לובסטרים בהסגר

לובסטרים זיפניים של הקריביים מתרחקים מחברתם של בני מינם הנושאים נגיף קטלני. האם ניתן להסביר כך גם תופעות חברתיות גם אצל בני האדם?

צבי עצמון, גליליאו

או חברותא – או מיתותא,” גרסו חז”ל (מסכת תענית, פרק ג' דף כ”ג), לאמור: חיים ללא חברה כמוהם כמוות. ואולם, חיים בחברה טומנים גם סכנות, וביניהן העברת מחלות מידבקות. בני-אדם נוכחו בכך לאורך ההיסטוריה בסדרה איומה של מגפות, וניסו לצמצם את שכיחותן באמצעים כמו חדרי בידוד, מוסדות סגורים (למשל – למצורעים) או קרנטינה – סגר שהוטל על אניות שהתגלו בהן חולים, למשל בכולרה או בדבר (קרנטינה – באיטלקית ארבעים; סגר למשך 40 יום הונהג לראשונה בנמלי איטליה). תיאור בדיוני מצמרר של סגירת חולים במחלה מידבקת תיאר ז'וזה סאראמאגו בספרו “על העיוורון”.

דונלד ברינגר (Behringer) ומרק באטלר (Butler) מאוניברסיטת אולד דומיניון בווירג'יניה, ארצות-הברית, ועמיתם ג'פרי שילדס (Shields) מהמכון למדעים ימיים בווירג'יניה, גילו כי סרטני לובסטר חברתיים נמנעים מחברתם של בני מינם הנושאים בגופם נגיף קטלני ללובסטרים. זהו התיאור הראשון של בעלי-חיים בטבע המתרחקים מבני מינם הנושאים מיקרואורגניזמים פתוגניים, ולא עוד, אלא שהלובסטרים מזהים זיהום נגיפי בבני מינם עוד לפני שאלה מגלים – לפחות לעין האדם – סימני מחלה.
המדובר הוא בלובסטר הזיפני של הקריביים (Panulirus argus), ובנגיף הקרוי על שמו, PaV1. ב-1999 גילו מרק באטלר ועמיתיו נגיף זה, הדומה לקבוצת נגיפי ההֶרפס, שהוא קטלני ללובסטרים זיפניים צעירים. סימני המחלה מתבטאים באטיות התנועה של החיות ובאי-קרישת דם. ככל שהחיה צעירה יותר, כך היא מועדת יותר להידבק בנגיף ולמות. הנגיף מועבר מפרט נגוע לפרט בריא באמצעות מגע פיזי, ולובסטרים צעירים – שהם כאמור רגישים יותר – יכולים להידבק גם דרך מי הים.

הלובסטרים הזיפניים של הקריביים הם בעלי-חיים חברתיים, החולקים בדרך-כלל מאורות משותפות עם בני מינם, כך שהנגיף PaV1 יכול לעשות שמות באוכלוסייתם. והנה התברר לחוקרים, כי רוב-רובם של הלובסטרים נושאי הנגיף חיים בגפם. כדי לבדוק אם החולים נמנעים מחיי חברה או שהלובסטרים הבריאים “מנדים” את נושאי הנגיף, ערכו החוקרים ניסוי בתנאי מעבדה. התברר כי לובסטר בריא מעדיף מאורה ריקה או כזו ששוכן בה לובסטר בריא על פני מאורה ששוכן בה לובסטר חולה, בעוד שלובסטרים נושאי נגיף לא גילו העדפה בבחירת מאורה להשתכן בה.

 המסקנה היא כי הבריאים “נשמרים מאוד לנפשותיהם”, ולא שהחולים מגנים עליהם. יתר על כן, התברר כי הבריאים מתרחקים מפרטים נושאי נגיף עוד לפני 
שאלה הגיעו לשלב שבו הם הפכו למדביקים, כלומר, למפיצי נגיפים. פרטים מגלים סימני מחלה ראשונים 6 שבועות מרגע שנדבקו בנגיף, והופכים למדביקים שבועיים מאוחר יותר. מתברר כי רוב הלובסטרים הבריאים מתרחקים מנושאי הנגיף כבר 4 שבועות לאחר ההדבקה, כלומר – שבועיים בטרם הופיעו סימני מחלה (לפחות לעין החוקרים), וכי הרוב המכריע של הבריאים מתרחקים מאלה שסימני המחלה כבר ניכרים בהם, עוד בטרם הגיעו לשלב הפצת הנגיף.

 התברר לחוקרים כי אם מחזיקים לובסטרים צעירים בריאים עם חולים באותו אקווריום, 60% מן הבריאים נדבקים ומתים בתוך 80 יום, בעוד שלפי תצפיותיהם בטבע, בים, רק 7% מן הלובסטרים נושאים את הנגיף. לטענתם, מנגנון ההתרחקות מנושאי הנגיף הוא המצמצם את אחוז ההידבקות. אף שהלובסטרים הזיפניים הקריביים מתַקשרים גם באותות חזותיים (ויזואליים), הרי שעיקר התקשורת בין הפרטים היא כימית – קביעת הדרגה בהייררכיה, מציאת בני זוג והתקבצות לקבוצות, כל אלו נעשות תוך הסתמכות על “הרחת” חומרים הנישאים במי הים. לפיכך מניחים החוקרים שגם הסמן “זהירות, אני נושא נגיף מסוכן” שבועיים לפני הופעת סימני מחלה הוא סמן כימי.

 אף שזהו תיאור ראשון של התרחקות מחולים בתנאי טבע, באטלר מניח כי תופעה זו איננה מיוחדת רק ללובסטרים זיפניים של הקריביים, וכי יש לאוורר את המודלים של התפשטות מחלות מידבקות בקרב אוכלוסיות בר, באופן שיביאו בחשבון גם תרומה של “סגר רפואי” טבעי.

 ובקרב בני-אדם – נדמה כי התנהגות חשדנית ומרחיקה כלפי כל התנהגות חריגה או הופעה שונה מן הרגיל, הבאה לביטוי אכזרי במיוחד בקרב ילדים המנדים ילד חריג ומציקים לו, ניתן להסבירה על רקע זה. דא עקא, פעמים רבות אין מדובר כלל במחלה מידבקת, אלא בשוני גנטי או אף תרבותי. ואולי ניתן לשער כי זהו גם אחד המקורות לתופעה השכיחה כל-כך באדם – שנאת זרים ורתיעה מהם (קסנופוביה), שהרי לך תדע אילו נגיפים מסוכנים הם נושאים מארצותיהם…