד לתקשורת המקובלת בעולם החי, שבה עיקר המידע המועבר עוסק ביכולות וכוונות של שולח האותות התקשורתיים, מאפשרת השפה הסימבולית לשולח האות לספק מידע על אלמנטים שהם חיצוניים לו, כמו מידע על טורפים וטרף, על אופן בניית כלים, על יריבים ואויבים, על הבנת העולם שסובב את המתקשרים, ועוד. אין ספק ששפה כזו היתה כלי עצום ביכולת של האדם להפוך את הידע המצטבר הפרטי, לידע אוניברסלי, שניתן להנחיל אותו מדור לדור. מהרגע שבו החל האדם לתקשר באופן סימבולי, הוא היה יכול גם לפתח את החשיבה המופשטת, שכן אז אפשר להגדיר מושגים מורכבים בעזרת מושגים פשוטים, לתת להם שם, ולהפוך אותם לנדבך בהבנה של מושגים מופשטים ומסובכים עוד יותר. אלא שלתקשורת הסימבולית יש מגרעת אחת ברורה – קל להשתמש בה כדי לרמות אחרים. מכיוון שכך, עצם התפתחותה של השפה הסימבולית מעיד גם הוא, כמו העיניים של האדם, על דרגה גבוהה של שיתוף פעולה, שבלעדיה לא יכולה השפה הסימבולית להתפתח (להסבר מפורט יותר בנושא זה, ראו “החיים והמוות ביד הלשון”, מאת המחבר, מרץ-אפריל 1999).

יכולת הדיבור עצמה, על מגוון הקולות שהיא מאפשרת לנו, ייחודית גם היא לאדם (לפחות בין הקופים, שכן ציפורים רבות הן בעלות יכולת חיקוי ומגוון קולות רחבים מאד). היא אינה הכרחית להתפתחות השפה הסימבולית, אם כי היא מעצימה אותה, והופכת אותה לכלי יעיל ביותר. אדם בעל יכולות ביטוי קולי של שמפנזה יוכל לתקשר עם סביבתו, אולי אפילו במידה רבה של הצלחה, אבל באופן מוגבל. מתי התפתחה באדם יכולת הדיבור? כאן חלוקות הדעות. גם לא ברור אם ועד כמה ידע האדם לנצל קולות אחרים שיצר לצרכים של תקשורת סימבולית, כמו למשל שימוש בשריקות. יכולת הדיבור עצמה מתאפשרת באדם המודרני בעזרת קופסת קול המצוייה בתחתית הגרון. כדי לפנות לה מקום, נוצרה הקשתה של רצפת הגולגולת ביחס לתקרת הפה. ככל שהקשת הזו עמוקה יותר, כך מונמך מקום פתח הבליעה בגרון, וכך מתאפשרים קולות מגוונים יותר. מבין הקופים ממשפחת האדם החיים היום, תופעה זו היא יחודית לאדם. כמו לכל תכונה, גם להורדת פתח הבליעה יש מחיר, והוא ידוע לכל מי שניסה לדבר ולאכול באותו זמן – סיכוני החנק תוך כדי אכילה גבוהים יותר. כלומר, כדי להתפתח, הרווח של האדם משיתוף אחרים במידע שלו (ואולי, פה ושם, גם היתרון שבשקר) היה צריך להיות גבוה מספיק בכדי לפצות על מחיר זה. יש הטוענים שרק האדם המודרני פיתח את היכולת הזו, ודי מאוחר בהתפתחותו. אחרים טוענים שגם לאדם הניאנדרתלי, שחי במקביל לאדם החל מלפני כ- 200 אלף שנה, היתה יכולת כזו, ולכן אות הוא לכך שההתפתחות זו היא מאד מוקדמת, מאב משותף לנו ולהם, כלומר עוד לפני התפתחות האדם הניאנדרתלי. כך או כך, אין ספק שהיכולת של האדם להשתמש בסימנים מוסכמים התעצמה לאחר שיכול היה להשתמש בעושר הסימנים הרב שאיפשרה לו יכולת הדיבור. מכיוון שכך, בהחלט יתכן שהיתה התפתחות מקבילה בין יכולת החשיבה הסימבולית של האדם, והחשיבה והתכנון המופשטים שלו, לבין הדיבור. אם הקשר הזה הוא קשר הכרחי, ואפשר לקבוע את זמן התפתחות הדיבור בקו האדם לפי התפתחות המוח, ייתכן שיש להקדים את זמן התפתחות הרבה קודם לתאריכים עליהם מדברים היום. קופסת המוח החלה לגדול במהירות בקו האדם החל מ- Homo habilis, לפני למעלה משני מליון שנים, דרך ה- H. erectus, ועד שהגיעה לשיאה באדם הניאנדרתלי ובאדם המודרני.

