מוצא המינים של דרווין – ביוגרפיה של ספר, המשך הפרק הראשון

מאת: ג’נֶט בְּראון, סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. חלק שני מתוך הפרק הראשון של הספר, המתאר את הליך כתיבת הספר המשפיע ביותר ב-150 השנים האחרונות – מוצא המינים של דרווין

לחלקו הראשון של הפרק

המשך הפרק הראשון – התחלות

מקיימברידג’ ועד מסע הביגל

השנים שעשה דרווין באוניברסיטת קיימברידג’ עתידות להיות משמעותיות מאוד להמשך חייו, אם כי לא בדיוק כפי שציפו הוא או אביו. ההיסטוריונים של המדע נוהגים לסרוק בקפדנות את חוויותיו משם כדי למצוא ולוּ רמז קל-שבקלים לדברים שעתידים היו להעסיק אותו בהמשך. מוסכם על כולם כי הסביבה האקדמית שבה חי בקיימברידג’ היתה שונה מאוד מן הסביבה שאותה הכיר באֶדינבּוֹרוֹ, וכי היתה חשיבות מכרעת להחלפת המסגרת הרפואית הקפדנית והצוננת בנאות הדשא התיאולוגיים השופעים של קיימברידג’. למען האמת אפשר לתאר את הישגיו העתידיים של דרווין כמזיגה של הרעיונות שקלט באדינבורו ובקיימברידג’ – שתי מסורות שהתחככו זו בזו והתיזו ניצוצות בדמות תובנות חדשות. בקיימברידג’ הצטרף דרווין לאליטה החברתית והאינטלקטואלית העתידה לשמש לו סביבה טבעית עד סוף ימיו, וקשרי הידידות שקשר שם האריכו ימים. החשובים ביותר בין ידידיו החדשים היו ג’ון סטיבנס הֶנְסְלוֹ (Henslow, 1861-1796), פרופסור צעיר לבוטניקה, ואדם סֶדְגְ’וויק (Sedgwick, 1873-1785), פרופסור צעיר לא פחות לגיאולוגיה. הוא התוודע שם גם אל המדען-הפילוסוף ויליאם יוּאֶל (Whewell) ואל הנטורליסט-הכומר לֶנארד גֶ’נינְס (Jenyns). ידידו האישי הקרוב ביותר היה בן-הדוד, ויליאם דרווין פוֹקס (Fox), שגם הוא הועיד את עצמו להיות כומר. במהלך שני סמסטרים חלקו השניים דירה משותפת, וכן כמה חובות כספיים וכלב.

שלוש שנים נפלאות עברו על דרווין בקיימברידג’. הדרישות הלימודיות לא היו תובעניות ביותר והותירו לו די זמן לעסוק במחקרי טבע משל עצמו. בחברת בן-הדוד פיתח חיבה עזה לאֶנטוֹמוֹלוֹגיה (מדע החרקים), והידע שצבר במיון חיפושיות היה כל-כך מקיף, עד שלמרות היותו חובב הוא תרם מידיעותיו למחברו של ספר לימוד מוסמך בתחום זה. הוא צד שועלים ועופות בר, החליף עם ידידים דגימות שמצא בחיק הטבע, שיחק קלפים ונהנה מהחיים בחברת חוג רחב של מכרים. לימים כתב על כך באוטוביוגרפיה שלו: “נקלעתי לחברה של בליינים, בהם כמה צעירים הוללים ונקלים. פעמים רבות סעדנו יחד בערבים, אם כי באותן סעודות השתתפו גם אנשים מדרגה גבוהה יותר, ולפעמים הפרזנו בשתייה ואחר-כך שרנו שירי הוללות ושיחקנו קלפים. אני יודע שעלי להתבייש על הימים והערבים האלה שבוזבזו לריק, אבל הואיל וכמה מחברי נעמו לי עד מאוד ומצב רוחנו היה מרומם, אינני יכול אלא להיזכר באותם ימים בעונג רב”.

מבחינת הדרישות האקדמיות, מעֵבר למה שנאלץ דרווין להתמודד עם קורסי החובה במתמטיקה, לימודים קלסיים ותיאולוגיה, הוא גם נכח בהרצאות של הֶנסלוֹ על בוטניקה וכן (בשנת לימודיו האחרונה) בקורס ההרצאות הכלליות של סֶדג’וויק על גיאולוגיה. ככל הנראה הוא מצא מאוד חן בעיני הֶנסלוֹ, שאולי זיהה בו את ההבטחה לעתיד, וכך הוזמן למסיבות ערב בביתו, שם פגש כמה מן האישים הבולטים ביותר באוניברסיטה. על-פי עצתו של הֶנסלוֹ הִרבּה דרווין לקרוא, ולימים סיפר כי הושפע מאוד מן הספרים דיון ראשוני על חקר הפילוסופיה של הטבע (Preliminary Discourse on the Study of Natural Philosophy, 1830) מאת ג’ון הֶרשֶל (Herschel), והתרגום האנגלי (1829-1814), Personal Narrative, של ספרו של חוקר הטבע הגרמני אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט.

עניין מיוחד עוררו בו השקפותיו התיאולוגיות של ההגמון ויליאם פֵּיילי (Paley), שאליהן התוודע תחילה כחלק מחומר הלימוד שלו ואחר-כך מתוך קריאה עצמאית. לקראת בחינות הגמר היה עליו לשנן את ספריו של פֵּיילי ראָיות לנצרות (Evidences of Christianity) והפילוסופיה של המוסר (Moral Philosophy). אחרי קבלת התואר קרא את החלק האחרון בטרילוגיה של פֵּיילי, תיאולוגיה טבעית (Natural Theology, 1802), שבו מופיע הטיעון המפורסם כי הסתגלותם של היצורים החיים לסביבותיהם השונות היא מושלמת כל-כך, שהיא מוכיחה את קיומו של אלוהים: איך ייתכן תיכנון מושלם כל-כך, טען פֵּיילי, אלא-אם-כן יצא מתחת ידיו הקפדניות של מתכנן? כשאדם הולך בשביל ומוצא במקרה שעון, יהיו לו כל הסיבות שבעולם לחשוב שהשעון הזה נוצר בידי בעל-מלאכה מיומן על-פי תיכנון או עיצוב מסוים, שכן מנגנונים מורכבים כל-כך אינם מופיעים כך סתם, כמין מעשה כשפים. הם נוצרים בידי יוצר. ובדיוק כפי שאנו תופסים את השעון, טען פֵּיילי, כך עלינו לתפוס גם את העולם סביבנו.

עמדה זו של תיאולוגיה טבעית (natural theology) שלטה בכיפה בקיימברידג’ בכל התחומים ושימשה אבן-הפינה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטה, אם כי לא חסרה ביקורת גם עליה. על-פי עמדה זו, האל (הנוצרי) ברא עולם שבו יש לכל דבר מקום משלו וכל דבר תוּכנן כך שימלא כראוי את משימתו – נקודת מבט שהיתה מקובלת מלכתחילה בכל רחבי העולם המשכיל במאות השש-עשרה והשבע-עשרה ונהנתה מתמיכה רבה במיוחד בבריטניה בתחילת המאה התשע-עשרה. העולם הפיזי נתפס כמשהו שבו שולטים חוקי טבע הפועלים כמנגנון מכני מדויק, ואפילו המבנים שביסוד החברה משקפים מעין מנגנון מבוקר ומתוכנן היטב.
באותם ימים נתפס אלוהים אצל אנשים רבים לא בדמות מלך אבסולוטי המשגר אל העולם ניסים וברקים, אלא בדמות אפוטרופוס קפדן ורואה-כל הדואג לפעולתו התקינה של העולם. והאמת היא כי המימסד התרבותי בבריטניה ראה בדרך כלל בתיאולוגיה הטבעית את אחד המחסומים היעילים ביותר נגד תסיסה חברתית, מפני שהיא ביצרה את הרעיונות בדבר הייררכיה יציבה, סַם שכוחו יפה נגד התקוממויות אזרחיות ומרידות. מבחינה זו השתלבה הדוקטרינה התיאולוגית בשלמותה באֶתוֹס הפוליטי והחברתי של בעלי העוצמה בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה – ה”רשת של קיימברידג'”, כפי שנהגו לכנותה.

סגנונו הבהיר של פֵּיילי הסב לדרווין עונג רב. “ההיגיון של הספר הזה [ראיות לנצרות], ואם יוּתר לי להוסיף גם של תיאולוגיה טבעית, שימח את ליבי עד מאוד […] שרשרת הטיעונים הארוכה הקסימה ושיכנעה אותי”, כתב באוטוביוגרפיה שלו. מלכתחילה עתיד דרווין לפנות לחקירת הסתגלותם של בעלי-חיים וצמחים לתנאי חייהם בניסיון לספק חלופה לתיכנון המושלם שאותו פֵּיילי היטיב כל-כך לתאר. במובן ספרותי ורגשי יותר, פֵּיילי גם סיפק לדרווין את המילים שבעזרתן יוכל לבטא את התפעלותו מן המורכבות המופלאה של היצורים הטבעיים – נצנוצה של כנף חרק או שׂקיקי הצוף הקטנים אשר מתוכן יונקות הדבורים מבסיסי הפרחים. בהמשך דרכו זנח אומנם דרווין את תפיסת האל המתכנן, אבל הוא הצליח לשמר את תחושת הפליאה שאותה למד מפֵּיילי, והוא גם לא לחלוטין יוותר אף לרגע על אותם רגשות דתיים ראשוניים.

קיימברידג’ כיוונה את מהלך חייו של דרווין במובן נוסף, מפני שבעקבות הקשרים שקשר שם זכה לקחת חלק במסע הימי של הספינה בּיגְל (Beagle). כל אותם אירועי בחרות והוללויות עליזות היו מסתיימים כנראה בלא-כלום אלמלא יצא דרווין למסע הימי הארוך הזה אשר שינה את חייו. מלכתחילה, אחרי בחינות הגמר שעשה בשנת 1831, הוא התכוון רק להעביר את הזמן בנעימים עד שישוב לקיימברידג’ בסתיו כדי להתחיל את הכשרתו התיאולוגית. בהשראת תיאורי המסע של אלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט הוא ביקש לצאת עם הֶנסלוֹ לאי טֶנֶריף במסגרת משלחת מחקר, אבל התיכנון הסתבך ובסופו של דבר המסע לא בא לידי מימוש. באותו קיץ מצא אפוא דרווין תעסוקה כעוזר לידידו המקצועי האחר, אדם סֶדג’וויק, בעבודת שטח שנועדה לבדוק את הסלעים הקדומים ביותר הידועים בוֵויילְס. סדג’וויק לימד אותו גיאולוגיה בשטח, וערך לו היכרוּת עם הנימוקים שעליהם מתבססות החלטות מדעיות תקֵפות. אותם שבועיים נטעו בדרווין חיבה מתמשכת לתיאוריות גיאולוגיות בקנה-מידה גדול. ואז, מכאן יצא לבית הכפר של דודו, לעונת הציד של אוגוסט.

עם שובו לשרוּסבּרי מצא דרווין מכתב מהֶנסלוֹ, ובו הצעה לצאת למסע סביב העולם על ספינת חקר בריטית, ספינת הוד מלכותו בּיגְל. ההזמנה עברה כמה וכמה ידיים והיתה מאוד לא שיגרתית, גם לזמנה שלה. היא יצאה מתחת ידיו של הקברניט רוברט פיצרוֹי (Fitzroy, 1885-1805), שביקש את רשותו של ההידרוגרף של האדמירליות הבריטית לקחת איתו איש משכיל שיידע לנצל את המסע לאיסוף דגימות מן הטבע. אותו אדון, הציע פיצרוֹי, יהיה אורחו, יתגורר במגורי הקברניט, ומצפים ממנו כי ישלם תמורת הנסיעה. הואיל ואנשי השלטון, המינהל הימי והאוניברסיטאות הוותיקות היו חלק אינטגרלי מן האליטה החברתית של אותם ימים, ההצעה הועברה לעיונם של כמה וכמה פרופסורים מקיימברידג’. בשלב מסוים אפילו הנסלו עצמו שקל לצאת למסע, וכמוהו גם לנארד גֶ’נינס. אבל שניהם החליטו שההתחייבויות שלהם לקהילה לא יאפשרו להם לעשות זאת. ואז עלה בדעתו של הנסלו שדרווין הוא “בדיוק האיש הדרוש” להם. לא היתה זו הצעה למישרה רשמית, ואף לא הצעה להיות חוקר הטבע של הספינה, אם כי בסופו של דבר זה מה שקרה. רוברט פיצרוֹי עצמו היה איש צעיר, מבוגר מדרווין רק בארבע שנים, שגילה עניין עמוק במדע ובהתפתחויות החדשות הקשורות לניווּט הימי. הוא האמין שהנסיעה הזאת תהיה הזדמנות פז לקדם את המדע הבריטי.

תחילה סבר ד”ר דרווין כי בנו צריך לסרב להצעה. התוכנית כולה אינה אלא “רעיון פרוע”, הוא הכריז. צ’רלס המאוכזב העלה על הכתב את ההתנגדויות של אביו. בראש ובראשונה, יש בכך “כדי להוציא שם רע לאופיי כאיש כמורה מעתה ואילך […] לעולם לא אצליח להשתקע בחיים יציבים […] עליך לראות בכך שינוי כיוון מקצועי נוסף […] זו תהיה משימה חסרת תועלת”. למרבה המזל, גיסו של ד”ר דרווין, ג’וֹזַאיָה וֶדג’ווּד השני, הצליח לשכנע את האב לשנות את דעתו. יתר ימי הקיץ חלפו בהכנות קדחתניות לנסיעה. “מסע הביגל היה ללא ספק האירוע החשוב ביותר בחיי, והוא שקבע את מהלך דרכי המקצועית”, הצהיר דרווין באוטוביוגרפיה. עד סוף ימיו הוא לא חדל להתרגש מאותה חוויה יוצאת-דופן.

כיום קשה לזכור כי תכליתו של אותו מסע מפורסם לא היתה לקחת את דרווין לטיול סביב העולם אלא למלא את הוראות האדמירליות הבריטית. הספינה נשלחה כדי להשלים ולהרחיב סקר הידרוֹגרפי שכבר החל קודם לכן בחופי אמריקה הדרומית, בין השנים 1830-1825. פיצרוֹי הצטרף לצוות של בּיגל כאשר מלאו שנתיים לאותו סקר. האזור היה חשוב בעיני השלטון הבריטי מסיבות מסחריות, לאומיות וימיות, ולכך נוספה שאיפתה הנלהבת של האדמירליות לקדם את המחקר המדעי המעשי ולערוך מיפוי מדויק של נתיבי הים והנמלים הבטוחים. בתקופה השקטה שאחרי המלחמות הנפוליאוניות שלח משרד ההידרוֹגרף הממשלתי משלחות סקר רבות שנועדו לקדם ולנצל את האינטרסים הבריטיים מעבר לים. העניין שגילה פיצרוֹי במדע עודד אותו לצייד את הספינה לקראת מסעה השני בכמה מכשירים מתוחכמים ובכמה וכמה כרוֹנוֹמטרים, לרישום קווי האורך סביב העולם.

המסע נמשך מדצמבר 1831 ועד אוקטובר 1836, ובמהלכו ביקרה הספינה באיי קייפּ וֶרְד (קאבּוֹ וֶרְדֶה), איי פוֹקלֶנד, מקומות רבים לאורך חופי אמריקה הדרומית ובהם ריוֹ דֶה זַ’נֵירוֹ, בּוּאֶנוֹס אַיירֶס, ארץ האש, וַלְפָּרַאִיסוֹ והאי צִ’ילוֹאֶה, ואחר-כך איי גָלַאפָּגוֹס, טַהיטי, ניו-זילנד, ביקור קצרצר באוסטרליה ובטַסְמַניה, איי קוֹקוֹס שבאוקיינוס ההודי, ולסיום, כֵּף התקווה הטובה, סנט הֶלֶנָה והאי אַסֶנְסְיוֹן. דרווין ערך כמה מסעות יבשתיים משלו באמריקה הדרומית, ובהם גם מסע לחציית האַנְדים. בכל הזדמנות ביקש מפיצרוֹי להוריד אותו בחוף ולאסוף אותו בנקודות אחרות שונות.

בשל פירסומו הרב של המסע קופחה במידה רבה דמותו של הקברניט רוברט פיצרוֹי. הספרות נוהגת להציג אותו כקריקטורה של אדם המנופף בכתבי הקודש, אבל הוא לא היה כזה כלל וכלל. יש אומנם סמליות בוטה בעובדה ששני אנשים, האחד מאמין דתי בכל ישותו והאחר אדם שעתיד לנפץ את נוכחותו של האל בטבע, הקיפו יחדיו את העולם. אלא שפיצרוֹי היה גם גיאולוג חובב נלהב, שהחזיק בהשקפות מתקדמות ומנותקות מכתבי הקודש. הוא העניק לדרווין את הכרך הראשון של ספרו פורץ-הדרך של צ’רלס לַייאֶל (Lyell) עקרונות הגיאולוגיה (The Principles of Geology, 1833-1830) ודן עימו בכמה מן התיאוריות שהוצגו בו. במהלך המסע קיבל דרווין גם את שני הכרכים האחרים. רק יותר מאוחר הפך פיצרוֹי לפוּנדָמֶנטָליסט תנ”כי מוצהר. אין כל הוכחה לכך שהשניים היו חלוקים בשאלות דת על סיפון הספינה, אם כי מהדברים שכתבו ברור שלפעמים התגלעו מתחים ביחסים האישיים ביניהם. הם התווכחו, פעם או פעמיים אפילו ויכוח סוער, אך המחלוקת ביניהם נסבה סביב ענייני נימוסים והליכות ולא סביב שאלות דתיות.

ככלל, הם הסתדרו ביניהם יפה מאוד. דרווין סעד בדרך כלל על שולחנו של הקברניט ושוחח עימו על כל מיני דברים כידיד. את התא ואת חלל העבודה שלו חלק עם שני קצינים זוטרים, קצין אונייה ועוזר-סוקר בשם ג’ון לוֹרְט סְטוֹקס, ופרח קצונה בן ארבע-עשרה בשם פיליפ גידְלי קינג. בדרכם הביתה כתבו דרווין ופיצרוֹי יחדיו מאמר קצר לעיתון ובו העלו על נס את עבודתם של המיסיונרים האנגליקנים בטַהיטי. התמונה המצטיירת בדמיון – דרווין יושב בדד עם מחשבותיו על סיפון הבּיגל או מתווכח עם הקברניט בשאלות דת, נַטוּרָליסט בודד המשייט לו בימים מוזרים של מחשבה – מושכת אולי את הלב אבל היא נכונה באופן חלקי בלבד.

מחר החלק האחרון מתוך הפרק הראשון “ההתחלות”