ידענים: ז'ול ורן

מאת 26 במרץ 2005 אין תגובות

מאה שנים לאחר מותו, ממשיכים גיבוריו וסיפוריו של ז'ול ורן – הסופר הצרפתי הדגול, לרתק ולרגש קוראים בכל העולם. גיבוריו האלמותיים, המאכלסים את עשרות ספריו, יוצאים למסעות מלהיבים במחוזות רחוקים – על פני כדור הארץ ובמעמקיו, אל מצולות האוקיינוס ואל עבר הירח.

חזי יצחק

קישור ישיר לדף זה: http://www.hayadan.org.il/vern200305.html


מאה שנים לאחר מותו, ממשיכים גיבוריו וסיפוריו של ז'ול ורן – הסופר הצרפתי הדגול, לרתק ולרגש קוראים בכל העולם. גיבוריו האלמותיים, המאכלסים את עשרות ספריו, יוצאים למסעות מלהיבים במחוזות רחוקים – על פני כדור הארץ ובמעמקיו, אל מצולות האוקיינוס ואל עבר הירח. עם רגישות נפלאה לטבע האנושי והרבה אמונה בטכנולוגיה ובקדמה, טווה ורן ביד אמן הרפתקאות מסעירות שנעו בין מציאות לדמיון וביססו את מעמדו כ"איש שהמציא את העתיד"

ז'ול ורן, המכונה גם "האיש שהמציא את העתיד", נולד ב-8 בפברואר 1828, בעיר הנמל הצרפתית נאנט (Nantes). אחד הסיפורים המעטים, המוכרים מתקופת ילדותו, מספר כיצד ניסה בגיל 11 לעלות על סיפונה של אוניה שיעדה היה הודו, עד שברגע האחרון, בטרם יצאה אל הים הפתוח, הצליח אביו להחזירו לביתו. כששב, הבטיח ורן הצעיר לאימו שלא יפליג שוב במסע, אלא בדמיונו בלבד…
ורן למד בבית ספר תיכון בעיר הולדתו, הצטיין בספורט, גיאוגרפיה ורטוריקה והרבה לקרוא ספרי מסעות, בייחוד כאלו הקשורים לים. הוא נטה חיבה לסיפורים בסגנון של 'רובינזון קרוזו', בהם יוצר אדם מבראשית עולם בזעיר אנפין, החף משגיאות העבר. לימים הוא כתב – "עלילות של רובינזונים היו ספרי ילדותי ומעולם לא חשתי עוד אחר כך, בקוראי יצירות אחרות, את הרושם הזה של אותן השנים הראשונות. אין ספק שאהבתי למאורעות מסוג זה, העלתה אותי מאליה על הדרך שבה הלכתי לאחר מכן…".

חופש, שיוויון, אחווה
בשנת 1848 עבר ורן לפאריז, בכדי ללמוד משפטים, בהתאם למסלול החיים שהתווה לו אביו. הוא הגיע אל העיר מיד לאחר מהפיכת פברואר, בה הוגלה המלך הצרפתי והפריזאים הכריזו בגאווה – "עם פאריז אל אירופה כולה: חופש, שוויון, אחווה".
מצבו הכלכלי בפאריז היה קשה למדי, כפי שעולה בבירור מאחד המכתבים ששלח לאביו: "שנים ארוכות לי, הלחם יקר, שילחו כסף". לעומת זאת, מבחינה תרבותית הוא זכה לעושר רב – באותם ימים, היתה העיר לב ליבה הפועם של היצירה הרוחנית של אירופה כולה. הוא הוקסם מחיי הבוהמה של עיר הבירה, רכש לו ידידים בעלי שם, ביניהם אלכסנדר דיומא האב (שכתב את "הרוזן ממונטה כריסטו") ואף נפגש עם הסופר המפורסם ויקטור הוגו, מחבר "עלובי החיים".
לאחר כשנה הוא עבר בהצלחה את לימודי המשפטים, אך במקום לשוב למשרדו של אביו בנאנט, הוא נשאר בפאריז (בהסכמת האב), על מנת לפתח קריירה ספרותית. באחד המכתבים ששלח לאביו, הוא כותב: "אל תחשוב אפילו לרגע שאני מבזבז את זמני לריק; יעודי גורם לי להישאר כאן. אני יכול להיות סופר טוב, בעוד שתמיד אוכל להיות עורך דין גרוע".

חלומות והרפתקאות
בין השנים 1852-1851 כתב מספר סיפורים קצרים, ביניהם את "מרטין פז" ו"האדון זכריה". ב-1856 הוא פוגש בחתונה באמיין (Amines) את הונורין – אלמנה עם שתי בנות. שנה מאוחר יותר הוא נושא אותה לאישה ומתחיל לעבוד כפקיד בבורסה. בשנת 1858, מצטרף ורן לשייט בספינת קיטור לסקוטלנד ולאיים ההברידיים, יחד עם חברו הטוב אריסטיד איניאר. במסע זה, הוא זוכה סוף סוף להתוודע אל הים הפתוח ומרבה לתחקר את הספנים לגבי חוויותיהם והרפתקאותיהם. את הסיפורים והרשמים הוא נוהג לתעד ביומנו, ששימש אותו מאוחר יותר, בכתיבת ספריו. בדרכם חזרה, ביקרו ורן וחברו במספנות שעל נהר התמזה, שם הלכה ונבנתה "גראנט איסטרן" – הגדולה בספינות תבל, שעתידה היתה לפרוש את כבל הטלגרף מתחת למימי האוקיינוס האטלנטי. "ביום מן הימים אערוך מסע באוניה זו", כתב לאשתו הונורין.
בשובו לפאריז חזר ורן לכתוב, כשבין היתר כתב ספר על יצירתו של הסופר האמריקאי אדגר אלן פו, ממנו הושפע רבות. באותו זמן חיבר מספר מחזות, כשבד בבד היה שקוע בגיבוש רעיון כתיבת רומן על המדע. קסם לו במיוחד הרעיון של מסע בכדור פורח, אך לשם כך היה לו צורך להתגבר על מספר בעיות טכניות, בייחוד בעיית הניווט של הכדור נגד הרוח. בפברואר 1861 הוא כותב לאביו: "אינני מקווה להפליג בכדור הפורח שלי בחודשים הקרובים. כדור פורח זה, יש לציידו במנגנונים מושלמים".
למרות שאשתו היתה בשלב מתקדם של הריון, הוא מצטרף באותה שנה למסע באוניית פחם לארצות סקנדינביה, שמאז ומתמיד הילכו עליו קסם רב. מיד לאחר שובו, נולד בנו היחיד מישל, שעל רקע קולות בכיו, כתב את ספרו הראשון בסדרת "המסעות המופלאים". הוא יצר קשר עם הצלם וההרפתקן נאדר, איתו שוחח רבות על מסע אפשרי בכדור פורח. לאורך כל אותן שנים, הרבה לבקר בספרייה הלאומית ולקרוא מגזינים מדעיים שונים, מתוכם רשם פרטים שנראו לו בעלי ערך ושיוכל לעשות בהם שימוש בעתיד.

שלום יקיריי!
בספטמבר 1862, נפגש ורן לראשונה עם המוציא לאור אטצל – פגישה שעתידה הייתה לשנות את חייו ללא הכר. אטצל, שהיה מבוגר מורן ב-14 שנה, היה עיתונאי ומו"ל של ספרים מפורסמים. הוא היה חבר במפלגת הרפובליקנית ואף כיהן כראש לשכת שר החוץ, בממשלה הזמנית שהוקמה לאחר המהפכה של 1848. לאחר עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי, הוא נאלץ לעזוב את צרפת וחזר לפאריז רק בשנת 1859. האגדות מספרות, שמה שנותר מאותה פגישה ראשונה בין השניים, היה משפט שאמר אטצל: "הקהל אינו רוצה שילמדו אותו, אלא שישעשעו אותו"; משפט זה, טמן בחובו את עתידו המזהיר של ורן.
באותה פגישה, הביא ורן סיפור בשם "מסע באוויר", העוסק בכדורים פורחים. ברבות הימים, סיפרה אשתו כי הוא עמד להשליך את כתב היד לפח, לאחר שנדחה על ידי אחד המו"לים הפריזאים. אטצל ביקש ממנו לשוב אליו כעבור שבועיים עם כתב היד מתוקן. לאחר ששב אליו, זיהה אטצל חד העין את הכישרון הטמון בסופר הצעיר והחתים אותו על חוזה ארוך טווח למשך עשרים שנה. על פי התנאים, התחייב ורן לפרסם מדי שנה שני רומנים בני כרך אחד, או רומן אחד בן שני כרכים. אטצל הבטיח לפרסם את הספרים ולשלם לסופר משכורת של 20,000 פרנקים בשנה.
ורן לא ידע את נפשו מרוב אושר ובפרידתו מחבריו בבורסה אמר: "כתבתי רומן בנוסח חדש, המניח את דעתי. אם תהיה לו הצלחה, הוא יהפוך לעורק במכרה זהב. אזי אכתוב בלי הרף, ללא ליאות, בעוד אשר אתם תוסיפו לשלם במזומנים בעד הניירות ערב ירידת השער ולמוכרם ערב עליית השער. אני עוזב את הבורסה. שלום, יקירי!".

תחילתה של ידידות מופלאה
היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה בין השניים ותחילה של סדרת הספרים "מסעות מופלאים בעולמות ידועים ובלתי ידועים", שהפכה את ורן לאחד הסופרים המצליחים בכל הזמנים. עד יום מותו, עמד ורן בהתחייבותו לאטצל וכתב 63 ספרים לסדרה, שהראשון מביניהם – "חמישה שבועות בכדור פורח", ראה אור ב-1 לינואר 1863.
ספרים אלו לוו באיורים רבים (קרוב ל-4,000 בסך הכל), מפות ותרשימים, שסייעו לקוראים להבין טוב יותר את העלילה ואת המקומות בהם התנהלו אותם "מסעות המופלאים". בנוסף, הם תרמו להצלחתם האדירה בקרב בני הנוער.
ספריו של ורן תורגמו לשפות רבות, אך רבים מהתרגומים, בייחוד אלו לאנגלית, היו גרסאות מקוצרות, שהכילו רק את ההרפתקאות, ללא התיאורים המדעיים והספרותיים. תרגומים קלוקלים אלה, תרמו לתפיסה המוטעית שז'ול ורן כתב רק לבני נוער ושספריו נעדרים כל ערך ספרותי. רק בשנים האחרונות, בעקבות מחקרים ותרגומים מוצלחים יותר של יצירותיו, הוא תופס את מקומו הראוי בקרב הסופרים הדגולים.

בסימן התפתחות וקידמה
חזונו של אטצל היה להפוך את סדרת ספרי המסעות לפרויקט חינוכי עבור הנוער הצרפתי, דרכו ילמדו מדע בדרך מיוחדת, וכן – ערכים מוסריים של חירות, שוויון וצדק. בהקדמה לרומן "מסעותיו של קפיטן הטרס", הוא מצהיר על מטרת הסדרה – "לסכם את כל הידע הגיאוגרפי, הגיאולוגי, הפיזיקלי והידע האסטרונומי שנצבר על ידי המדע המודרני, לדווח על כך באופן ציורי ומשעשע וליצור מעין היסטוריה של היקום".
התזמון לכך היה נפלא – היו אלו שנותיו היפות של המדע ושנותיהם היפות של המהנדסים והממציאים, של מגלי הארצות ושל ההרפתקנים שחצו מדבריות ואוקיינוסים. באותם ימים, נתגלה כוכב הלכת נפטון, לאחר חישובים שנעשו בעקבות תצפיות בסטיות במסלולו של אוראנוס; הפיזיקאי המילטון ניסח באופן מזהיר את המכניקה הניוטונית ומקסוול ניסח את כל התורה האלקטרומגנטית; דרווין פירסם את תורת האבולוציה והברירה הטבעית (1859) ובכך קרא תיגר על מוצאו האלוהי של האדם ומאנדלייב פרסם את הטבלה המחזורית (ב-1869), שתיארה בדיוק רב יסודות שטרם התגלו.
מלבד ההתקדמות התיאורטית הכבירה בכל ענפי המדע, התאפיינה התקופה בהתקדמות טכנולוגית רבה. בשנת 1831, גילה פראדיי את ההשראה האלקטרומגנטית, שאפשרה יצור עתידי זול של חשמל ואת פיתוחו של מנוע חשמלי, הפועל על זרם ישר. מכונות קיטור החליפו ביעילות את ידי הפועלים, מסילות ברזל נפרשו על פני היבשת והרכבת התחתית בלונדון נחנכה (בשנת 1863). באפריקה תרו לוינגסטון, בארט וסטנלי אחר מקורות הנילוס הבלתי נודעים והאדמירלות הבריטית שיגרה משלחות ימיות לחיפוש המעבר הצפון-מערבי – הרפתקאות שעוררו עניין ציבורי רב, כמו גם החיפושים אחרי משלחתו של פרנקלין, שאבדה באוקיינוס הקרח הצפוני ב-1848.
המדע של אותם ימים היה מסעיר ומבטיח והציבור היה צמא לשמוע על הגילויים החדשים. אטצל הבין זאת היטב, כפי שעולה מדברים שכתב: "ספריו של ורן הגיעו בזמן מושלם. כאשר אתה רואה את הנהירה של הציבור הצרפתי להרצאות מדעיות הניתנות בכל רחבי צרפת, ובעיתונים הטורים המוקדשים לאומנות ותיאטרון מוחלפים במאמרים של האקדמיה למדעים, אתה יכול להסיק שאמנות בתור אמנות לשמה אינה מספיקה לתקופתנו. הגיע הזמן שבו המדע יתפוס את מקומו בעולם הספרות". כך, הוחלף גיבורו הישן של הרומן בגיבור חדש – מהנדס וממציא, שכר הפעולה שלו הוא המעבדה או בית המלאכה והעולם הגדול שהוא מגלה מחדש. גיבורים אלה היו שונאי בצע, צמאי דעת ונועזים עד בלי סוף; גיבורים שהמדע היה בפסגת שאיפותיהם וששום דבר אינו מרתיע אותם מלהגשים את מטרתם ושגם ברגעים הקשים ביותר, הם אינם מאבדים את שלוותם ואת שיקול דעתם.

קורותיו של נוסע מלומד
לא היה גבול למחוזות אליהם הפליג דמיונו של ורן. מטרותיהם של גיבוריו היו מגוונות והקיפו את היקום כולו – לחצות אם אפריקה בכדור פורח, להגיע לקוטב הצפוני, להעמיק פנימה אל תוככי כדור הארץ או להעפיל מעלה אל הירח.
ספרו הראשון של ורן – "חמישה שבועות בכדור פורח", נחל הצלחה אדירה ובאופן כתיבתו ניתן לזהות מאפיינים רבים שיופיעו ביצירותיו הבאות. למעשה, הוא איחד בתבונה שני נושאים שהיו במוקד העניין הציבורי של אותם שנים – חקר אפריקה והטסת כדורים פורחים. מלבד הידע הרב שצבר מרשימותיו בנושא, הוא הרבה להתייעץ עם נאדר, עם דודנו המתמטיקאי (הנרי גארסט) ואף עם חוקר הארצות ג'ייקוב ארגו.
גיבור הרומן הוא דוקטור פרגוסון, היוצא בשליחות החברה הגיאוגרפית הלונדונית לחקור את אפריקה בספינת האוויר "ויקטוריה". פרגוסון הוא מדען וחוקר אמיתי, כפי שמתאר אותו ורן: "…(הוא) אינו סוחר, מיסיונר, כובש או מתנחל. הוא נוסע מלומד. הוא אחד מאותם גיבורים ענווי נפש, שונאי בצע, שפילסו לאנושות דרכים לארצות זעופות לא נודעות". הוא יוצא עם משלחתו מזנזיבר ומגיע לאחר חמישה שבועות לסנגל, אשר במערב אפריקה.
את בעיית השליטה והניווט של הכדור הפורח, פתר ורן באופן מקורי למדי – על ידי חיפוש זרמי אוויר מתאימים בשכבות השונות של האטמוספרה. בהתאמה, היה עליו לצייד את הכדור במנגנון שיאפשר לו לרדת ולעלות. הפרטים הטכניים הרבים והתיאור המדויק של הנופים באפריקה, הביאו קוראים רבים להיות משוכנעים שמסע זה התרחש במציאות.

גיבור עם שליחות
בשנת 1864, פרסם ורן את הספר "מסע לבטן האדמה", שהפך ברבות הימים לאחת מהצלחותיו הגדולות ואף עובד לסרט הוליוודי מצליח. הספר מתאר את הרפתקאותיהם של פרופסור לגיאולוגיה, אחיינו הצעיר אקסל ומלווה איסלנדי שתקן בשם הנס, במסעם המדהים לעבר מרכז כדור הארץ. המסע מתחיל דרך לוע הר געש בלתי פעיל באיסלנד, בשם סנפלייס (Sneffels), ומסתיים בהתפרצות וולקנית בהר הגעש סטרומובולי (Stroboli), אשר בסיציליה.
במסעם במעמקי האדמה, מגלים החוקרים ים גדול שמעליו מרחפים עננים ובמימיו שורצים דגים מוזרים ודינוזאורים שלא נכחדו. כן, הם מוצאים פטריות עתירות ממדים ואף זוכים לראות אדם ענק הרועה עדר של ממותות. הרעיון על מסע למרכז האדמה, התבסס על תיאוריות מדעיות, שפיתחו מדענים ידועי שם, ביניהם האסטרונום האלי והכימאי דייוי.
באותה שנה, התפרסם ספר נוסף של ורן, על מסעו המדהים של קפטן הטרס אל הקוטב הצפוני. גם במרכז ספר זה עומד גיבור בעל מטרה, המוכן להקריב את חייו למענה ושום מכשול אינו עומד בפניו. לאחר תלאות וייסורים, מגיעה חבורתו אל הר געש פעיל בקוטב הצפוני וקפטן הטרס יורד לתוכו, עטוף בדגל הבריטי. בגרסא המקורית, שלא התפרסמה, מוצא שם הטרס את מותו, אך אטצל טען שזה מדכא מדי. ורן נענה למו"ל שלו, ובגרסא שהתפרסמה ניצל הקפטן האמיץ, אך הוא מאבד את שפיות דעתו ומבלה את שארית חייו בבית משוגעים, כשהוא מוכן ללכת ברגל רק לכיוון צפון…

עד קצה גבול היכולת
בשנת 1865, מפרסם ורן את שני הכרכים של "מסע אל הירח". למעשה, הוא לא היה הראשון לכתוב על מסע מסוג זה – הקדים אותו לא אחר מאשר יוהאן קפלר המפורסם, שכתב סיפור בשם "סומניום או האסטרונומיה של הירח" ('סומניום' משמעו 'שינה' בלטינית). קפלר, שהיה איש מדע זהיר, בנה את הסיפור בצורת חלום, כשרוחות מניעות את נוסעי החלל אל הירח, המאוכלס ביצורים קשוחי עור, המבלים את רוב היום במערות, כדי להסתתר מן השמש היוקדת.
ספרו של קפלר היה גדוש בפרטים אסטרונומים על הירח ומסלולו סביב כדור הארץ, אך ורן נקט בגישה שונה לחלוטין. הטיסה אל הירח, כפי שהוא מתאר אותה, נבנית על סמך שיקולים פיזיקליים ועל טכנולוגיה שהייתה בהישג יד, ובכך היתה גדולתו. גיבורי הסיפור הם תותחנים אמריקנים בדימוס מבולטימור, המחליטים לבנות תותח ולשגר קליע מאויש לעבר הירח. את המתקן הם בוחרים לבנות לא רחוק מכף קנרוול – הנקודה הקרובה ביותר לקו המשווה בארה"ב, המשמשת כיום כנקודת השילוח של נאס"א. הבחירה במקום אינה מקרית – מטרתה להקנות לקליע מהירות מרבית, הנובעת מסיבוב כדור הארץ סביב צירו.
ורן מתאר בצורה מדויקת למדי את גובהם של ההרים על הירח ומציין שאורו המלא הוא 1/300,000 מאור השמש, נתון שקרוב לערך המודרני, העומד על 1/465,000. לתיאור ממדי התותח, היצוק מברזל, הוא מקדיש פרק שלם, הגדוש בפרטים טכניים – אורכו כ-300 מטר וקוטרו הפנימי כ-3 מטר; הקליע, או התא בו אמורים לשהות שלושת הנוסעים ושני הכלבים, בנוי מאלומיניום – מתכת קלה וחזקה, שאת יתרונותיה מתאר נשיא המועדון ברביקין: "מתכת יעילה זאת טהורה ככסף, עמידה בפני התבלות כזהב, מוצקה כברזל וקלה כזכוכית". בנוסף, הוא גם מצליח לספק פתרון הגיוני לבעיית האוויר בתא. בתור חומר נפץ, בוחר ורן בפירוקסיל (או – 'כותנת נפץ'), האמור לספק לקליע כוח הדף מתאים למהירות ההימלטות. על פי חישובים מודרניים, יעילותו של הפירוקסיל היא פי שניים עד פי שניים וחצי מאבק שריפה רגיל, כך שגם כאן דייק ורן בבחירתו.
ניתן לראות, שהטכנולוגיה שעמדה מאחורי התותח אותו מתאר ורן, הייתה בהישג ידם של מהנדסי אותה תקופה. ורן לא המציא דבר חדש, אלא מתח את הקיים עד קצה גבול היכולת, כפי שהוא כותב בעצמו: "ברביקין וחבריו האמיצים, אשר האמינו כי אין דבר הנבצר מהם, הצליחו לפתור את הבעיות המורכבות של הטיל, התותח וחומר ההדף. תכניתם הושלמה, ועתה לא נותר להם אלא רק לבצעה, והבצוע אינו אלא פרט קטנטן…".

בין דמיון ומציאות
בכדי לחשב את מהירות השילוח וזמן הטיסה, נעזר ורן בשירותיו של המתמטיקאי הנרי גרסט והגיע לתוצאה של 97 שעות, 13 דקות ו-20 שניות. לשם השוואה, זמן הטיסה של אפולו 11 בדרכה אל הירח, עמד על 72 שעות ו-51 דקות. אם נוסיף לכך את הזמן שבילתה בהקפת כדור הארץ והירח, נגיע ל-100 שעות ו-46 דקות.
מהירות ההימלטות שורן מציין, עומדת על 10,972 מטר לשנייה, קרוב למדי למהירות המחושבת כיום בוואקום – 11,155 מטר לשנייה. לתוצאה זו יכול להגיע כיום כל תלמיד תיכון שלומד פיזיקה, באמצעות חוק שימור האנרגיה. כאשר לא מזניחים את התנגדות האוויר, החישוב מסובך בהרבה. ורן מתחמק מכך, בטענה שהקליע יעבור את שכבות האוויר בזמן קצר שלא ישפיע עליו. זוהי כמובן טעות גסה, כי דווקא שניות אלו של תנועה באטמוספרה גורליות וגוף הקליע מתחמם מאד, מה שמצריך בידוד מיוחד.
ורן מתאר באופן נפלא את הרגשת חוסר המשקל וקושר בין תופעה זו לנקודה בה משתווים כוחות המשיכה של כדור הארץ והירח – "מרגע עזבם את הארץ היה משקלם שלהם ומשקל הטיל וכל אשר בתוכו, מתמעט והולך. הגם שלא יכלו לחוש בהתמעטות משקלו של הטיל, צריך היה לבוא הרגע בו יתחילו לחוש בהתמעטות משקלם ומשקל המכשירים והכלים בם השתמשו…". ואכן, בהתקרבם לנקודה מיוחדת זו, חווים גיבורי הספר את התופעה המוזרה – "הם חשו עצמם כבאים לארץ הפלאות! עתה חשו בעליל, כי גופם חסר משקל. בהרימם את זרועותיהם, לא נטו הזרועות לנפול בחזרה, ראשיהם חגו ונעו על כתפיהם, רגליהם לא עוד נטועות היו ברצפת הטיל. דומה היה עליהם כשיכורים הם…".
מדהים להשוות את תיאורו של יורי גאגרין, האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ בחלל (ומעריץ מושבע של ז'ול ורן), על הרגשת חוסר המשקל. כך הוא כתב ביומנו: "זו הרגשה נפלאה! אתה מרים ידיך והן נשארות במצב זה ללא כל מאמץ. עם החפצים גם כן נוח – אין צורך לא בשולחנות ולא באצטבות, אפשר לשים הכול ישר באוויר והם אינם נופלים, אלא צפים בשקט גמור…". יחד עם זאת, תיאורו של גאגרין מוכיח שז'ול ורן שגה ושנוסעיו היו חווים את הרגשת חוסר המשקל כבר ברגע שנפלטו מלוע התותח, כל עוד שום אמצעי הנעה אחר לא היה מופעל.

יופיו של האוקיינוס
אחת ההצלחות הכבירות של ורן, היתה הספר "20,000 מיל מתחת לפני הים", שראה אור בשנת 1870. את ההשראה לכתיבתו, הוא שאב מהפלגה לאורך החוף הצרפתי, בספינה שרכש שנתיים קודם לכן. בספר זה, שהיה כנראה האהוב עליו ביותר, הוא מתאר את הצוללת 'נאוטילוס' (כשמה של הצוללת שבנה רוברט פולטון בשנת 1,800) ואת קפטן נמו קברינטה, הנלחם כנגד העבדות והעריצות בעולם.
הרומן מתאר את יופיו של האוקיינוס, על מעמקיו, ואת אהבתו של קפטן נמו, המדבר מגרונו של הסופר: "הים – בית קיבול עצום הוא של הטבע. החיים על כדור הארץ החלו בים, ומי יודע, אפשר שבים גם יסתיימו… בים שוררת שלווה נעלה. הים אינו שייך לעריצים. על פני שטחו העליון עוד יש בידם להילחם, להשמיד זה את זה, לחזור על זוועות החיים ביבשה, אך בעומק שלושים רגל מתחת למים, כבר מסתיים שלטונם. רק כאן יש עצמאות גמורה, רק כאן חופשי האדם באמת, רק כאן אין איש עשוי לדכאו!".
לפני הוצאת הספר, נתגלעו חילוקי דעות בין ורן ואטצל, בנוגע ללאומיותו של קפטן נמו. ורן רצה שהוא יהיה ממוצא פולני וששנאתו תופנה כלפי הצאר הרוסי, שדיכא את פולין. לעומת זאת, אטצל, שחשש מפני תקרית דיפלומטית, רצה שמוצאו של קפטן נמו יהיה עלום ושהוא ילחם באופן כללי בדיכוי ובעבדות. הצעה זו, אותה קיבל ורן, העניקה לספר עוצמה ומסתורין, כשהקוראים מנסים להבין מה מניע את גיבורו.

אופטימיות זהירה
"מסע מסביב לעולם בשמונים יום", שפורסם ב-1872, זכה להצלחה מסחררת. את הרעיון לסיפור, שאב ורן מספרו של אדגר אלן פו (Edgar Allen Poe) – "שלושה ימי ראשון בשבוע", בו הוא מתאר כיצד אדם שיקיף את כדור הארץ לכיוון מזרח, "ירוויח" יום בחצותו את קו התאריך הבינלאומי. בנוסף, נתקל ורן במודעה של סוכנות הנסיעות "תומאס קוק", שהבטיחה מסע מסביב לעולם ב-90 יום.
בספר המרתק, מתאר ורן את הרפתקאותיו של פיליאס פוג – ג'נטלמן אנגלי דייקן להחריד, ומשרתו הצרפתי פאספארטו, במסעם מסביב לעולם. השניים יוצאים למסע בעקבות התערבות של פוג עם חבריו למועדון הלונדוני, כשהם נעזרים בכלי התחבורה של אותם ימים – אוניות, רכבות ואף פילים. הספר יצא לאור בעברית כבר במאה שעברה, בהוצאת "אלטנוינד" בוורשה, בעברית תנכ"ית מדהימה ומשעשעת. בין היתר, ניתן למצוא את המשפט הבא, המתאר את ההפלגה להודו – "…ותלך האוניה הלוך ושוט על פני המים; הנוסעות לבושות מכלול, נראו על מכסה האוניה והרינה והמחולות נראו כמקדם". הצלחת הספר הייתה כה גדולה, עד שאנשים מפורסמים יצאו לשחזר את מסעו של פילאס פוג וניסו לשבור את שיאו – להקיף את העולם בפחות משמונים יום.
ב-1882, פרסם ורן את "הקרן הירוקה", השונה מעט מספריו הקודמים, בכך שגיבוריו אינם מדענים או מגלים נועזים. העלילה מתרחשת על רקע נופיה הקסומים של סקוטלנד, שורן מתארם ביד אומן. גיבורת הסיפור היא נערה סקוטית צעירה, הגדלה אצל שני דודניה, שרוצים להשיאה. הנערה נתקלת דרך מקרה בכתבה בעיתון, המתארת תופעה אופטית יוצאת דופן בשם 'הקרן הירוקה' והיא מתנה את הסכמתה לחתונה בכך שתראה אותה במו עיניה. כך, הם יוצאים למסע בעקבות הקרן החמקמקה הזאת ואף מגיעים לאיים ההברידיים. מה שמדהים, הוא שעד לפרסום הספר כמעט ואין עדויות כתובות לתופעה זו, אולם לאחר פרסומו, מספר התצפיות גדל, התופעה נחקרה באופן מדעי ומאמרים רבים נכתבו עליה.
בספר מתאר ורן את הים באופן מרהיב להפליא, שרק נפש פיוטית של אמן מסוגלת לו: "לים אין גוון משל עצמו; אין זו אלא השתקפות עצומה של השמיים. כלום כחול הוא? בגוון הכחול לא תתארו. ירוק? אף בירוק לא תתארו. קל יותר לתפסו בזעמו, שעה שהוא זועף, חיוור, כאשר נדמה שהשמיים בללו בתוכו את כל הרקיעים שתלו מעליו… הו, ככל שאצפה אל האוקיינוס הזה, כן יגדל וישגב בעיני! אוקיינוס! במילה זו נאמר הכל! אוקיינוס – זהו אינסוף!".
אטצל היה מעורב באופן פעיל בגיבוש הגרסאות הסופיות של הספרים שכתב ורן, ולמעשה הוא האחראי לרוח החיובית שנשבה בספריו הראשונים. כך, הוא סירב לפרסם את "פריז במאה ה-20" – הספר השני שכתב ורן, משום שלא התאים להשקפתו האופטימית על השפעת המדע והטכנולוגיה על החברה העתידית. רק בשנת 1989 נתגלה הספר בכספת, על ידי נינו של ורן, אז זכה לראות אור. בספר מתאר ורן את פריז בשנת 1963, בתקופה "שבה הצורך להתעשר בכל מחיר מחסל את רחשי הלב". אטצל טען שהספר עלול לדכא את הקוראים ולפגוע בקריירה של ורן וכך הוא נגנז.
מכל האמור לעיל, ניתן לראות שהדעה הרווחת, לפיה ורן היה אופטימיסט בתחילת דרכו שגויה; הייתה זו השפעתו המובהקת של אטצל, שדחף את בן טיפוחיו לכתוב ברוח הזו.

הרשע זוקף קומתו
רצף של אירועים קשים שעברו על ורן – ביניהם מותו של אטצל, שהיה לו כאב, ומותה של פילגשו הפריזאית המסתורית – הביאו לשינוי בכתביו המאוחרים יותר. כן, השפיעו עליו נסיבות משפחתיות נוספות, בייחוד ניסיון התנקשות בחייו (שגרם לו לצליעה ברגלו), על ידי אחיינו גסטון, שהיה מעורער בנפשו והמעבר לעיר השדה אמיין.
כתוצאה מכך, בסדרת ספריו האחרונה הוא ממעט לכתוב על מדענים ואם הם כן מופיעים, הם מנצלים את המדע באופן שלילי. למעשה, כבר ב-1879 הוא כותב על כך בחלק מיצירותיו. כך למשל, גיבורי הספר "ירושת המיליונים" (The Begum's Fortune), שראה אור בשנת 1879, הם ד"ר סרזן הצרפתי, הבונה עיר אוטופית, והר שולץ הגרמני, הבונה קריית פלדה וכלי נשק המסוגלים להחריב ערים שלמות. הר שולץ משתמש בידע הטכנולוגי והמדעי כדי לבנות תותח מדויק, המסוגל לירות פגזים קטלניים המכילים דו-תחמוצת הפחמן. את חזונו הגדול, מתאר ורן בדייקנות נבואית מדהימה ומצמררת: "יבוא יום, חולם הפרופסור בהקיץ, וכל כדור הארץ יהפוך למולדת גרמנית אחת. אמריקה הדרומית כבר כולה שלנו וגם באמריקה הצפונית הגענו עד הלב ועיר הפלדה שלי תעשה את שלה. אם נכבוש עוד שניים-שלושה איים בקרבת יפן, נתפשט על פני כדור הארץ". מעניין למצוא, שספר זה נמכר רק במחצית ממספר העותקים בו נמכרו ספריו הקודמים של ורן – הקהל לא אהב את רוח הפסימיות שנשבה ממנו.
ב-1886 התפרסם הספר "רובור כובש השחקים", שגיבורו הוא ממציאה של ספינת אוויר בשם "השחף" (דמוית מסוק מודרני), המונעת באמצעות מדחפים ענקיים. רובור שואף להוכיח שעתיד התעופה טמון בפיתוח כלי טייס הכבדים מהאוויר ואינו בוחל אף בשימוש בכוח לשם כך. הוא חוטף את המצדדים בכלי הטייס הקלים מהאוויר ויוצא איתם למסע בו הם מקיפים את כדור הארץ. בסוף המסע, מבין רובור שהאנושות עדיין אינה בשלה לקבל את המצאתו – "אזרחי ארה"ב, הניסוי שלי תם ונשלם, אך דעתי היא כי מעתה אין להקדים את הדברים, אפילו לא את הקדמה. המדע אינו צריך להקדים את אורחות החיים. מוטב לפעול באמצעות התפתחויות איטיות ולא באמצעות מהפיכות…". נאום מעין זה, לא היה נשמע מפי גיבוריו של ורן במסע אל הירח.

בחזרה אל הצניעות
בשנותיו האחרונות, התרופפה בריאותו של ורן, ראייתו נטשטשה כמעט כליל והוא היה מכתיב סיפורים לנכדותיו, מביתו בו היה ספון רוב הזמן. ב"חורבן העיר השטה" (1895), אותו כתב ורן בהשראת מסעו לארה"ב באונייה "גראנט איסטרן", הוא מתאר אי מלאכותי בנוי מאלומיניום, השט באמצעות מנועים אדירי כוח. האי, המאוכלס באיילי התעשייה והבורסה, הוא מעין מדינה עצמאית וכולל שדות המושקים בגשם מלאכותי. באי מתפרסמים שני עיתונים, המודפסים בדיו שוקולד, על גבי נייר הראוי לאכילה. זהו לכאורה גן עדן אוטופי אמיתי, בו יכול האדם לבלות את ימיו בבטלה נעימה. אך זהו לא המצב, מאחר שטבע האדם עדיין לא תוקן – בין שתי קבוצות יריבות של תושבי האי מתגלעות מחלוקות על שלטון וכבוד. לבסוף, הם מפעילים את המנועים האדירים זה כנגד זה והאי מתרסק לרסיסים. במשפטי הסיום של הספר, מחזיר ורן את הצניעות לאדם, שעל אף יכולתו הטכנולוגית הגדולה, אינו מסוגל לשלוט באיתני הטבע – "…לבנות מחדש אי מלאכותי, אי שט בימים, האם אין זה אומר הסגת גבול הטבע? וכלום מותר לו לאדם, שאינו מושל ברוחות, בזרמים ובים, להסיג את רשות הבורא?…".
נראה שבערוב ימיו, מבין ורן שהקדמה המדעית והטכנולוגית אינה ערובה לתיקון החברה מתחלואיה. החזון של הסוציאליזם האוטופי מפנה את מקומו לריאליזם ולהבנה שהאדם הוא יצור המורכב גם מיצרים של רדיפה אחר ממון וכבוד. את אלו, מבין ורן, גם ההמצאות הטכנולוגיות הגדולות ביותר לא יכולות למחוק, כך שהמדע יכול להיות מנוצל לרעה על ידי אנשים מושחתים.
ברוח זו, שבים ומופיעים בספר "הפוך על פיו" חברי מועדון התותחנים ששלחו את הטיל לירח. כאן הם הוגים רעיון מטורף נוסף ומתכננים לירות פגז מתותח אימתני, כדי לשנות את נטיית ציר הסיבוב של כדור הארץ. בכך הם מבקשים להביא לשינוי אקלימי גלובלי, שיגרום להמסה של כיפת הקרח בקוטב הצפוני ויאפשר להם לנצל מכרות פחם שאמורים להימצא בו. הם אינם מוטרדים כלל מהשואה האקולוגית שימיט המעשה שלהם על אזורים נרחבים הקרובים אל החוף. את הפגז האימתני, במשקל של 180,000 טון, הם מתכננים לירות ממנהרה שיחצבו בקילימנג'רו (בטנזניה של היום).
מאחורי החישובים המתמטיים של התכנון, עומד ג'י. טי. מאסטון – מזכיר מועדון התותחנים, שגברת נכבדה בשם סקורביט מתאהבת בו. בהומור שובה לב, מתאר ורן את הערצתה למתמטיקאים: "גברת סקורביט, שהחישוב הקל ביותר גרם לה לכאב ראש, דווקא הבינה במתמטיקאים, אם כי לא במתמטיקה. היא התייחסה אליהם כאל יצורים נעלים ומיוחדים. ראשים, שבהם האיקסים חוללו יחדיו במחול משותף, מוחות שהתענגו על נוסחאות מתמטיות, ידיים המשחקות עם אינטגרלים משולשים באותה קלילות ומיומנות של לוליין". למרבה האירוניה, התוכנית הגרנדיוזית יוצאת אל הפועל והפגז נורה, אך שום דבר לא קורה לצירו של כדור הארץ. מסתבר שמאסטון שגה בחישוביו המסובכים בפרט קטן – הוא שכח להוסיף שלושה אפסים להיקף כדור הארץ, כך שבמקום 40,000 ק"מ, השתמש ב-40,000 מטר. שגיאה זו, דרך אגב, נגרמת בשל שיחת טלפון של אותה גברת סקורביט שבלבלה אותו…

קדימה לאלמוות
ביום ו', ה-24 לחודש מרץ 1905, נאספו מסביב למיטתו של ז'ול ורן בני משפחתו וקרוביו, ביניהם גם המו"ל שלו – ז'יל אטצל הבן. ורן נפרד מהם לעולמים במילים אלו: "ובכן, כולכם כאן; עכשיו אני יכול ללכת". כעבור זמן קצר הוא מת.
שנתיים לאחר מכן, הוצב על קברו באמיין פסל מעשה ידיו של אלבר רוז, המתאר את הסופר המגיח מן הקבר ומושיט את זרועו לעבר השמיים. לצדו נחקק המשפט: "קדימה לאלמוות ואל נעורים נצחיים".
לאחר מותו, השלים מישל בנו את ספריו הבלתי גמורים והוציאם לאור, ביניהם – "מגדלור בקצה עולם", "פלישת הים", "געש הזהב" ו"האחים קיפ".


גיבורים בני אלמוות
מהו אם כן קסמו של ז'ול ורן? גם היום יוצאים תרגומים חדשים של יצירותיו בשפות שונות, ביניהם הספר "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס", שתורגם לעברית בשנת 2004. מספר אגודות של חובבי הסופר פועלות ברחבי העולם, כדוגמת האגודה הצפון אטלנטית, העוסקת במכלול יצירתו ובפריטי אספנות שונים. ברשת האינטרנט ניתן למצוא אתרים רבים המוקדשים ליצירותיו, ביניהם האתר המקיף ביותר, של ד"ר צבי הראל מהטכניון.
ניתן למנות מספר סיבות לפופולאריות לה ממשיך ורן לזכות גם מאה שנים לאחר מותו, אולי הבולטת ביותר היא כישרונו הספרותי, הניכר בתיאורי הנופים והגיבורים, הכתובים ביד אומן ובהומור שנון.
בביוגרפיה "חיי ז'ול ורן", כותב הסופר הרוסי ק. אנדרייב, בניסיונו לפצח את סוד הצלחתו של הסופר: "את יפי הטבע והאומנות, השלים ביופי חדש: הוא גילה לקוראים את היופי והרומנטיקה של העמל היוצר. מה שנראה בעיני אחרים כאפור, שכיח, מופשט מדי, נהפך בידי הסופר לבלתי שכיח, מבריק בשלל גווניו, שופע ברק ושוקק תנועה…".
חשובה לא פחות היא העובדה שגיבוריו של ורן הם בני אלמוות. קפטן הטרס, קפטן נמו, פיליאס פוג וברביקיין, ממשיכים לרתק את הקוראים גם כשמסעותיהם הפכו מזמן לשגרתיים ואינם עוד בגדר חלום. אלה הם גיבורים בשר ודם, שאפשר וגם ראוי להיות כמותם, אנשים שאופיים עשוי ללא חת ומוכנים לעשות הכל בכדי להגשים את חלומם. לא פלא, אם כן, שספריו של ורן היוו ומהווים מקור השראה למדענים ולחוקרים גדולים.
היקף יצירתו של ורן מדהים בעושרו, חובק את כל הגלובוס ואף פורץ ממנו הלאה. עד היום, ישנם מספר ספרים שטרם תורגמו לאנגלית, כך שגם למומחים ביצירתו של הסופר הדגול יש עדיין מה לחקור ולגלות. אוכל להעיד על עצמי, שעוד מילדותי נמשכתי לסיפוריו של ורן בשל השילוב המדהים בין הרפתקאות ומסעות למדע, והאמונה שדרך המדע ניתן להתגבר על כל המכשולים ואולי אף ליצור עולם טוב יותר. אני סמוך ובטוח שגם במאה ה-21 ימצאו נערים שיקראו בספריו ויפליגו על כנפי הדמיון אל מחוזות קסומים ועולמות מופלאים.

המאמר באדיבות

המוציאים לאור של כתב העת נוסעים בזמן. הכתבה לקוחה מתוך המגזין

ד"ר חזי יצחק, בית הספר התיכון לחינוך סביבתי, מדרשת שדה בוקר והמכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון

האתר של צבי הראל – אספן וחוקר יצירותיו של ז'ול וורן
בקרוב בסדרה זו: כדור הארץ החלול, על המדע שמאחורי המדע הבדיוני בספריו של ז'ול ורן.

הוספת תגובה

  • (will not be published)