האדם הצליח ללמד גורילות, שימפנזים ואורנגואטנים לדבר בשפת סימנים, ומשמעות הדבר שיש להם חשיבה סימבולית, אם גם בסיסית. על רמת המורכבות שלה אפשר ללמוד מכך שהתקשורת עם הקופים הללו הגיעה לא רק לרמה פשוטה של מתן הנחיות והוראות, אלא עד כדי שאפשר היה להבין את המאוויים ואת הרצונות שלהם. אפילו תוכי, מהמין הקרוי לעיתים קרובות ז’אקו, או אמזונאס (למעשה, מין אפריקאי, Psittacus erithacus), ששמו הפרטי אלכס, מראה רמת אינטליגנציה מפתיעה, לאחר שלימדו אותו לדבר (לדבר, לא לחקות!). ובכל זאת, אין יכולת התקשורת המילולית של הקופים ממשפחת האדם עולה על זו של ילד בן שלוש. העובדה היא שהתפתחות התקשורת הסימבולית בטבע היא מינימלית, ויש השוללים את קיומה בבעלי-חיים מכל וכל. הנסיון שלנו עם קופים ממשפחת האדם במעבדה מצביע על הפוטנציאל של הקופים להשתמש בתקשורת סימבולית, אם כי במידה מוגבלת. יש להניח שמגבלה זו קובעת גבולות גם ליכולת ההפשטה שלהם. באדם, התפתחות הדיבור וניצולו לתקשורת סימבולית איפשרו לו להגדיל את אוצר המילים והמושגים שלו, ולהוביל אותו לחשיבה מופשטת עד כדי שיכול היה לייסד את הדת, את הפילוסופיה ואת המדע. הדת הפכה אוסף של ידע ואמונות לקו חשיבה מאורגן ועקבי, והפילוסופיה, ובעקבותיה המדע, החלו לבחון ולבדוק באופן סיסטמתי אמיתות בהשקפת העולם. קופים בעלי יכולת דיבור, בהכרח צריכים להתפתח בהם גם תכונות אחרות של מותר האדם, הנילוות לחשיבה המופשטת. בין אלו צריך למנות שיפור ושכלול של תכונות שממילא מצויות גם היום בקופים, אם כי הן פשוטות ו”נאיביות”, יחסית, כמו יכולת התכנון ואמנות הרמאות והשכנוע. בעקבות שכלולים אלו, חייבים להגיע גם הדת, הפילוסופיה והמדע. בין אם הם “מותר” ובין אם לאו, הדת, הפילוסופיה והמדע ייחודיים היום לאדם בלבד. לטוב ולרע, כדור-הארץ הוא, כיום, כוכב האדם.

דבורים והשפה הסימבולית

נוהגים להצביע על הדבורים כעל דוגמא לכך ששפה סימבולית, של סימנים מוסכמים, קיימת גם בבעלי-חיים אחרים פרט לאדם. לדבורים יש אכן יכולת לספק מידע לדבורים אחרות באותה כוורת, בעזרת שפת ריקוד, על גורם חיצוני, כמו מקור צוף ואבקה. אלא שההתפתחות של שפה סימבולית זו שונה מזו של האדם, ובאופן שבו היא קיימת, היא כנראה נפוצה מאד בעולם החי והצומח. את ההבדל הזה ניתן לראות כאשר בוחנים את יחידות הברירה הטבעית של הדבורה. כוורת הדבורים היא אוסף של פרטים רבים (פועלות), ומלכה אחת. אלא שמכל אותם פרטים רבים, היחידה שמתרבה באופן מעשי היא המלכה בלבד. תפקידם של יתר הפרטים בכוורת הוא להגן על המלכה, ולספק לה את צרכי הרבייה שלה – מזון ותאים לייצור מלכות וזכרים. כוורת הדבורים דומה במובן זה ליצור רב תאי. כל יצור רב תאי, ובכלל זה האדם, בנוי מתאים רבים היוצרים אברים שונים, מערכת עיכול, חושים ועוד. שכל מטרתם היא להגן, לקיים ולספק את צרכי הרבייה של מספר תאים מצומצם בלבד, תאי הרבייה המייצרים ביציות וזרעים. כל ההבדל בין הכוורת לבין היצור הרב תאי הוא בכך שבכוורת מדובר בפרטים נבדלים זה מזה, ואשר עונים להגדרה המקובלת של “פרט” או “אינדיבידואל”, וביצור הרב תאי באוסף של יצורים קטנים יותר, תאים, שהם זהים כמעט מבחינה גנטית (פרט למוטציות אפשריות תוך תהליך הצמיחה של הרקמות), אחוזים זה בזה ותלויים זה בזה לקיומם. כך או כך, מבחינה אבולוציונית הם מתפקדים באופן דומה, ומטרתם זהה – להגן, לקיים ולספק את צרכי הרבייה של קו הרבייה. כל התכונות שלהם, ובכללן התכונות האלטרואיסטיות של עבודת קו הרבייה וסיפוק כל צרכיו, עוברות מדור לדור דרך קו הרבייה עצמו. בשל היותם משועבדים, מבחינה אבולוציונית, לצרכיו של קו הרבייה, נוצרה גם זהות אינטרסים בינם לבין קו הרבייה. זהות האינטרסים הזו מאפשרת התייעלות של התאים ביצור הרב-תאי, או של הפועלות בכוורת, ובכלל זה גם את התייעלות התקשורת בין התאים או הפועלות, כדי שמידע החיוני לקיום קו הרביה יעבור במהירות. במצב כזה, תקשורת סימבולית היא היעילה ביותר, שכן, בתנאים של שיתוף וזהות אינטרסים, מחיר האותות יכול להיות מינימלי, ואין חשש לרמאות. הבדיקה היחידה הנדרשת היא בדיקת תפקודן של המערכות הביולוגיות, והתאמתן לקיומו ולצרכיו של קו הרביה. מכיוון שכך, תקשורת התנהגותית של סימנים מוסכמים בדבורים מקבילה בהתפתחותה לתקשורת כימית בין רקמות הגוף (הורמונים) או בין תאיה, כמו גם לתקשורת כימית (פרומונים) בין המלכה לבין הפועלות או בין פועלות לבינן, בכוורת.

ד”ר אורן חסון עוסק בחינוך למדעים, מלמד על האבולוציה של התקשורת הבין-אישית באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת חיפה, ולמד תסריטאות בבית הספר סם-שפיגל לקולנוע וטלויזיה, ירושלים.

לאתר של ד”ר אורן חסון