האיש שבגלולה הקטנה: על פיליפ ק' דיק

הוא היה כותב 60 עמודים ביום, ולקח לו שנים להבין שהוא יכול לעשות זאת גם בלי אמפטמינים. על סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק, שלימד אותנו שדברים אינם כפי שהם נראים

פיליפ ק. דיק נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים של המאה העשרים. כמה מספריו זכו בפרסים יוקרתיים והפכו לקלאסיקות – אך אף על פי כן, מצבו הפיננסי היה תמיד עגום למדי. ז'אנר המדע הבדיוני נשלט על ידי 'שלושת הגדולים': אסימוב, קלארק והיינלין, והם אלו שמכרו במאות אלפי עותקים. כל השאר חיו מהפירורים. במצב זה הייתה לו רק ברירה אחת: לכתוב, ולכתוב מהר.

ובאמת – דיק ידע לכתוב מהר. אישתו (החמישית) סיפרה עליו שהיה יושב מול המקלדת עד שתיים בלילה, קם כעבור שעה כדי לרשום רעיונות שצצו במוחו לפני השינה – ואז מתעורר בשבע בבוקר וחוזר לכתוב כל היום. הוא כתב שישים עמודים ביום. זהו קצב על-אנושי כמעט, ולפחות בהזדמנות אחת סיים דיק מרתון כתיבה שכזה, קם מכסאו והתעלף מרוב תשישות. כל בר דעת יכול להבין שכתיבה בקצב כזה היא לא תוצאה של שתיים-שלוש כוסות קפה שחור וחזק.

האמפטמין, סם ממריץ סינטטי, נחשב בעשורים הראשונים של המאה העשרים לסוג של תרופת פלא. האמפתמין גורם להצפה של המוח בדופמין וסרטונין, שני מוליכים עצביים שקשורים קשר הדוק למרכזי התגמול וההנאה. התוצאה היא אופוריה, תחושת התעלות, מרץ בלתי נדלה ויכולת ריכוז מוגברת.

עם השפעות כה חיוביות, אין פלא שהרופאים ראו באמפתמין פתרון למגוון רחב של בעיות, במיוחד בעיות נפשיות. גם פיליפ ק. דיק קיבל אמפטמינים לטיפול בבעיות שלו, אבל באותה התקופה רק מעטים הבינו גם את הסכנה שבסם הממכר הזה. דיק היה תלוי בספיד כדי לעמוד בהספק המטורף של כתיבה שהיה נחוץ לו כדי להתקיים מבחינה כלכלית – וגם כדי לקבל את ההשראה והרעיונות לספריו. הוא היה משוכנע לחלוטין שבלי הסם הוא פשוט לא מסוגל לכתוב כלל.

דברים אינם כפי שהם נראים

המוטיב המרכזי בכל ספריו של דיק הוא התחושה שהעולם אינו כפי שהוא נראה באמת. התחושה הזו כל כך ברורה בספריו של דיק עד שהמונח הספרותי 'דיקיאני' – על משקל 'קפקאי' ו'אורווליאני' – בא לייצג כל מצב שבו דברים אינם כפי שהם נראים. דוגמא קלאסית למוטיב הזה אפשר למצוא בספר 'האיש במצודה הרמה' שיצא לאור בשנת 1962, זכה בפרס הוגו המפורסם ונחשב ליצירת מופת.

העולם של 'האיש במצודה הרמה' הוא היסטוריה אלטרנטיבית לעולם שלנו. נקודת המוצא בספר היא שארצות הברית הפסידה במלחמת העולם השניה: המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים מתארך ומעמיק, הנשיא רווזלווט נרצח בידי מתנקש וכתוצאה מכך ארצות הברית לא מצליחה לגייס מספיק משאבים כדי לעמוד בפני גרמניה מצד אחד ויפן מצד שני.

שתי המנצחות מחלקות את אמריקה הצפונית ביניהן – גרמניה מקבלת את החוף המזרחי והיפנים משתלטים על החוף המערבי. ביקום האלטרנטיבי הזה ישנו ספר בשם 'החגב עומד יציב' שהוא בלתי חוקי ואסור לקריאה מכיוון שהוא מתאר מציאות אלטרנטיבית שבה ארצות הברית מנצחת את מלחמת העולם השניה והופכת להיות מעצמה עולמית. מבולבלים? הספר-בתוך-ספר מתאר מציאות דומה מאוד למציאות האמיתית שלנו.

ספר-בתוך-ספר היא טכניקה ספרותית מוכרת מאוד, ודיק משתמש בה כדי לתעתע בגיבורים שלו, ובקוראים, ללא רחמים. הוא משתמש בחלומות, חזיונות ונבואות כדי להשאיר אותנו בדילמה תמידית – מהו העולם האמיתי? האם 'החגב עומד יציב' מתאר את היקום האמיתי והגיבורים רק נמצאים במעין סוג של הזיה קולקטיבית? או שאולי הספר-בתוך-ספר הוא רק הסחת דעת, בדיחה של הסופר על חשבוננו: אנחנו יודעים שהוא מתאר מציאות דומה לשלנו, ולכן אנחנו נוטים להאמין שהוא גם מתאר את המציאות ה'אמיתית' של הסיפור.

כתיבה בלי סמים

בתחילת שנות השבעים התגרש דיק מאשתו הרביעית ונשאר לבדו בבית גדול וריק – אבל לא להרבה זמן. כדי להלחם בבדידות הוא הקיף את עצמו בעשרות צעירים שחיו, כמוהו, על הקצה: ג'אנקיס, בייקרים, פאנקיסטים ודומיהם. הם היו מנגנים ומעשנים סמים ביחד.

ב-1971 הוא אושפז בכפיה בבית חולים לחולי נפש: חברה שלו חשבה שהוא מגזים בצריכת הסמים שלו וחייב להגמל. הרופאים שבדקו אותו הזהירו אותו שאם ימשיך להשתמש באמפתמינים ושאר הסמים, הכבד שלו עלול להנזק באופן בלתי הפיך. נדרשו לו שלוש שנים תמימות מהרגע שנגמל מהסמים הממריצים ועד שחזר לכתוב שוב, אבל כשהתיישב מול המקלדת גילה שהוא מסוגל לתת את אותה תפוקת העבודה שהיה רגיל לה תחת השפעת הסם.

הספר 'סורק אפלה' (A Scanner Darkly) הוא הספר הראשון שכתב דיק שלא תחת השפעת האמפתמין – אבל עסק באופן העמוק ביותר בתרבות הסם. גיבור הספר הוא בוב ארקטור, סוכן סמוי שמנסה לאתר את המקור לסם מסוכן ביותר בשם 'מרכיב D', המכונה גם 'מוות' או 'מוות איטי'.

שימוש ממושך במרכיב D גורם לפסיכוזה קשה: שני חצאי המוח של המשתמש נפרדים זה מזה, כמו שתי ישויות נפרדות. כשבוב הסוכן נפגש עם מפקדיו במשטרה הוא לובש על עצמו חליפת טשטוש: מתקן שמונע מהם לזהות את פניו האמיתיות כדי להגן עליו מפני סוכנים כפולים שאולי הסתננו לשורות המשטרה.

כיוון שהמפקדים במשטרה לא יודעים מיהו, הוא מקבל את המשימה לעקוב אחרי עצמו – דהיינו, בוב ארקטור השוטר עוקב אחרי בוב ארקטור סוכן הסמים. כחלק מהתחפושת שלו הוא משתמש בעצמו במרכיב D, ולכן נוצרות אצלו שתי זהויות שונות – חצי מוח אחד הוא השוטר, והשני הוא סוכן הסמים – ושניהם לא מודעים אחד לשני.

סורק אפלה הוא תיעוד כמעט אוטוביוגרפי של חייו של דיק בקהילת הצעירים המסוממים של תחילת שנות השבעים. הוא מתאר את תרבות הסמים בצורה שהיא בו זמנית משעשעת ומחרידה. הפארנויה, חוסר האמון,הטירוף והפסיכוזה משתלבים בשיחות הזויות על מהות החיים וניסיונות נואשים להבין מי גנב חלק מההילוכים של אופני הספורט החדשים.

דיק סיפר שכל מה שמופיע בספר הוא ראה במו עיניו. “ראיתי דברים הרבה יותר גרועים ממה שהכנסתי לתוך סורק אפלה. ראיתי אנשים שהידרדרו למצב שהם לא יכולים להשלים משפט, משפט אחד פשוט. וזה היה לתמיד, לכל החיים. אנשים צעירים. אולי בני 18-19. ממש חזיון מהגיהנום”.

