היו נאצים, היו סובייטים, עכשיו יש איסלאם מיליטנטי

ארה”ב צריכה להפסיק לדבר בצורה מתחמקת על “מלחמה בטרור”, מכריז פרופ’ דניאל פייפס, מומחה אמריקאי לענייני המזרח התיכון. עליה לקרוא לאויב בשמו: מדובר ב”מלחמה באיסלאם המיליטנטי”. זו אינה הטפה למלחמת דת, טוען פייפס, וקורא למערב “לדחוף” את האיסלאם למודר

יוסי מלמן

תצלום: ניר קידר פייפס. “בבדיקות הביטחון בעלייה למטוסים, שהן בעיני בדיחה, מחרימים אולרים ואפילו קוצצי ציפורניים והכל כדי לא לומר שהחשודים הם המוסלמים”

אוצר הדימויים של פרופ’ דניאל פייפס בניתוחיו את האיסלאם, מרחיק אותו למחוזות של מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה.

“צריך להתייחס לתופעת האיסלאם המיליטנטי כמו אל הנאצים ולהיאבק בה כמו שהעולם החופשי נלחם בנאצים ואחר כך בקומוניזם הסובייטי – מלחמה בכל החזיתות ובכל האמצעים”.

פייפס, מומחה אמריקאי לענייני המזרח התיכון, השתתף בשבוע שעבר בכנס הרצליה, שנערך מטעם המרכז הבינתחומי. הוא למד ולימד באוניברסיטת הרווארד, עסק במחקר שלוש שנים במצרים, שימש יועץ למשרדי החוץ וההגנה של ארצות הברית וחיבר ספרים ומאמרים רבים, בין היתר על איראן וסוריה.

לדבריו, התופעה והביטויים של האיסלאם המיליטנטי אינם חדשים; תחילתם בשנות העשרים של המאה הקודמת, ואולי אף מוקדם יותר. אבל רק בפברואר, 1979 עם הצלחת המהפכה האיסלאמית באיראן, הצליחו נציגים מובהקים של הזרם הפונדמנטליסטי להגיע לראשונה לשלטון במדינה, “ומאותו רגע הם פתחו במתקפה נגד ארה”ב והמערב”. הוא מצביע על שלושה אירועי מפתח, שאירעו בו-בזמן בנובמבר ,1979 כמציינים את ראשית המתקפה: השתלטות הסטודנטים על שגרירות ארה”ב בטהרן ולקיחת צוות העובדים כבני ערובה, תקיפת שגרירות ארה”ב באיסלאמבאד שבפקיסטן וניסיון ההשתלטות על מתחם הכעבה במכה. “הם הצליחו בטהרן ונכשלו באיסלאמבאד ובמכה, אך מאז הם תוקפים ותוקפים”.

מלחמה באנשים, לא בנשק

פייפס מונה מאז ועד לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 מאות תקריות, שבהן נהרגו כ-800 אמריקאים ברחבי העולם, החל מעשרות אירועים של חטיפת בני ערובה מערביים בביירות, דרך חטיפת מטוס טי-וו-אי ב-,1985 גם כן בביירות, וכלה במתקפת הטרור על שגרירויות ארה”ב בקניה ובטנזניה באוגוסט ,1998 שבה נהרגו 224 בני אדם. “לצערי, כל האירועים האלה נתפשו על ידי רשויות החוק בארה”ב כאירועים פליליים, במקום שיוגדר כמלחמה”. לפיכך גם לא נעשה שינוי בחשיבה ולא היה כל ניסיון לפגוע בתשתיות של האיסלאם המיליטנטי.

“רק לאחר ה-11 בספטמבר הבין הממשל האמריקאי כי הוכרזה עלינו מלחמה”. ארה”ב השיבה מלחמה כשתקפה באפגניסטן והיא פועלת כיום בתימן, בפיליפינים ובמדינות נוספות. פעולות אלה אכן מיועדות להרוס תשתיות ומורגש גם, לדברי פייפס, שינוי מסוים במדיניות. שינוי זה מתבטא, למשל, בהקמת המשרד החדש “לביטחון המולדת” ובהתגייסות רשות ההגירה האמריקאית למאבק, שנועד למנוע חדירת טרוריסטים לארה”ב.

“אבל”, הוא מדגיש, “בכל אלה אין די”. פרופ’ פייפס היה רוצה לראות גם שינוי בהגדרה. “אנו מכנים את המאבק ‘מלחמה בטרור הבינלאומי’. זו הגדרה חסרת משמעות. זה כמו לומר מלחמה ברובים או מלחמה בספינות. כל סידורי הביטחון שנעשים אצלנו מכוונים לחמוק מהטיפול בשורש הבעיה. תפישת הביטחון היא לחפש נשק ולא את האנשים שמחזיקים בו. לכן, לדוגמה, בבדיקות הביטחון בעלייה למטוסים, שהן בעיני בדיחה אחת גדולה, מחרימים סכינים, אולרים ואפילו לקחו ממני קוצצי ציפורניים, והכל כדי לא לומר שהחשודים הם המוסלמים. אמנם סידורי הביטחון וגישת רשות ההגירה מכוונים להכביד על המוסלמים, אך אנו חוששים לומר זאת. מדוע לא לומר את האמת: מה שאנו מחפשים זה טרוריסטים ו-%100 מהטרוריסטים היום הם מוסלמים”.

אתה רוצה שארה”ב תכריז מלחמה על האיסלאם?

“לא. בשום פנים ואופן לא נגד האיסלאם. רק נגד האיסלאם המיליטנטי והרדיקלי. צריך לומר במפורש לאדם החשוד, בין אם הוא מצרי או סומלי או מה שלא יהיה, ‘זה לא בגלל לאומיותך אלא בגלל שאתה מיליטנט מוסלמי’. בדיוק כמו שהיה לפני שישים שנה. העולם יצא למאבק בגרמנים הנאצים לא כי הם היו גרמנים אלא כי הם היו נאצים. ובעת המלחמה הקרה נאבקו, אם כי לא במלחמה חמה, בקומוניסטים הסובייטים לא כי היו רוסים או בני לאומים אחרים אלא בגלל האידיאולוגיה הטוטליטרית שלהם. לדעתי, זהו המכשול העיקרי שעומד לפנינו”.

פייפס סבור שהמאבק כיום הוא לא רק בטרור וכי הטרור הוא רק הסימפטום של הבעיה. לדבריו, “הבעיה היא האיסלאם הקיצוני על שלל ביטוייו. לא רק האלימים; יש לו גם ביטויים לא אלימים. יש קבוצות בארה”ב שפועלות בשיטות לא אלימות, חמורות לא פחות, כגון הטפה להמרת דת, ניסיונות להשפיע על החקיקה, תעמולה ועוד”.
אבל אלה הם כללי המשחק הדמוקרטי.

“איני מציע שיעצרו בני אדם ללא משפט, אבל לא צריך לתת להם לגיטימציה. לא צריך להזמין לבית הלבן את המנהיגים, כוהני הדת, הדרשנים והמטיפים למיניהם, אלה שלא מסתייגים מאלימות ומטרור. אסור לתת להם לגיטימיות פוליטית וחברתית”.

פייפס מדגיש כי תפישתו אינה יוצאת מנקודת המוצא של “התנגשות תרבויות”, שעליה כתב סמואל הנטינגטון, וכי הוא אינו מטיף למלחמת דת. “בשום פנים ואופן לא; רק למלחמה נגד האיסלאם המיליטנטי. המוסלמים עצמם הם קורבנות. כמו במקרה של סלמן רושדי, כמו ברצח של מוסלמים במקומות רבים בעולם. האיסלאם המיליטנטי הוא הבעיה והאיסלאם המתון הוא הפתרון”.

האם לדעתך המוסלמים המיליטנטים התחזקו בגלל חולשתו של המערב?

“לא בגלל חולשת המערב אלא בגלל חולשת העולם המוסלמי. העולם המוסלמי עבר שלושה שלבים. הראשון היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת ה-,20 כשאימץ את המסורת הלאומית הליברלית האירופית; אחר כך נטל את רעיונות הטוטליטריות הסוציאליסטית והקים משטרי דיקטטורה למיניהם, שעיטרו את עצמם בסוציאליזם ובקומוניזם; כעת הנטייה היא לרודנות וטוטליטריות מוסלמית. נכון שהגישה הזאת מפתה ומקרינה עוצמה, ולכן המנהיגים המוסלמים מתקשים להתמודד מולה. ולכן, בגלל חולשת ההנהגות המוסלמיות המתונות, עלינו לעשות את העבודה. כמו שהכרזנו מלחמה בלתי מתפשרת על הנאצים ואחר כך על הטוטליטריות הסובייטית. בשני המקרים הצלחנו להשמידם ולהביא לנפילתם של הפשיזם והמרקסיזם. כך עלינו לחתור לחיסול המיליטנטיות המוסלמית. זו צריכה להיות מטרתנו”.

ולדעתך אפשר לעשות זאת?

“אפשר וחייבים. כמובן שבמאבק הזה לא נוכל לפעול לבד. צריך לגייס לצדנו את האיסלאם המתון. עלינו לסייע להם לעזור לעצמם. את זה יהיה אפשר להשיג רק אם נדחוף לרפורמות כך שהאיסלאם יעבור תהליך של מודרניזציה.

האיסלאם לא עבר מעולם תהליך של מודרניזציה, כמו הנצרות והיהדות. במסגרת תהליך כזה יש לעקור מן השורש מושגים ישנים ולהעניק להם משמעות חדשה”.

משמעות חדשה לג’יהאד

לדבריו של פייפס, “העבדות עדיין מקובלת בחלק מהעולם המוסלמי, כמו בסודאן או בפקיסטן. הם מתנגדים לריבית בעיקרון. נכון שריבית של %5 ליום היא ריבית נשך שיש להילחם בה, אבל ריבית של %3 לשנה היא סבירה ואף חיובית. צריך להעניק למושג ‘ג’יהאד’ משמעות חדשה, עדכנית והולמת לתקופה. לשם כך המוסלמים זקוקים לפילוסופים חדשים, למורי הלכה מודרנים ולפוליטיקאים אחרים. ולהשיג את כל אלה פירושו בעצם להכריז על פרויקט הרבה יותר שאפתני מאשר ‘רק’ מלחמה בטרור”.

יש בדבריך יסודות מובהקים של התנשאות ואדנות, בבחינת אנו יודעים טוב יותר מה טוב למוסלמים.

“זו לא אדנות. זהו צו השעה. ברגע שנפגין את נחישותנו ונחסל את האויב האמיתי שלנו, כמו שחיסלנו את הנאציזם ואת הסובייטיות, נמצא לנו בעלי ברית בקרב המוסלמים המתונים. כך קורה באפגניסטן. מי היה חמיד קרזאי? מי הכיר אותו עד לפני שנה? אבל ברגע שחיסלנו את הטליבאן נמצאו הכוחות בחברה האפגנית, מתונים שרצו שינוי ולא היה בכוחם לעשות זאת. אנו נתנו הזדמנות לקרזאי. אם לא נעשה זאת אנו בעצמנו נובס בידיהם. צריך להבין שאנו מצויים במלחמה בדיוק כמו במלחמת העולם השנייה. מדובר במלחמת רעיונות. הרעיון שלנו מול הרעיון שלהם. לנו יש יכולות צבאיות ולהם יש טילי כתף וחומרי נפץ.

“במידה מסוימת המצב הגלובלי מזכיר את הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. מדובר בהתנגשות של רצונות. מי שיפגין יותר נחישות ורצון חזק יותר – ינצח. אם נתמהמה, האסונות יהיו עוד יותר גדולים. בשבילי השאלה היא מתי נתעורר. האם נעשה זאת עכשיו, כרגע, או שנמשיך לנמנם. מבחינה זו פיגועי ה-11 בספטמבר היו קריאת השכמה. בדיוק כמו המתקפה היפאנית על פרל הרבור וכמו ההפתעה שניחתה על המערב כשהתברר שגם הסובייטים השיגו פצצת מימן”.

פורסם ב”הארץ”, 8/12/2002