לדבר עם הידיים

מה מקור השפה? תקשורת בעזרת מחוות – האם קדמה לתקשורת הקולית?

יונת אשחר ונעם לויתן

האם מקור השפה האנושית איננו בתקשורת קולית, אלא דווקא במחוות ידיים?

אחד הדברים המייחדים את האדם מבעלי-חיים אחרים הוא השפה. לכל בעלי-החיים יש צורות תקשורת כלשהן, אך אף אחת מהן אינה מתקרבת במורכבותה לשפה האנושית.

כאשר מבקשים למצוא את מקורותיה של השפה ולחקור את התפתחותה, נראה הגיוני לבדוק את הקולות שבעלי-חיים משמיעים על מנת לתקשר זה עם זה – אולי יש בהם יסודות של מעין שפה פרימיטיבית. אלא שישנה גם תיאוריה שונה, המציעה כי השפה שלנו התפתחה דווקא מתקשורת לא-קולית בין בעלי-חיים – כלומר, שמחוות גוף היו הצעד הראשון לפיתוח שפה.

תקשורת בעזרת מחוות – תנועות מכוונות של הידיים כלפי בעל-חיים אחר – ייחודית לקופי-אדם ולאדם. קופים מסתפקים בהבעות פנים, בהשמעת קולות ובתנועות של הגוף כולו. התומכים בתיאוריית המחוות כמקור לשפה מצביעים על כך שתינוקות משתמשים במחוות לפני שלמדו לדבר, שמאובנים של הומינידים (בעלי-חיים מהשושלת שהובילה לאדם) מראים על גידול בנפח המוח לפני יצירת המבנה המאפשר הפקת מילים, ועוד. עובדה מרתקת בעניין זה היא שבקופים, האזור במוח האחראי על הפקת דיבור באדם (אזור ברוקה – Broca) אחראי על הפקה וקליטה של תנועות גוף. ישנן אף עדויות לכך שאזור זה אחראי על הפקת שפת סימנים בבני-אדם אילמים. בקופי אדם האזור הזה מוגדל, וייתכן שאותו מנגנון מוחי האחראי על תנועות ידיים בקופי-האדם הוא זה שהתפתח אצלנו למנגנון השפה.

במחקר שנערך במרכז ירקס לחקר הפרימטים של אוניברסיטת אמורי, אטלנטה, ופורסם לאחרונה בכתב-העת PNAS, ניסו החוקרים לבדוק את תיאוריית המחוות על-ידי בדיקה של המצבים שבהם משתמשים קופי-אדם במחוות, בקולות ובהבעות פנים שונות. אמי פוליק (Pollick) ועמיתיה עקבו אחר שתי קבוצות של שימפנזים מצויים ושתי קבוצות של בונובו (מין נוסף מהסוג שימפנזה), ותיעדו את התנהגותם. הם מצאו כי הקולות והבעות הפנים של שני המינים היו דומים, וגם שימשו בסיטואציות דומות – למשל, פרטים משני המינים נוהגים לצרוח בצורה דומה כאשר פרט אחר מאיים עליהם או תוקף אותם. לעומת זאת, היה שוני גדול יותר בין מחוות הידיים ששימשו את המינים השונים, ואף את הקבוצות השונות מאותו מין. הבדל גדול במיוחד נצפה בין קבוצות הבונובו השונות. נוסף על כך גילו החוקרים כי המחוות לא נעשו תמיד באותו הֶקשר, בניגוד להבעות פנים ולקולות.

החוקרים הסיקו כי בעוד שהבעות הפנים והקולות אינסטינקטיביים יותר, וקשורים בצורה ישירה לסיטואציה מסוימת או לרגש מסוים של השימפנזה או הבונובו (פחד, שמחה, התרגשות וכו'), מחוות הידיים משמשות להבעת מסר מורכב יותר. השוני בין הקבוצות מראה כי המחוות רגישות יותר לשינויים ותלויות-תרבות – כלומר, המרכיב הנלמד בהן חשוב במיוחד. העובדה שהן משמשות במצבים שונים מעידה על כך שאין להן קשר ישיר, אינסטינקטיבי, לרגש מסוים. שני המרכיבים האלו הם סימני ההיכר של שפה פרימיטיבית, והממצאים מחזקים את התיאוריה הטוענת כי שפת בני-האדם התפתחה ממחוות גוף – שהיו בוודאי דומות מאוד לאלו הנהוגות עד היום בקרב שארי בשרנו, קופי-האדם.