אישתו החמישית סיפרה שלא פעם מצאה אותו ממרר בבכי מעל מכונת הכתיבה. ובכל זאת, היחס של דיק אל הסם לא היה שחור או לבן. כפי שכתב בעצמו – “התמכרות לסמים היא לא מחלה, אלא החלטה. כמו ההחלטה לקפוץ לפני מכונית נוסעת”.

סגנון הכתיבה המיוחד של דיק קסם מאוד להוליווד. הסרט המפורסם ביותר שנעשה על בסיס ספר שלו הוא ללא ספק 'בלייד ראנר', בבימויו של רידלי סקוט ובכיכובו של הריסון פורד. הסרט מבוסס על הרומן 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?', והוא נחשב לאחד מסרטי המדע הבדיוני העמוקים והמתוחכמים ביותר שנעשו, למרות שסקוט והתסריטאי שלו השמיטו אלמנטים רבים מאוד מהסיפור המקורי.

הספר והסרט ממוקמים בעתיד שבו מלחמה גרעינית פגעה קשות בכדור הארץ וכל מי שהיה מוצלח מספיק כדי להגר עזב לכוכבי לכת אחרים. נותרו רק אלה שלא היו טובים מספיק כדי לזכות במקום על החלליות העוזבות. מי שחוזרים לכדור הארץ הם דווקא האנדרואידים: במושבות החלל הם עבדים, אבל חלקם מנסים לזכות בחירותם ולהסתתר בערים הנטושות-למחצה.

גיבור הספר הוא ריק דקרד, צייד אנדרואידים. דיק רודף אחרי קבוצת אנדרואידים מתוחכמים ביותר שמנסה להיטמע באוכלוסיה הכללית ומשימתו היא להשמיד אותם, 'להוציא אותם לגמלאות' בלשון הספר. דיק בוחן כאן שאלה בסיסית ביותר: מה זה 'להיות אנושי'? מה מבדיל בין אנדרואיד שנראה ומתנהג ממש כמו בן אדם, לבין אדם אמיתי? גם שאלה זו היא חלק מהמוטיב הדיקיאני הכללי של 'מה שרואים הוא לא מה שבאמת'.

הפיתרון שמציע דיק לשאלה זו היא: אמפתיה. רק יצורים תבוניים באמת, טוען דיק, מסוגלים להזדהות עם רגשות של יצורים אחרים. ב'האם אנדרואידים', בני האדם מגלים אמפתיה לבעלי החיים הנכחדים ולהעתקים הרובוטיים שלהם (מכאן 'הכבשים החשמליות'), והדת השלטת בעולם היא כת המרסריזם, שמאמיניה משתמשים כל יום במכשיר הקרוי 'קופסת אמפתיה' כדי להתחבר אל רגשותיהם של המאמינים האחרים.

האנדרואידים, לעומת זאת, אינם מסוגלים לגלות אמפתיה אמיתית – לא לבני אדם ולא אחד כלפי השני. אבל דיק, כמובן, לא עושה לקוראים שלו חיים קלים. האנדרואידים שדיק מנסה ללכוד ולהשמיד מאשימים אותו בכך שהוא אינו מגלה אמפתיה כלפיהם וכלפי שאיפות החופש שלהם, ומכאן שהוא אנדרואיד בעצמו. ככל שמתקדמת העלילה דקרד מתייסר בשאלת הזהות שלו, אדם או מכונה, ואנחנו מתייסרים יחד איתו.

הסרטים הרבים שנעשו על בסיס ספריו הם אלו שהביאו את פיליפ ק. דיק אל המיינסטרים והכירו אותו לציבור הרחב, למרות שכל חייו היה ידוע רק בקרב קהילת המדע הבידיוני. לרוע מזלו כל הסרטים יצאו רק לאחר מותו של דיק, ולמרות שחלק מהם הרוויחו מאות מיליוני דולרים בקופות הוא לא הספיק להנות מההצלחה הזו. הוא נפטר ב-2 במרס, 1982 כתוצאה משבץ מוחי.

[המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה].

למקור התמונה

עוד באותו נושא באתר הידען – מאמרים קודמים של רן לוי על סופרי מדע בדיוני

• היפי, פשיסט, אדם חופשי – על רוברט היינלין
• ההסטוריה של העתיד – אייזיק אסימוב
• דגלאס אדמס – החיים היקום וכוס התה
• אודיסיאה אל הכוכבים – ארתור סי. קלארק
• מדע – לא בדיוני – לארי ניבן