‫עיוורים לשעבר / פַּוואן סינהא‬

ניתוח ילדים עיוורים בהודו מעניק להם מאור עיניים לראשונה בחייהם ומגלה כיצד פועלת הראייה במוח

אימא שלי תמיד החזיקה על יד דלת ביתנו בניו-דלהי קערה קטנה מזכוכית כחולה ובה מטבעות. כשיצאה מן הבית, הייתה לוקחת כמה מטבעות כדי לתת אותם נדבה לעניי העיר, שאי אפשר שלא להיתקל בהם. מהר מאוד יכול אדם להיעשות אדיש לסבל האנושי הנפוץ כל כך בהודו, ולכן תמיד הרשימה אותי דבקותה הבלתי מעורערת בטקס הזה.

 

הקערה עמדה בלא שימוש במשך כמה חודשים כשאמי נלחמה בסרטן. כשחזרתי לביקור בהודו ב-2002, שנה לאחר מותה, שמתי לב שהקערה הייתה בין החפצים המעטים שאבי שמר. לא העליתי בדעתי שהיא תשנה את חיי.

אחר צהריים חורפי אחד בעת ביקורי בהודו, בצאתי מן הבית לבקר חבר, דליתי כמה מטבעות מן הקערה ושמתי בכיס. היה קר מאוד, ושמחתי למצוא מונית עם חלונות שנסגרים עד הסוף, דבר שאינו מובן מאליו בניו-דלהי. לאחר כמה דקות, עצרה המונית בצומת. התנועה למרבה הפלא הייתה דלילה, וראיתי משפחה קטנה מצטופפת בצד הכביש. הוצאתי את המטבעות, פתחתי את החלון, וסימנתי להם להתקרב.

הם באו אלי לאִטם. שני הילדים נאחזו בסארי של אמם. מראה הילדים המלוכלכים והיחפים, שרק סמרטוטים מבד כותנה דק לגופם, היה מכמיר לב. הרגשתי הוּרְעָה עוד יותר כשהבחנתי שהילדים, שהיו בני שש או שבע, גם עיוורים. בשעה שהמשפחה הקטנה עמדה ורעדה מחוץ למונית, ראיתי את היָרוֹד (קטרקט) שבעיני הילדים. הופתעתי, עד אז ראיתי ירוד רק אצל אנשים מבוגרים יותר. הרמזור התחלף לירוק. הנחתי את המטבעות ביד האם וצפיתי במשפחה שנעלמה עם התרחקות המונית. בימים שלאחר מכן, פני הילדים האלה טרדו את שלוותי. ניסיתי ללמוד כל מה שאפשר על עיוורון אצל ילדים בהודו. מה שקראתי היה מזעזע.

בהודו שוכנת אחת הקבוצות הגדולות ביותר בעולם של ילדים עיוורים, כ-400,000 במספר. הנכות יחד עם העוני המרוד מפחיתה מאוד את איכות החיים שלהם. חמוּר מזה, שיעור התמותה בקרב האוכלוסייה הזאת גבוה להחריד. ארגון הבריאות העולמי מעריך שעד 60% מן הילדים מתים בשנה הראשונה שלאחר איבוד מאור עיניהם. פחות מ-10% מן הילדים האלה זוכים לחינוך כלשהו. גורלם של ילדות עיוורות קשה אף יותר. רבות מהן נכלאות בבית ועוברות התעללות פיזית או מינית.

הנתונים האלה אמנם מטרידים גם כשהם לעצמם, אבל הם חרו לי עוד יותר כשקראתי שאפשר למנוע חלק גדול מן הסבל הזה; עיוורונם של כמעט 40% מן הילדים ניתן לטיפול או למניעה. אבל רבים מן הילדים אינם זוכים לטיפול רפואי משום שמרכזי הטיפול מצויים בערים הגדולות וכמעט 70% מאוכלוסיית הודו מתגוררת בכפרים. לילד עיוור במשפחה כפרית החיה בדוחק צפויים אפוא חיים טרגיים, חשוכים וקצרים.

קראתי את המספרים ולא האמנתי. הרי גדלתי בהודו, איך זה שלא הכרתי את הבעיה הזאת? ואיך ייתכן שדברים כאלה עדיין קיימים, בניגוד לדעה הנפוצה שהודו היא מעצמת-על כלכלית עולה? החלטתי לטוס שוב להודו. ביקרתי בכפרים סמוכים לדלהי, במדינה הדרומית אנדהרה פראדש, ובדלתה של הגנגס שבבנגל המערבית. הילדים העיוורים הרבים שפגשתי שכנעו אותי שהסטטיסטיקה אכן מבוססת על עובדות. והעוני המחפיר שראיתי בכפרים האלה עזר לי להבין מדוע רבים כל כך מן הילדים האלה נותרים בלא טיפול.

החוויה שלי באותו אחר צהריים חורפי בניו-דלהי סימנה את תחילתו של מסע אישי שטרם הסתיים. גמרתי אומר לעזור לילדים העיוורים האלה לראות. ובהיותי מדען, הבנתי שטמונה בכך הזדמנות חשובה להשיב על אחת השאלות המאתגרות ביותר במדעי המוח: איך לומד המוח לראות?

התשובה בגוף השאלה

מאז לימודי לתואר שני ב-MIT, שאלת הראייה גם ריתקה אותי וגם תיסכלה אותי. איך ערבוביית הצבעים, הבהירויות והמרקמים המבלבלת הזאת שפוגשת את הרשתית שלנו בכל רגע ורגע של ערות מתארגנת לכלל אוסף של עצמים שיש לו משמעות והופכת, למשל, לקווי מתאר של זרוע ופלג גוף עליון של רקדנית, ולשתי וערב בכחול ובירוק של חצאיתה המשובצת?

הגישה המרכזית לחקר התפתחותה של מערכת הראייה כרוכה בניסויים בפעוטות. היא הניבה אמנם תוצאות בעלות ערך, אבל גם לוקה בכמה חסרונות לא קטנים. קשה לבצע את הניסויים האלה. יכולתו המועטה של תינוק להבין ולהגיב ואפילו להישאר ער לזמן ממושך מגבילה מאוד את מגוון השאלות הסבירות שאפשר לשאול. עוד גורם מסבך הוא השינויים שיכולים להתרחש בו זמנית בתת-מערכות קשורות אך נבדלות של המוח עם גדילתו של הילד. לדוגמה: אזורים השולטים במוטיבציה, בריכוז, ובשליטה בתנועות העין.

ביודעי את כל זה, מצאתי את עצמי בקיץ 2002 מתחבט בשתי שאלות בלתי קשורות לכאורה: איך לומד המוח לפרש מידע חזותי? ואיך, כשהחוויה בניו-דלהי עדיין טריה בזיכרוני, אוכל לסייע בהגשת ניתוחים משיבי-ראייה לילדים עיוורים מלידה?

אני עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשהבנתי ששתי השאלות האלה משלימות זו את זו: התשובה לאחת טמונה בשנייה ולהפך. מעקב אחר התקדמותו של ילד שהחל לראות לאחרונה יוכל לסייע לנו להבין את הלמידה החזותית. ומימון ממקורות מדעיים לפרויקט מחקר כזה יוכל לסייע במתן טיפולים. השתאיתי לנוכח ההתאמה המושלמת בין שני הצרכים האלה, ובמידה של אנוכיות, לנוכח התאמתם המושלמת לחיים שלי.

עם שובי ל-MIT, שטחתי לפני עמיתי תכנית למחקר המשלב את שני היעדים, ההומניטרי והמדעי גם יחד. רובם התלהבו, אבל כמה הזהירו אותי מלהתחיל מפעל שאפתני כזה בטרם אקבל קביעות. הבנתי את הסיכון, אבל חשתי שאין לי ברירה אלא להמשיך בתכנית.

הגשתי בקשה למכון העין הלאומי של ארה”ב (השייך ל-NIH, מכוני הבריאות הלאומיים האמריקניים). קצת חששתי שבקשת כספים מממשלת ארה”ב לצורך ניתוחים בהודו תהיה התחלה צולעת. העניין גם היה מסובך מבחינה לוגיסטית ולא היו נתונים מקדימים על מידת הישימות שלו. אבל הוועדה הבוחנת ראתה את הפוטנציאל ההומינטרי והמדעי של היוזמה וקצבה לי מענק גישוש לבדיקת ההיתכנות של המחקר. התרגשתי מאוד. זה היה המענק הראשון שקיבלתי מן ה-NIH והוא חיזק אצלי את דימוי המדע האמריקני ככוח הפועל לטובת העולם כולו, אינו מהסס לעודד מיזמים שיש בהם סיכון ואינו נכנע לצרות אופקים.

השלב הבא היה איתור שותף רפואי בהודו, מקום שבו יוכלו הילדים העיוורים להיות מנותחים ומטופלים באמות מידה בין-לאומיות. מרכז אחד לרפואת עיניים התבלט מעל כולם: בית החולים לעיניים של דוקטור שְרוֹף בניו-דלהי, הפועל כמוסד צדקה. יש בו תנאים מצוינים לרפואת ילדים, ורופאיו בירכו על ההזדמנות לעזור לילדים עיוורים ולעסוק במחקר.

כל חלקי התצרף היו כעת במקומם. ועדיין, היה חסר לנו שם שישקף את המטרה הכפולה של הענקת מאור עיניים וזריית אור על שאלות מדעיות. הדבר לא הצריך מחשבה רבה. המילה “אור” בסנסקריט, השפה האינדו-אירופית העתיקה, היא “פְּרַקַאש”. זכינו אפוא בשם בעל הישנות צלילים חביבה: פרויקט פְּרַקַאש (Project Prakash).

האם ניתוח יעזור?

החלנו בפרויקט בכמה שלבים. ראשית, הקמנו מוקדים לבדיקות עיניים ממיינות באזורים כפריים ואיתרנו ילדים, ולפעמים בוגרים צעירים, שטיפול יוכל להועיל להם. צוות של אופטומטריסטים, רופאי עיניים ובעלי מקצועות אחרים בתחום הבריאות בדקו ילדים בחיפוש אחר ליקויי ראייה (בעיות מיקוד), זיהומי עיניים ועיוורון בר טיפול (ובייחוד עיוורון בגלל ירוֹד הנובע ממום מולד או מנזק צלקתי לקרנית). הילדים שנבחרו כמועמדים לטיפול נסעו לבית החולים בניו-דלהי לבדיקה יסודית יותר. הבדיקה כללה אוֹפְּתַלְמוֹסְקוֹפְּיה (המאפשרת הצצה לעומק העין), אולטרסאונד עיניים, והערכת בריאותו הכללית של הילד והתאמתו לניתוח. לאחר מכן נקבעו מועדים לניתוחים בתיאום עם האפוטרופוסים של הילדים.

ניתוח להסרת ירוד אצל ילד מסובך הרבה יותר מאצל מבוגר. ניתוחי ילדים מצריכים הרדמה כללית ובדיקות מעקב תכופות. הליך הניתוח כרוך בניתוץ העדשה האטומה והקשה, הסרת השברים והוצאתם דרך חתך קטן שחותכים בשולי הקרנית, והחלפת העדשה הטבעית, הפגועה, בעדשה מלאכותית. פרויקט פרקאש משלם בעבור כל ניתוח כ-300 דולר אמריקני, והילדים חוזרים לבדיקות שגרתיות לאחר הניתוח.

כשפתחתנו במלאכה, הטרידה אותי דאגה אחת. חששתי שההתערבות הכירורגית שלנו, על אף הכוונות הטובות, מאוחרת מדי ואין בה תועלת. הייתכן שהמטופלים כבר עברו את התקופה המכרעת, המוקדמת בחיי האדם, שבה הוא עושה שימוש אינטנסיבי בעיניים ובמעגלי הראייה במוח ושאחריה היכולת החזותית שוב אינה יכולה להתפתח? המחשבה הזאת אינה מופרכת. כירורג אנגלי אחד, ויליאם צ’סלדן, היה הראשון שתיאר, ב-1,728, התחלה מאוחרת של ראייה אצל ילד בן 13 שנולד עם ירוֹד בשתי עיניו. צ’סלדן הבחין שראייתו של הילד נותרה לקויה מאוד גם לאחר הסרת הרקמה המפריעה.

מחקרים מבוקרים בליקויי ראייה אצל בעלי חיים מציירים תמונה דומה בעגמומיותה. תורסטן וייזל ודייוויד האבל, שלימים, ב-1981, זכו שניהם בפרס נובל, תיארו את ההשלכות החמורות מאוד של הגבלת הראייה בגיל הרך אצל חתולים. בהקשר זה, היה טבעי לפקפק בתועלתם של ניתוחי עיניים בסוף הילדות.

ובכל זאת הרגשתי שכדאי לתת סיכוי לטיפולים. יש להתייחס למקורות ישנים, כמו זה של צ’סלדן, במידה של זהירות. בהחלט סביר שהתוצאה הלא מוצלחת של הניתוח נבעה מנזק לרקמות שנגרם בשל טכניקות ניתוח גסות ומיושנות להסרת ירוד. כמו כן, רוב המחקרים בבעלי החיים בדקו גורים שעין אחת שלהם נסגרה בתפרים, ואילו ילדי פְּרַקַאש סבלו מהפרעה של הסתרה בשתי העיניים. זה קצת מוזר, אבל חסימת עין אחת גורמת פגיעה קשה יותר בראייה באותה עין מאשר חסימה של שתי העיניים. השאלה אם יוכל להתפתח תפקוד חזותי כלשהו לאחר טיפול בעיוורון בגיל הילדות המאוחר נותרה פתוחה במידה רבה.

 

עכשיו רואים

הפסיכולוג האמריקני הגדול ויליאם ג’יימס תיאר את עולמו התפיסתי של התינוק כ”המולה פורחת ומזמזמת” הקודמת להבשלתה של מערכת הראייה. השאלה בפרויקט פרקאש הייתה אם התקופה הזאת, הפצצה של צבע, של צורה ושל תנועה, שהיא אולי אחד השלבים המוקדמים בהתפתחות החזותית הרגילה, תהיה מקבילה לחוויה של ילדי פְּרַקַאש שהחלו לראות כשאחדים מהם כבר בשנות ה-20 לחייהם. האם מערכת הראייה שלהם תעבור את השלבים הראשונים, המבולבלים אך ההכרחיים, ותארגן את שטף התמונות הנכנס ותפיח בו משמעות כלשהי? למילה “לארגן” יש כאן שני מובנים. כדי שאדם יוכל “לראות”, חלקי התמונה השונים חייבים להצטרף לכלל עצמים נבדלים בתהליך הקרוי ארגון תוך-מודאלי. הדרישה השנייה היא ארגון בין-מודאלי, כלומר יחסי הגומלין בין הראייה לבין החושים האחרים.

היכולת שלנו לחלק תמונה לעצמים נפרדים מחודדת כל כך עד שנדמה שאינה כרוכה בשום מאמץ. אנחנו פוקחים את עינינו, והעולם בא על מקומו כאוסף סדור של דברים. והנה מצאנו שהחוויה של ילדי פְּרַקַאש זמן קצר לאחר שהחלו לראות היא שונה. אצל הרואים החדשים התגלו מוגבלויות קשות. הם מתקשים לארגן את האזורים הרבים של צבע ובהירות למכלולים גדולים יותר. מאפיינים רבים של חפצים רגילים, למשל, הקטעים החופפים של שני מרובעים בחלק של כדור, שהתפרים שעל פני הכדור מפרידים ביניהם, נתפסים כשני עצמים נפרדים לגמרי ולא כשני רכיבים במבנה אחד גדול. נדמה ששדה הראייה של אדם שהחל לראות לא מכבר הוא מין פסיפס של הרבה אזורים של צבע ושל בהירות שאין ביניהם שום קשר, בדומה לציור מופשט. פיצול היתר התפיסתי הזה מקשה על זיהוי עצמים שלמים.

הקושי של מטופלי פרקאש מעלה שאלה שמעסיקה את המדענים זה כמעט מאה שנה: מהם הרמזים החזותיים המאפשרים לאדם לעבד תמונות מורכבות בצורה נכונה? התשובה, כך נראה, טמונה בסידור הטבעי שבו המוח מסדר קלט חזותי, ב”היוריסטיקה של חלוקה לקבוצות” (מה שמכונה רמזי “גשטאלט” לחלוקה לקבוצות על שם זרם המחקר הפסיכולוגי של תחילת המאה ה-20). לדוגמה, אחד הכללים הבסיסיים שעל פיהם מתוכננת מערכת הראייה משייך קווים מסודרים בתמונה לקבוצה אחת משום שסביר להניח שהם מגדרים את אותו העצם.

נראה ששום רמז מן הרמזים האלה לא נוצר אצל ילדי פרקאש מיד לאחר התחלת הראייה, אבל כמה שינויים מעניינים כן מתרחשים עם הזמן. אני זוכר היטב את ס’ ק’, מטופל פרקאש הראשון שלימד אותנו על כך. הוא היה גבר בן 29 שפגשנו בהוסטל צפוף לנערים עיוורים בפאתי ניו-דלהי. בדיקה מהירה גילתה שהוא סובל מאפקיה (aphakia, מיוונית phakos – עדשה) מולדת, מום נדיר שבו ילד נולד בלי עדשות עיניים. עולמו החזותי של ס’ ק’ היה מצומצם מאוד, רע בהרבה ממה שהחוק האמריקני מגדיר כעיוורון. הוא הסתגל להליכה בעזרת מקל נחייה וללימודים בכתב ברייל. למרבה הפלא, כל שהיה נחוץ לתיקון האפקיה היו משקפיים שמחירם 20 דולר, המפצים על היעדר העדשות הטבעיות, משקפיים שידו של ס’ ק’ לא השיגה לקנות.

התאמנו לס’ ק’ משקפיים ובדקנו את הראייה שלו. מה שבלט מיד היה שבניגוד לתחזית התמימה שלנו, נראה שס’ ק’ לא התלהב במיוחד מן הראייה המשופרת. העולם החזותי שלו, כפי שגילו הבדיקות, היה תערובת מבלבלת של אזורים רבים של צבעים שונים ובהירויות שונות, וכמעט שלא היה דבר שילכד אותם לכלל ישויות קוהרנטיות. אפילו ציורים קוויים פשוטים כמו מעגל החופף לריבוע נראו לו כקבוצה של חתיכות בעלות צורה מוזרה המשתלבות זו בזו (וזאת על אף שהכיר לפני כן את המושג מעגל וריבוע באמצעות מגע). ס’ ק’ התקשה לסרטט את קווי המתאר של עצמים שלמים בתצלומים. הצללות וצללים, חפיפות והסתרות היו מכשולים שלא הצליח לעבור.

היה מעניין לגלות שבליל האזורים המבלבל הזה נרקם למבנים בעלי משמעות כשנכנס לתמונה רמז חזותי אחד: תנועה. תמונות שהיו מבלבלות מדי בשביל ס’ ק’ במצבן הסטטי, נעשו בנות פענוח כשהחלקים המרכיבים אותן החלו לזוז. סרטונים שבהם נראה ס’ ק’ מתבונן בתמונה מראים את התמורה הכמעט פלאית הזאת שהתחוללה בעקבות התנועה.

עקבנו אחר התנסותו של ס’ ק’ בראייה במשך כמה חודשים. הוא עדיין התקשה לפענח תמונות קפואות. אבל ממש כשכבר התחלנו להשלים עם הרעיון שאולי אין תקנה ליכולות עיבוד התמונה של ס’ ק’, התחילו הדברים להשתנות. שנה וחצי לאחר הטיפול הראשון, בלי שום אימון מלבד חשיפה לעולם החוזי שסביבו, התחיל ס’ ק’ להראות שיפור. עכשיו כבר הצליח לעבד נכונה תמונות סטטיות, ואפילו הביע את שמחתו מן השיפור בראייה. זה היה סיום מספק ביותר לפרק מותח מאוד.

במחקרים נוספים בילדים צעירים הרבה יותר מס’ ק’, ראינו תהליך דומה. חודשים רבים אחרי הקושי לעבד תמונה סטטית, הם מתחילים להצליח לארגן את מה שהם תופסים לעצמים לכידים. הזמן הדרוש לשכלול הכושר הזה, כך נראה, תלוי בגיל שבו הילד מקבל את הטיפול. הצעירים לומדים מהר יותר.

מה עומד מאחורי השיפור הזה? התיאוריה מלמדת שאפשר שהתנועה היא כמו מורה המתרגל את מערכת הראייה לעבד תמונה גם כשהיא קפואה לפי הכלל: “חלקים שזזים יחד שייכים זה לזה”. מערכת הראייה של אדם מסוגלת ללמוד בסופו של דבר לצרף תמונות לפי תכונות סטטיות כמו צבע וכיוון.

מובן שהמוח עושה יותר מסתם זיהוי של הגורמים השונים במרחב החזותי. הוא גם מחבר אותם לממלכת הצליל, המגע, הריח והטעם, ויוצר כך פנורמה חושית באמצעות הארגון הבין-מודאלי. האופן שבו מקושרת הראייה לחושים אחרים מעסיק את הפילוסופים ומדעני המוח זה מאות שנים. ב-1688 כתב המדען האירי ויליאם מולינה לפילוסוף הבריטי ג’ון לוק: “נאמר שמבוגר, עיוור מלידה, למד על פי חוש המישוש להבדיל בין קובייה לכדור העשויים מאותה מתכת… ונניח כעת שהקובייה והכדור מונחים לפני העיוור על שולחן וניתן לו מאור עיניים: תן דעתך, על פי מראה בלבד, בטרם ימשש את הכדור ואת הקובייה, היוכל להבדיל ביניהם?”

לוק כלל את שאלתו של מולינה במהדורת 1692 של מאמרו המפורסם “מסה על שכל האדם”. שאלתו של מולינה חידדה סדרה של שאלות יסודיות: איך אנחנו מקשרים בין החושים השונים ויוצרים תפיסת מציאות מאוחדת? האם אנחנו נולדים עם המיפוי השכלי הזה של העולם, או שלומדים אותו מניסיון? האם אפשר לרכוש אותו בגיל מתקדם? חקר הרעיונות האלה בידי לוק, ג’ורג’ ברקלי, דייוויד יוּם, ואמפיריציסטים אחרים נוגע היום לרבות מן הסוגיות המרכזיות של מדעי המוח המודרניים.

על ידי הערכת יכולתם של ילדי פרקאש לקשר בין הראייה לחושים האחרים, הזדמן לנו לבחון באופן ישיר את השאלה של מולינה. אנחנו עובדים עם ילדים מיד לאחר ניתוח המעניק ראייה ומשתפים אותם בניסוי של “התאמה לדוגמה”. הילד רואה או נוגע בחפץ פשוט המונח על רקע ריק (זאת “הדוגמה”) ואז הוא מתבקש לזהות אותו מתוך שני עצמים שונים המוצגים לו למראה או ניתנים לו למגע.

המקרה של י’ ס’, ילד מקסים בן שמונה שסבל מירוד מולד אטום מאוד בשתי עיניו, ממחיש זאת בדוגמה. כמו רוב ילדי פרקאש, י’ ס’ החל להרגיש בנוח בתוך יומיים מן הניתוח והיה מוכן לעבוד עם צוות החוקרים.

בבדיקה השתמשנו ביריעה חוצצת שהבטיחה שי’ ס’ לא יראה את ידיו. נתנו לו למשש חפץ (“דוגמה”) רק לזמן קצר ולהחזירו. אחר כך הוא לקח בידיו את הדוגמה ועוד חפץ אחר והתבקש להחזיר את הדוגמה. י’ ס’ לא התקשה כלל לזהות את הדוגמה בכל זוגות החפצים שהגשנו לו. בדומה, בתחום החוזי לבדו, התוצאות שהשיג היו מושלמות. ואולם, במשימת ההעברה המכרעת, זיהוי חזותי של החפצים שמישש בידיו, התוצאות היו גרועות בהרבה. ארבעה ילדים אחרים שעבדנו אתם הראו דפוס דומה של תוצאות.

הממצאים האלה הובילו אותנו לסברה שהתשובה לשאלתו של מולינה שלילית ככל הנראה: אין העברה מובחנת של מידע מן המישוש לראייה מיד לאחר השבת הראייה. שאלה זו מעניינת מאוד, אבל יש תוספת מסקרנת עוד יותר אולי.

כשבדקנו את י’ ס’ כעבור שבוע, נדהמנו לגלות שביצועיו במשימת ההעברה השתפרו ממצב שבו הסיכויים להצלחה ולכישלון היו שווים למצב של הצלחה כמעט מלאה. אצל שני ילדים אחרים שבדקנו נצפה גם כן שיפור דומה. בתוך כמה שבועות ילדי פרקאש מתחילים לפתח יכולת טובה של זיהוי החפץ שמיששו, מה שמראה על כושר רדום ללמידה מהירה של הקישור בין החושים. ההכרה בכך, מתברר, היא בשורה טובה הן מבחינה מדעית והן מבחינה טיפולית. אפשר ללמוד ממנה שהפלסטיות העצבית – יכולתה של מערכת הראייה, למשל, להסתגל להתנסויות חדשות – נשמרת גם בשלהי הילדות ואצל מבוגרים צעירים ושלפי הניסיון שלנו ניתוחי העיניים ייטיבו עם הילדים.

הידיעה הזאת הניחה את היסודות לתכנית למחקר המשך מעמיק בהתפתחות הראייה בילדוּת המאוחרת. בעבודה עם נבדקי פרקאש בני 6 עד מעל 20, סקרנו מגוון רחב של תפקודים חזותיים. ממצאי הניסויים האלה עד כה מלמדים שכמה היבטים חשובים של הראייה, כמו מידת החדות (עד כמה מעודנים יכולים להיות דפוסי החוזי המפוענחים נכונה), הניגודיות המרחבית (שינויים בחדות כפונקציה של שינויים בניגודיות) והיציבות האופטית, נפגעים מחֶסֶך ממושך. הלקויות האלה כנראה נשארות לתמיד שכן האומדנים הרלוונטיים אינם מגיעים לרמות נורמליות גם כעבור שנה.

ואולם, כשבוחנים תפקודים שמעבר לאומדנים האמורים, תפקודים “גבוהים” יותר של מערכת הראייה, אנחנו מוצאים עדויות לרכישת כישורים ניכרת, ובייחוד, יכולת להבדיל בין עצמים בתמונה ולקשר אליה חושים אחרים. ילדי פרקאש השתפרו גם ביכולתם לזהות פרצופים ולנתח בהיגיון את הסידור המרחבי של העצמים שהם רואים.

מתווה חדש

הממצאים האלה מתחילים לסרטט את המתווה של מה שאפשר להשיג ומה שאי אפשר כשילד מתחיל לראות בגיל מאוחר. מצד אחד, תפקודי הראייה אינם מתנוונים באופן בלתי הפיך כשהעיניים והמוח אינם נחשפים לעיבוד חוזי אינטנסיבי ב”תקופה המכרעת”, שמעריכים שהיא שנותיו הראשונות של הפעוט. מצד אחר, אין ספק שהתנסות חזותית מוקדמת חשובה להתפחותן של יכולות נורמליות כמו יכולת הפרדה חזותית טובה.

התוצאות הראשונות הן כן שיגור למערך עשיר של מחקרים חדשים, שמקצתם אולי לא יהיו קשורים כלל לעיוורון. על בסיס המחקרים של פרויקט פרקאש אנחנו מפתחים תוכנה לגילוי אוטומטי של קטגוריות חזותיות של עצמים, למשל פרצופים, בסרטונים. יותר מזה, הלקויות שמצאנו אצל הילדים בהטמעת המידע החזותי מיד לאחר שהחלו לראות דומות בכמה היבטים ללקויות שנמצאו אצל ילדים הלוקים באוטיזם. מן הזיקה האפשרית הזאת נגזרה אצלי במעבדה סדרה של מחקרים המבקשים לבחון את הסיבות להפרעות העיבוד החושי אצל אוטיסטים.

נראה שהמסע שלפנינו יהיה מרגש אפילו יותר מן הדרך שכבר עשינו. שאלה שהתעוררה אצלנו לאחרונה נוגעת לקשר שבין מבנה המוח לאופן תפקודו. אנחנו מתכוונים להשתמש בדימות תפקודי מוח בתהודה מגנטית (fMRI) לגילוי שינויים בקליפת המוח של ילד שהחל לראות לאחרונה ולהשוות בין מה שקורה כשהטיפול נעשה בגילים שונים כדי לקבוע מה הגיל המאוחר ביותר שבו יכול המוח להתארגן מחדש. ייתכן גם שנוכל לקבוע, כשהניתוח נעשה בגיל מאוחר יחסית, אם חושים אחרים, כמו שמיעה או מישוש, השתלטו על האזורים בקליפה השמורים בדרך כלל לעיבוד חזותי.

לפני פרויקט פרקאש עומדים אתגרים לא פשוטים, בראש ובראשונה להרחיב את היקפו ואת תכניות הטיפול שלו ולאפשר את שילוב הילדים במערכות החברה הרגילות. התכניות שלנו להתמודדות עם האתגרים האלה שאפתניות. בתור התחלה אנחנו מציעים להקים את “מרכז פְּרַקַאש לילד”, מוסד שישלב טיפול רפואי, חינוך ומחקר. הוא יכלול בית חולים לילדים, מרכז מחקר מתקדם למדעי המוח ויחידת שיקום לילדים לאחר טיפול, שתאפשר להם להפיק את מרב התועלת מן הטיפול שקיבלו.

מאמץ ההתרחבות של הפרויקט הביא, נכון להיום, לבדיקות סינון מיטביות של כ-40,000 ילדים מן הכפרים המוזנחים והעניים ביותר בצפון הודו. כ-450 ילדים לקויי ראייה נותחו והושמו במעקב, ויותר מ-1,400 החלו מקבלים טיפולים אופטיים ותרופתיים. אבל לנוכח גודל הבעיה, זוהי רק ההתחלה.

תלמידיי ואני שאבנו סיפוק רב מן הממצאים של פרויקט פרקאש, אבל העבודה בפרויקט גם השפיעה עלינו ברבדים אישיים, עמוקים יותר. כל ילד עיוור שעבדנו אתו הביא סיפור מיוחד של מצוקה ובידוד חברתי. מיוחד לא פחות הוא השינוי שמתחולל בחיי כל ילד לאחר הטיפול. ס’ ק’ חזר למדינה שלו בתקווה מחודשת להשיג את המטרה היקרה ללבו: להיות מורה בבית ספר. ג’ א’, שטופל כשהיה בן 14 מסוגל היום לנוע בעצמו בתוהו ובוהו התחבורתי של דלהי.

לאותה אם לשלושה בנים שכולם נולדו עם ירוד וטופלו בשנה שעברה, שוב אין מציקים בכפר ואין מטיחים בה שקללה רובצת על ראשה. שני אחים שעיניהם רואות זה כמה חודשים, לאחר יותר משמונה שנים של עיוורון מולד, נלהבים היום לאפשרות שיעברו לבית ספר של ילדים רואים.

תמורות כאלה הן בבחינת עדות לכוחו של שיתוף פעולה: החוב שחב פרויקט פרקאש למדענים, לאנשי הצוות הרפואי, למחנכים ולמממנים שחברו יחד לקידום המדע הקליני והמחקרי כאחד. ואני עצמי, כמובן, אסיר תודה לקערת הזכוכית הכחולה ולאישה המיוחדת כל כך שהיא הייתה שייכת לה.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

פאוואן סינהא (Sinha) הוא פרופסור למדעי מוח חישוביים ולמדעי הראייה ב-MIT. הוא חוקר את המנגנון ואת העקרונות שלפיהם מזהה המוח עצמים ומרחבים חזותיים.

בקיצור

בהודו שוכנת אחת הקבוצות הגדולות בעולם של ילדים עיוורים: כ-400,000 במספר. רבים מהם אינם זוכים לחינוך כלל והבנות לא פעם נופלות קורבן להתעללות גופנית ומינית.

בהיותו מדען מוח, החליט מחבר המאמר לנסות לעזור לילדים ולמבוגרים צעירים הסובלים מקטרקט (ירוד) ולהעניק להם את האפשרות לראות את העולם בגיל מבוגר בהרבה מן הגיל שעד כה סברו שתוכל להתפתח בו יכולת הראייה.

רוב הניתוחים הצליחו, אפילו אצל מטופלים אחדים בני יותר מ-20 שנה. הפעולה גם סיפקה למדענים ולצוות, שהמחבר עמד בראשו, הבנה חדשה בדבר תפקודה של מערכת הראייה.

מבט ראשון

רק חלקים ולא שלם

עקיבת הגבולות שעושה ילד שהחל לראות לא מזמן מגלה נקודת מבט מפורדת אפילו של סרטוטים דו-ממדיים. כל חלק בריבועים החופפים נתפס כצורה נפרדת, כפי שמעידים הקווים האדומים. הילד גם ראה חלקים של הפרה ושל הכדור, ושל הצללים שלהם, שכולם מותווים בירוק, כעצמים נבדלים. ועל כן, הוא לא הצליח לזהות אף לא אחד מן העצמים שבתמונות.

עוד בנושא

Pawan Sinha on How Brains Learn to See. TED, November 2009. www.ted.com/talks/pawan_sinha_on_how_brains_learn_to_see.html

The Newly Sighted Fail to Match Seen with Felt. Richard Held et al. in Nature Neuroscience, Vol. 14, No. 5, pages 551-553; May 2011.

Project Prakash Web site: www.projectprakash.org

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל