סיקור מקיף

על השלמות הבלתי ניתנת להשגה של הטבע

פורסם ב"מקום למחשבה", נספח של הדו-ירחון "גליליאו", בחודש ספטמבר 1998

ד"ר אורן חסון

מה משותף לרב אמנון יצחק, לד"ר צבי ענבל (שניהם מחזירים בתשובה, כל אחד בסגנונו), לקארל פון לִינֵאוּס הביולוג הגדול ביותר של המאה השמונה-עשרה, ולביולוג הגדול ביותר של המאה התשע-עשרה, צ'ארלס דארווין? עניין אחד פשוט. האמונה שהטבע מושלם. לכאורה, זוהי אמירה אקולוגית המתארת בצורה אידיאלית את מארג היחסים המורכבים שבין אורגניזמים לאורגניזמים אחרים, ובינם לבין לסביבתם; אולם למעשה, זוהי אמירה ששורשיה דתיים ולא ביולוגיים/מדעיים, וכל כולה באה לרומם את הבריאה ולתארה כשלמות. עומק המורכבות של הטבע, ועומק המחשבה, המאמצים והזמן שצריכים החוקרים להקדיש כדי לחשוף ו"להבין" ולו טפח ממנה, השאירו את הרושם האדיר על החוקרים הראשונים, אשר היו גם אנשים מאמינים, שהטבע הוא עדות ניצחת למעשה מכוון של כוח עליון, נשגב בחכמתו. השלמות הנגלית לעיניו של המתבונן עטפה את הטבע, על יופיו, על מה שנראה כאיזון בין ה"טוב" ל"רע" ואת ה"חוכמה" האינסופית הטבועה בו, בהילה של קדושה. אין פלא, לכן, שבמשך מאות שנים היו החשובים בחוקרי הטבע אנשי דת, אשר האמינו שבחקירתם את סודות הטבע הם חוקרים את צפונותיו של הבורא. החוקר הבולט בהם, עד דארווין, היה קארל פון ליניאוס, אבי הסיסטמטיקה המודרנית. חוקר שוודי מצוין זה היה הראשון שהכניס סדר בעולם החי והצומח בכך שהחליט שכל יצור ייקרא בשני שמות, שם המין (במובן species, לא במובן sex) ושם הסוג. וכך, למשל, היה הזאב ל- Canis lupus, והתן, מין שהוא קרוב לו, ל- Canis aureus, כאשר לשניהם אותו שם סוג. ליניאוס המשיך ויצר היררכיה של קרבה בין המינים השונים, לפי מידת הדמיון ביניהם בתכונות ביולוגיות חשובות. וכך, התן והזאב שייכים יחדיו למשפחת הכלביים, לסידרת הטורפים, מחלקת היונקים, מערכת החולייתנים, וממלכת החי, לפי הסדר היררכי עולה. לקארל פון לינאוס נחן בעין בוחנת יוצאת דופן ברגישותה, והוא ידע זאת היטב, והיה גאה מאד בכישוריו. לחבריו הוא אמר: "אלוהים הרשה לי לראות יותר ממלאכתו מאשר לכל בן תמותה אחר." ביוהרתו ראה לינאוס את עצמו כמסביר הנבחר של הטבע – כאחד הנביאים הקדמונים שנקראו על-ידי אלוהים לחשוף את פרי "עבודתו". לאחר שהפריד את הלווייתנים מן הדגים, וסיווג אותם כסדרה בין היונקים, אמר לינאוס: "הלוויתנאים [זהו שם הסידרה] צריכים להודות לאלוהים שהם יכולים לעמוד כסדרה בפני עצמה. אין כל סיכוי שאשים אותם כמחלקה בפני עצמה, ממש כשם שאין סיכוי שאשים אותם בין הפרות והשוורים." אין כמו אמירה זו להעיד שהוא ראה בעבודתו הן שליחות קדושה, והן כוח שליטה ב"מעמדם" של היצורים השונים – כוח שהוענק לו מידי השכינה עצמה.
בהתייחסו לשלמות הטבע, אמר לינאוס: "עקבתי אחר צעדיו של אלוהים במרחבי הטבע, ומצאתי בכל אחד מהם, אפילו באלו שבקושי יכולתי להבין, חוכמה וכוח לאין-סוף, שלמות בלתי ניתנת להשגה." מעניין מאד לבחון את המילים בהם השתמש ליניאוס במשפט זה: "בקושי יכולתי להבין" ו"בלתי ניתנת להשגה." במלים אלו מתגלה סתירה פנימית מפורשת. השלמות והחכמה והכוח לאין-סוף גדולים עד כדי כך שבעצם אפילו ליניאוס הגדול, גדול הביולוגים של המאה השמונה-עשרה, לא ממש הבין אותן. אם כך איך ידע שזוהי שלמות? האם השלמות הזאת באמת קיימת?
דארווין, כמו ליניאוס, האמין שכן. הוא קיבל את הנחת השלמות מחוקרי טבע שקדמו לו, והם עצמם קיבלו הנחה זאת, ללא עוררין, מתוך המסורת הדתית שהטבע, כמעשה בריאתו של אלוהים, חייב להיות מושלם. זוהי בדיוק המסורת שהוליכה אסטרונומים, למשל, במשך אלפי שנים, למעשה עד תקופתו של יוהנס קפלר, להניח שגרמי השמיים נעים במסלולים מעגליים מושלמים. אולם הגאוניות של דארווין היא בכך שהוא נטל טענה דתית-מיסטית, קרי שהטבע מושלם, ונתן לה הסבר חדש, לא מיסטי. האבולוציה בדרך של הברירה טבעית הפכה להיות אלטרנטיבה להסבר היחיד שהיה בעצם קיים עד אז, הבריאה האלוהית (הסברים קודמים, כמו זה של למארק, שטען שאבולוציה פועלת בדרך של הורשת תכונות נרכשות, לא עמד במבחן המציאות). ההסבר הזה, הברירה הטבעית, היום כבר אינו עוד תיאוריה בעלמא, ככפי שהיתה בימיו של דארווין. אפשר היום לבחון ולמדוד את התהליך באופן אמפירי במעבדה ובטבע. זהו תהליך חי, נושם, נבחן ונצפה לעינינו. לעומתו, ההנחה שהטבע מושלם, אשר בעבר קבלו אותה החוקרים כאקסיומה, נפחה את נשמתה במשך המאה העשרים.
עד היום ישנם אנשים וקבוצות רבות שאינן מקבלות את האבולוציה, בגלל שזו סותרת את אמונתם הדתית או החברתית. אחת הטענות השכיחות של המתווכחים עם האבולוציה היא שתהליכים אקראיים אינם יכולים ליצור את המארג האקולוגי המושלם של הטבע, ולכן לא ייתכן שהאבולוציה היא שיצרה אותו. הטענה הזו הייתה יכולה להיות טענה חזקה מאד, לו היה בה ממש. אבל הנחת היסוד שלה, שהטבע מושלם, רחוקה מלהיות נכונה. אז נכון שיש בטבע מורכבות רבה. אבל שלמות? בשום אופן לא. יש לכך מספר סיבות ביולוגיות בסיסיות, אבל לפני שאגיע אליהן, אני רוצה להעלות טענה צינית, פשוטה וקטנונית, לשיטתם של המאמינים בשלמות הבריאה.
מי כמונו יודע עד כמה האדם עצמו, נזר הבריאה, רחוק משלמות? הוא סובל, הוא טועה, הוא חולה, המוסר שלו נוטה לעיוורון חלקי, ובכעסו הוא נוטה, לעתים, לעיוורון מוחלט. ואם הנשים חושבות שבמונח 'אדם' הן יוצאות פטורות, אזי לא לכך התכוונתי. ישנם חכמי-דת התולים את חולשות הדעת של האדם באפשרות הבחירה הניתנת לו – היכולת להבדיל בין טוב לרע (על-פי המסורת היהודית-נוצרית, תוצר אכילת עץ הדעת). את חולשות הגוף הם מסבירים בחטאיו של האדם או של קרובי משפחתו, או בכך שאלוהים מעמיד אותו במבחן על-מנת לחשל את אופיו (מנקודת ראות דתית, זהו הסבר אידיאלי, שכן לעולם אי אפשר להפריך אותו). אני לא מתכוון להיכנס לוויכוח התיאולוגי הזה, אבל אם נזר הבריאה עצמו רחוק משלמות, מדוע נצפה שהאפונה, או האבטיח יהיו מושלמים? ואם הטענה היא שרק לאדם ניתנה אפשרות הבחירה, וכי דווקא משום כך איננו מושלם, ואילו כל יתר היצורים נבראו מושלמים, למה היה לנו צורך להשביח באופן מלאכותי ומכוון את האבטיח, האפונה, הפרה והכלב בעזרת זיווגים סלקטיביים (ברירה מלאכותית)?
ועם זאת, לפעמים גם הנחה שמקורה דתי או מיסטי תורמת להתפתחות המדע. וכך, ההנחה האקסיומטית של שלמות הטבע, שדארווין לא ערער עליה, סייעה לו, כנראה, עד כמה שהדבר ייראה פרדוקסלי, בגילוי תהליך הברירה הטבעית. בתהליך זה מצא דארווין את ההסבר הביולוגי לאותה שלמות או, למען הדיוק, את הדרך בה הטבע מתקרב אל אותה שלמות. מנגנון התורשה נתגלה רק בתחילת המאה הנוכחית, כמעט חמישים שנה לאחר פרסום 'מוצא המינים' של דארווין. בהעדר הידע על מנגנון התורשה שגה דארווין בפרטים מסוימים. רק עם צמיחת התובנה של תהליכי התורשה והאבולוציה, יכלו הביולוגים להבין עד כמה אין הברירה הטבעית יכולה להביא את הטבע לשלמות. דארווין גם חקר את תפוצתם של מינים באזורים מבודדים, והשתמש במחקריו להדגמת התהליכים האבולוציוניים העוברים על מינים הנמצאים בבידוד. אין ספק שלו הכיר את תהליך נדידת היבשות, אף היא תגלית חדשה של מחצית המאה העשרים, הייתה עבודתו עשירה פי כמה.
עקרון ביולוגי ידוע הוא שתהליך הגידול של האורגניזם עוקב אחר מהלך האבולוציה שלו. פירושו של דבר שבקווים כלליים עֻבָּר האדם, למשל, מתפתח מתא יחיד, הקרוי זיגוטה (איחוד הביצית והזרע), עד לתינוק המוכן ללידה, דרך שלבים הדומים לאלה שעבר האדם באבולוציה שלו. בראשית ההתפתחות העוברית קיים דמיון בחלוקה הראשונית של התאים בין עובר האדם לעוברי כל בעלי-החיים הרב-תאיים האחרים. בהמשך, כאשר חלה התפתחות (והתמחות) נוספת של התאים, נשמר הדמיון באופן החלוקה והגידול של העובר האנושי לבין הגידול העוברי של החולייתנים האחרים, אבל הוא נבדל מאלה של בעלי-החיים חסרי-החוליות, כמו הנבוביים (בעלי-חיים ירודים כמו האלמוגים ושושנות הים). המשך הגידול העוברי מתחיל, בהדרגה, להראות הבדלים מעוברי הדגים, ואחר-כך מעוברי הלטאות (והעופות), ואז, בהדרגה, מתחיל עובר האדם להיבדל מעוברי היונקים האחרים, עד שהוא הופך להיות שונה מכולם וייחודי לאדם. וכך, לדוגמא, בשבועות הראשונים להתפתחותו, יש לעובר האדם זנב מפותח, אשר נעלם בהמשך. מתפתחות בו קשתות זימים, בדומה לדגים, אשר מהם מתפתחים מאוחר יותר חלקים של הלסתות ושל עצמות-השמע באוזן התיכונה, עצם הלשון והצפוי הסחוסי של הגרון. שרידי כיסי הזימים הופכים לצינור-השמע החיצון וחצוצרת האוזן התיכונה. למעשה, דומה הגידול העוברי של אורגניזמים שונים לתהליך בניית מחשב ביתי מורכב ומשוכלל מטלאים טלאים של חלקים יסודיים וחיוניים של מחשבים שנבנו בעבר, וכבר עבר זמנם. תארו לעצמכם שבמרכז המחשב הביתי המודרני היה מצוי מעבד של מחשב ה'סינקלר' (אחד המחשבים הביתיים הראשוניים, שנוצר בשנת 1980 לערך, ואשר היו נוהגים לחבר אותו למסך הטלוויזיה, וכמות הזיכרון שלו הייתה KB1, עם האפשרות להוסיף לו זיכרון של KB15), וסביבו רכיבים ומעבדים של ה'קומודור 64', או של ה'טקסס אינסטרומנט' המקביל לו, סביבם רכיבים נוספים ומערכות חיבורים של ה'אמיגה', ומעל כל זאת כל קווי ה- IBM ותואמיו, החל ממעבדי ה- XT, דרך רכיבי ה- AT, 386, ועד לפנטיומים המשוכללים (וייסלחו לי אוהדי המקינטוש שלא בחרתי את הקו שלהם כדוגמא). התוצאה תהיה מחשב מסורבל, מורכב מאד, עם הרבה מעקפים המיועדים לזרז את מהירות הפעולה שלו, והם שזורים מסביב למעבדים שאין בהם עוד צורך, עם חיבורים דרך נקודות שהיו חיוניות בעבר, ומהוות נקודות תורפה בהווה. קשה להיפטר מהן, כי בהיותן בעבר צמתים חשובים לתהליכי חישוב חיוניים, נבנו החידושים סביבם, ולא על חשבונם. לו היו המחשבים עוברים אבולוציה ביולוגית, כזה היה מצבם היום.
באותו אופן, החזרה העוברית על ההיסטוריה האבולוציונית כפויה על אורגניזמים, משום שהשלבים האבולוציוניים השונים שלהם היו נקודות המוצא שעליהן נבנו שנויים (מוטציות) חדשים. ויתור על מבנים חיוניים קודמים ידרוש שנויים בו-זמניים רבים מדי הכרוכים בצרוף מקרים נדיר מאוד. רק לעתים רחוקות מאד יכול מכלול של גנים האחראי על איבר מסוים להפוך בבת-אחת לבלתי פעיל מבלי להזיק לאורגניזם השלם. העובדה הבולטת בתהליך הגידול העוברי היא שאין אנו מוצאים דרך התפתחות עוברית נפרדת וייחודית לכל אורגניזם, שהיינו מצפים לה לו היה כל אורגניזם נוצר יש מאין, ואין אנחנו מוצאים קיצורי-דרך לאותה בנייה נפרדת, שהייתה צפויה לו היה הטבע נברא מושלם.
אחד מתהליכי השגיאה המוצלחים ביותר בטבע הוא תהליך השכפול הגנטי. כאשר החומר הגנטי מוכפל, לצרכי רבייה או התחלקות תאים, מתרחשת מדי פעם טעות בשכפול באופן המשנה את רצף חומצות הגרעין (DNA) המרכיבות את הכרומוזום. טעות כזו, או כפי שהיא ידועה בשמה הלועזי, מוטציה, גורמת לשינוי בחלבון המיוצר על-פי המתכונת של הגֶּן (כך קוראים למקטע בכרומוזום המייצר חלבון). לולא היה תהליך זה נתון לשגיאות, לא הייתה מתרחשת אבולוציה. אז יהיה מי שיאמר: ראו כמה מושלם מעשה הבריאה, שידע לדאוג לכך שאורגניזמים יוכלו לשפץ את עצמם כדי להתאים עצמם טוב יותר לסביבה, לאויבים, לטורפים או למחלות שלהם (אבל גם להפך: את החיידקים, הוירוסים ומעוררי מחלות אחרים, לפונדקאים שלהם, את הטורפים לטרף וכדומה!). אבל היא הנותנת- איך שלא נסתכל על זה, הטבע איננו מושלם! לו היה מושלם, לא היה שום צורך במערכת תיקון כזו – עצם ה"היזדקקות" לתיקון היא ראיה לחוסר שלמות.
מערכת ה"תיקונים" הזו קיימת, וזוהי עובדה הנמדדת באלפי מחקרים מדי שנה. אילו היתה מערכת זו פועלת בשיא היעילות, כמערכת תיקונים ללא פגם, היינו יכולים לטעון, כפי שטוענים לפעמים תומכי הבריאה, שעל-פני כדור הארץ נבראה, במעשה אלוהי, מערכת אקולוגית מלאה, מורכבת, אבל לא סטאטית ובלתי משתנה, אלא דינמית ובעלת יכולות משוכללות של תיקון עצמי והתאמה לשינויים סביבתיים. טענה לגיטימית. אולם, עוד בטרם נעסוק ביעילות המערכת הזו, מסתבר שקיימת סתירה פנימית בטיעון המשופר הזה. כי הרי מה היא מערכת התיקונים הזו אם לא תהליך הברירה הטבעית אותה גילה דארווין? והלא עליה בדיוק יצא קצפם של תומכי הבריאה מאז היות דארווין ועד היום! כדי לתקוף את הברירה הטבעית וגם לשבח את סגולותיה, בעת ובעונה אחת, יש צורך בלוליינות לוגית ראויה לשמה. יתר על כן, ככל שאנחנו לומדים יותר על הברירה הטבעית, אנחנו רואים שזוהי מסננת בעלת חורים גדולים מדי לתפקיד לו היא "מיועדת", כביכול, על פי ה"בריאתנים". למרות יכולת הזיכוך של הברירה הטבעית, מסתבר שאירועים מקריים חשובים בתהליך האבולוציה לא פחות מאשר הברירה הטבעית.
היווצרות המוטציה עצמה היא המרכיב האקראי הראשון בתהליך הזיכוך של האורגניזמים. תהליך זה כל כך רשלני, עד שרובן המכריע של המוטציות הוא כשלון חרוץ. חלק קטן של המוטציות השליליות, יוצר חלבונים שהם מזיקים באופן בולט לפעילות האורגניזם השלם, תקינותו והתנהגותו, ומוטציות אלו תעלמנה מהר מאד בתהליך הברירה הטבעית (הפרט לא יוכל לשרוד או להתרבות). הרוב המכריע של המוטציות השליליות מצליח לשרוד זמן רב, מאחר והן רצסיביות. אלה הן בעיקר מוטציות היוצרות חלבונים שכתוצאה מהשינוי שחל בהם, הם מפסיקים לתפקד כיאות. בדרך כלל, נזקם של מוטציות כאלה קטן. כל גן מגיע בשני עותקים, אחד מהאב הגנטי והשני מהאם; אם אחד מהם פגום, החלבון שהגוף זקוק לו יכול עדיין להיווצר בעזרת העותק השני של הגן (ולכן הן קרויות "רצסיביות" – נשלטות, שאינן באות לידי ביטוי בנוכחות עותק הגן האחר, הדומיננטי). רק כאשר שני העותקים פגומים, תהיה לכך השפעה קשה על האורגניזם. זו בדיוק הסיבה מדוע נישואי קרובים, אשר ההסתברות שהם נושאים אותה מוטציה רצסיבית גבוהה, אינם רצויים.
רק חלק קטן מאד מהמוטציות יוצר חלבון פונקציונלי, שהוא גם מתאים יותר לתנאים בהם חי האורגניזם. כתוצאה מכך, הוא משפר את ההתפתחות, ההישרדות או ההצלחה ברבייה של האורגניזם. מה הסיכוי של מוטציה לשרוד ולכבוש לה מקום, אם היא מוצלחת? מסתבר שהסיכוי הוא קטן מאד. לכך יש סיבות שונות, כולן קשורות לכך שהתהליכים הטבעיים הבסיסיים האלה, של שכפול החומר הגנטי, של אופן התורשה, של ההישרדות והרבייה, ושל השינויים הסביבתיים, רחוקים מלהיות מושלמים, ונתונים למידה רבה מאד של אקראיות. וכך יוצא כי אחת הסיבות הראשוניות הפשוטות להעלמות מוטציות מוצלחות, היא יד המקרה. ממש כשם שנהג מעולה יכול ליפול קרבן לתאונת דרכים בשל טעות של נהג אחר, או בשל רגע אחד קטן של חוסר תשומת לב, כך יכול פרט שיש לו תכונה מוצלחת במיוחד ליפול קרבן ל"תאונת טריפה". למשל, ציפור בעלת תכונה חריגה במבנה הזנב, המאפשרת לה שיפור ביכולת התמרון בתעופה, יכולה להיטרף בעודה גוזל בקן על-ידי נחש או עורבני, הרבה לפני שיכולת התעופה המעולה שלה תבוא לידי ביטוי בחייה הבוגרים. באותו אופן, היא יכולה ליפול קרבן, גם כציפור בוגרת, לרגע אחד קטן של חוסר תשומת-לב, או לסופת קור נדירה, עוד בטרם הספיקה להעביר את תכונותיה יוצאות הדופן לדור הבא. תכונה יוצאת דופן באיכותה יכולה גם להימצא, במקרה, בשכנות רעה. כלומר, בפרט אשר איתרע מזלו ויש בו גן או אוסף של גנים אחרים, לא מוצלחים, ואשר יוליכו לאובדנה.
אחד התהליכים האבולוציוניים האקראיים המדוברים ביותר הוא תהליך הקרוי "סחיפה גנטית". למרות השם הטכני, כל שהוא אומר הוא שבעת הרבייה, דגימת הגנים העוברת לצאצאים היא אקראית, ויכולה להוביל לעלייה או ירידה בנציגות גנים בדורות הבאים בלי שום קשר לאיכותם. קל לראות זאת אם ניקח, לדוגמא, גן מסוים, שנתקבל רק מאחד ההורים. מאחר וזרע (אם נושא הגן הזה הוא זכר) או ביצית (אם הוא נקבה) מכילים רק מחצית מהכרומוזומים של הפרט, אזי אם נושא הגן הייחודי הזה משאיר אחריו צאצא אחד בלבד, הסיכוי שהגן יעבור לצאצא הזה הוא חמישים אחוזים. זה בדיוק גם הסיכוי שגן זה ילך לאיבוד, ללא שום קשר לטיבו. אם הפרט משאיר שני צאצאים, הסיכוי שהגן הזה עדיין ילך לאיבוד הוא אחד לארבעה, ואם שלושה צאצאים, אזי אחד לשמונה. אקראיות הדגימה מאפשרת לגנים להתפשט באוכלוסיות, או להעלם מהן, בלי שום קשר לאיכות שהם מוסיפים (או גורעים) לפרט בו הם מצויים. בשל התנודות המקריות האלה בתדירות הגנים, בעיקר באוכלוסיות קטנות (שם כל תנודה קטנה יכולה להיות משמעותית בקביעת גורלה הסופי של המוטציה), קרוי התהליך הזה "סחיפה הגנטית".
תהליך אקראי חשוב אחר, הוא כמובן התזמון. תכונה מסוימת יכולה להיות נפלאה בשילוב עם תכונות מסוימות, לו היו קיימות, ותלך לאיבוד אם הן לא תצוצנה לפניה במהלך האבולוציה. כך, למשל, לשנויים מסוימים בצורת הגף הקדמי של בעלי חיים, המעצבים ממנו צורה אירודינמית טובה יותר, יכול להיות יתרון רב אם הגף יהיה עטוי בנוצות היוצרות משטח תעופה, וחסרון אם בקצה האצבעות תהיינה פרסות. כלומר, ברגע שנוצרת התמחות כלשהי של האורגניזם, נסגר חלון ההזדמנויות של תכונות אחרות, שיכלו להתפתח בתנאים אחרים. תהליך הברירה הטבעית הוא, אם כך, תהליך קצר-רואי המבסס, בכל רגע נתון, את התכונות שהן מוצלחות באותו רגע. התכונות התורשתיות המסייעות לפרט לשרוד ולהתרבות, הן שתהיינה נוכחות בדור הבא. אין ביכולתה של הברירה הטבעית לנחש איזה גן (תכונה) יוכל להיות מוצלח בשלב מאוחר יותר.
ניתן, אולי, לתאר את האבולוציה, כנהג חסר דעת, הנוהג ללא מצפן בדרכי עפר בליל סערה, כשהוא מעדיף, בכל צומת, את הדרך הנראית בהירה יותר מטווח של מטר אחד קדימה. רק בממוצע יתקדם הנהג רחוק מעין הסערה. באופן דומה, האבולוציה נשלטת על-ידי השילוב העלוב של הברירה הטבעית קצרת-הרואי, עם נחת זרועו של המקרה. התוצאה היא תהליך המוביל למערכות ביולוגיות המותאמות היטב בבסיסן, אבל פרומות בשוליהן, עם חוסר התאמה הניכר במרקם היותר עדין שלהן, כלומר, בעיקר באותן תכונות החשופות לתנאים משתנים, או שהשתנו זה לא מכבר.
אם כן, הן המנגנון התורשתי, אותו אנחנו כבר מכירים היטב, והן המערכות האקולוגיות בטבע, רחוקים מהשלמות שהיו רוצים לראות בהם מצדדי הבריאה האלוהית (או "בריאתנים", כפי שמתרגמים את המונח "creationists"). אבל, מאידך, האם אפשר לבוא ולטעון שתהליכים כל כך אקראיים ומרושלים יכולים להביא את המינים בטבע למה שהם בפרק הזמן שעמד לרשותם? התשובה היא כן. בקלות. כי, כפי שניתן להבין מתיאור התהליך, ובניגוד לביקורת המגיעה מחוגים של הבריאתנים, מוטציה מוצלחת אחת אינה צריכה לחכות בתור לאחרת שתתבסס לפניה. תהליך הברירה כנגד מוטציות המזיקות רק מעט, כמו גם ההעדפה של מוטציות שהן מועילות מעט, הוא תהליך איטי, ולכן אלה גם אלה מצטברות, ולא נעלמות במהירות. קל להמחיש את עצמת השונות הגנטית היכולה להצטבר, בו זמנית, באורגניזם כלשהו, אם תחשבו לרגע עד כמה שונים בני-האדם זה מזה. זאת ועוד, מכיוון שקצב יצירת המוטציות בכל גן הוא בערך אחד למיליון, ובאדם יש למעלה ממליון גנים (סך הכל הגנים בכרומוזומים על שני העותקים יחדיו), אזי בכל תינוק חדש שנולד יש, בממוצע, מוטציה אחת חדשה. השונות הגנטית העצומה הזו גורמת לכך שבידודים מקומיים של אוכלוסיות קטנות יכולים ליצור גרעינים של שילובים והרכבים גנטיים שלא היו ידועים קודם לכן. אלה יכולים להוליך את האורגניזמים בנתיבים אבולוציוניים חדשים, במהירות רבה יחסית, אם גם בחוסר יעילות מסוים.
הנה כי כן, מנגנון התורשה, למרות הפגמים הנפערים בו באקראי כחורים בגבינה שווייצרית, ובעצם דווקא בגללם, מוליך את האורגניזמים בתהליך היוצר את המרקם האקולוגי העשיר של הטבע. מרקם זה מוסיף ומשתנה ומתגוון ללא הרף, כפי שעשה בעבר, ללא מטרה מוגדרת וללא יד מכוונת פרט לזו המוגבלת וקצרת-הראות של הברירה הטבעית. התוצאה היא יצירת עולם טבע עצום בעושרו וביחסי-הגומלין שבין מרכיביו, אבל גם כזה שלמרות יופיו ומורכבותו, הוא רחוק מלהיות מושלם.

הערות:
באופן מעשי, נשמרת תאימות מסוימת בין גרסאות המחשבים השונות, אבל בגלל אילוצי שוק ולא בגלל אילוצים התפתחותיים. כדי לעודד צרכנים לקנות גרסאות משוכללות של מחשבים, חייבים היצרנים לדאוג לכך שהצרכנים לא יאבדו את הנתונים והעבודות שעשו בעבר, ולהקל על לימוד המחשבים החדשים החודרים לשוק. בשל כך שומרים היצרנים על תאימות של כל מחשב חדש עם החומרה והתוכנה של מחשבים קודמים שהיו נפוצים. אילוץ זה ללא ספק מעכב את קצב התפתחות המחשבים האישיים.

לאתר של ד"ר אורן חסון

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. יואל משה:
    גם כשמדברים על הפשע המאורגן כוללים את כל העוסקים בו שבשמחה היו רוצחים אלה את אלה, באותו ביטוי.
    קצת הבנת הנקרא מעולם לא הזיקה לאיש.

  2. הרבה ניגודים שיוצרים הרמוניה.אמנון יצחק ודרווין באותו צד של המטבע?או למשל הקלישאה ששמה את ה,,דתות" בסל אחד.למי שלא שם לב יש כמה ,דתיים' מהסוג של בין לאדן ושות' שמוכנים לשים את ד"ר חסון עם כל החרדים בסל[פצצה]אחת.ובקיצור בלי מורכבות פילוסופית מי שטוען שהעולם פשוט בין אם הוא מיצג תפיסה ,דתית' ובין אנטי דתית הוא איש רדוד שאינו קולע אל האמת.לעומתם מי שמודע לכך שהאוולוציה עיוורת וקצרת טווח מחד אבל מגוונת מורכבת ותמיד אבל תמיד מצליחה ,קדימה' בכיוון של הגדלת הגיוון והמורכבות תוך יצירת מנגנונים בעלי רצון לשימור והתפתחות-חייב לעצמו תשובות. העולם מלא הרמוניה ניגודים סתירות אבל גם רצון. אנני מתימר לפתור הכל אבל להתעלם ולהגיד שאין בעולם אותו אנחנו חווים ,רצון -נראה לי כבריחה מהמציאות .כמו כן קשה לי להתעלם מהיותו של האדם ,אאוטסידר' ביחס לשאר המציאות הביולוגית ויכולתו לשנות את כיוונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן