האפוס המיוחס להומרוס נולד מתוך מסורת של סיפורים שבעל־פה והותאם מחדש בכל דור. ד"ר טדי פסברג מאוניברסיטת תל אביב מסביר מדוע סרטו של כריסטופר נולאן אינו שובר את המסורת – אלא ממשיך אותה
כמעט 3,000 שנה לאחר שחוברה, האודיסיאה ממשיכה לעבור מיד ליד, משפה לשפה ומאמצעי תקשורת אחד למשנהו. האפוס היווני העתיק הושמע תחילה בעל־פה, הועלה על הכתב, תורגם לעשרות שפות והוליד רומנים, מחזות, יצירות מוזיקליות וסרטים. כעת הוא מגיע מחדש אל מסכי הקולנוע בעיבודו של כריסטופר נולאן, בכיכובו של מאט דיימון כאודיסאוס.
הסרט, שעלה לאקרנים בישראל ב־16 ביולי 2026, הוא הפרק האחרון לעת עתה במסורת ארוכה של סיפור מחדש. הבחירות שעשה נולאן – בשפה, במבטאים, בליהוק ובאופן הצגת העולם העתיק – כבר עוררו ויכוחים. אולם לדברי ד"ר טדי פסברג מהחוג ללימודים קלאסיים – יוון ורומא באוניברסיטת תל אביב, עצם המחלוקת תואם היטב את אופייה של היצירה: האודיסיאה לא נוצרה כטקסט סגור בעל גרסה אחת, אלא צמחה מתוך מסורת דינמית של ביצוע ועיבוד.
מסע הביתה שהפך לסיפור אוניברסלי
האודיסיאה היא שיר אפי המיוחס להומרוס, שחובר ככל הנראה בסוף המאה השמינית או בתחילת המאה השביעית לפני הספירה. בעוד שהאיליאדה מתמקדת במלחמת טרויה ובאירועים המתרחשים לקראת סיומה, האודיסיאה עוקבת אחר מסעו הממושך של אודיסאוס, מלך איתקה, בדרכו חזרה אל אשתו פנלופה ואל בנו טלמכוס.
במהלך המסע הוא מתמודד עם סערות, יצורים מיתולוגיים, אלים עוינים ופיתויים המעכבים את שובו. אולם מתחת להרפתקאות מצוי רעיון אנושי שקל לזהותו גם כיום: הרצון לשוב הביתה לאחר שנים של ניתוק.
לדברי פסברג, האפוס ממשיך לעניין קוראים ויוצרים בין השאר בזכות העיסוק שלו ב"תמות שהן יותר אוניברסליות על הבית, והניסיון לחזור אליו". האודיסיאה גם מציגה עולם חברתי מגוון מזה של האיליאדה. לצד מלכים, לוחמים ואלים מופיעות בה נשים בעלות תפקיד מרכזי, משרתים, רועים, עבדים ובני מעמדות שונים.
הגיוון הזה מאפשר לכל דור למצוא בסיפור מוקדים אחרים: מסע והרפתקה, געגועים לבית, נאמנות, זהות, כוחו של סיפור, יחסים בין הורים לילדיהם או המחיר שגובה היעדרותו הממושכת של אדם ממשפחתו.
לפני הספר היה מספר סיפורים
האודיסיאה לא נועדה במקורה לקריאה שקטה מתוך ספר. היא צמחה מתוך מסורת ארוכה של שירה שבעל־פה. פייטנים ביצעו את הסיפורים בפני קהל, הסתמכו על נוסחאות לשוניות ועל דפוסים שחזרו על עצמם, והתאימו את משך הביצוע ואת פרטיו לנסיבות.
משמעות הדבר אינה שהפייטן המציא בכל פעם סיפור חדש לחלוטין. העלילה, הדמויות והאירועים המרכזיים היו מוכרים, אך אופן הצגתם יכול היה להשתנות. מספר אחד עשוי היה להאריך תיאור של קרב, ואחר להדגיש שיחה, מפגש עם אל או רגע של מתח.
גם היצירה המיוחסת להומרוס היא, לדברי פסברג, עיבוד של מסורות סיפוריות שקדמו לה. העלאת האפוס על הכתב אמנם ייצבה נוסח מסוים, אך לא הפסיקה את תהליך הפרשנות והעיבוד.
מעניין שגם בתוך האפוס אודיסאוס עצמו הוא מספר סיפורים מיומן. הוא אינו רק גיבור שעלילותיו מסופרות בידי אחרים, אלא אדם היודע כיצד להציג את קורותיו בפני קהלים שונים. הוא בוחר אילו פרטים לחשוף, מתי להשהות את הסיפור וכיצד לעורר סקרנות או אהדה. פסברג מכנה אותו, במידה של הומור, "איש שיווק": גיבור שמבין כי לאופן שבו מספרים סיפור עשויה להיות השפעה מעשית על המאזינים.
כל דור והאודיסיאה שלו
מאפייניה של המסורת שבעל־פה מסבירים מדוע העיבודים המודרניים אינם בהכרח התרחקות מן האודיסיאה. במובן מסוים, הם ממשיכים את דרכם של הפייטנים העתיקים: שומרים על גרעין מוכר, אך מציגים אותו בשפה ובצורה המתאימות לקהל חדש.
בסרטם של האחים כהן "אחי, איפה אתה?" הועבר מבנה המסע של אודיסאוס לדרום ארצות הברית בתקופת השפל הגדול. הסופרת מרגרט אטווד העניקה לפנלופה ולמשרתותיה קול משלהן בנובלה "הפנלופיאדה". בשנת 2017 פרסמה אמילי וילסון את התרגום הראשון של האודיסיאה לאנגלית שנעשה בידי אישה, והבחירות הלשוניות שלה פתחו דיון חדש בדמויות, ביחסי הכוח ובאלימות שבאפוס.
כל אחד מהעיבודים מדגיש היבט אחר. יש המציגים את אודיסאוס כגיבור רב־תושייה, ואחרים מתמקדים בשקריו, בנשים שנותרו מאחור או במחיר ששילמו האנשים סביבו. היכולת לשאת פרשנויות מנוגדות היא אחת הסיבות לכך שהיצירה נותרה חיה.
הומרוס, נולאן והשפה של הקהל
עיבודו של נולאן עורר תשומת לב עוד לפני שעלה לאקרנים. אחת מבחירות הליהוק הבולטות הייתה הצבתו של הראפר טראוויס סקוט בתפקיד פייטן בארמונו של אודיסאוס. הבחירה מקשרת בין המשורר המבצע מן העולם העתיק לבין אמן בן זמננו המשתמש בקצב, בחריזה ובביצוע קולי כדי להעביר סיפור לקהל.
דיון נוסף נגע לשימוש במבטאים אמריקניים ובשפה יומיומית. טום הולנד, המגלם את טלמכוס, ורוברט פטינסון, המגלם את אנטינוס – מן הבולטים במחזריה של פנלופה – הם שחקנים בריטים, אך בסרט הם משתמשים במבטא אמריקני. גם מילים עכשוויות כמו Dad ו־Daddy עוררו ביקורת מצד צופים שסברו כי הן נשמעות זרות בעולם יווני עתיק.
נולאן הסביר כי ביקש להשתמש בשפה שתישא משמעות רגשית ישירה עבור הקהל, ולא בדיאלוג תיאטרלי וגבוה שייצור ריחוק. גם כאן ניתן לראות קשר למסורת הקדומה: הפייטנים לא ניסו לשחזר שפה עתיקה מזמנם, אלא דיברו אל הקהל שישב לפניהם.
פסברג סבור כי האודיסיאה עצמה מצדיקה עיבודים הנוטלים חירויות אמנותיות. לדבריו, הומרוס היה עשוי להזדהות עם נולאן, משום שגם אודיסאוס משתמש במהלך האפוס באמצעים סיפוריים שנועדו להחזיק את תשומת לבם של המאזינים.
יצירה שאינה מפסיקה להתווכח עם עצמה
העיבודים השונים אינם מוחקים את האפוס העתיק. להפך: הם מעידים שהסיפור עדיין מסוגל לעורר שאלות הנוגעות לבית, למשפחה, לנאמנות, לכוח ולזהות. כל עיבוד משקף גם את התקופה שבה נוצר ואת הנושאים המעסיקים את יוצריו ואת קהלו.
הוויכוחים סביב סרטו של נולאן – מה נחשב נאמן למקור, איזו שפה מתאימה לדמויות ומי רשאי לגלם אותן – הם המשך לוויכוח עתיק על משמעותו של הסיפור. האודיסיאה שרדה לא משום שנשמרה ללא שינוי, אלא מפני שהתגלתה שוב ושוב כיצירה המסוגלת להשתנות בלי לאבד את גרעין זהותה.
שאלות ותשובות
מתי חוברה האודיסיאה?
האפוס המיוחס להומרוס חובר ככל הנראה בסוף המאה השמינית או בתחילת המאה השביעית לפני הספירה, על בסיס מסורות סיפוריות קדומות יותר.
במה שונה האודיסיאה מן האיליאדה?
האיליאדה מתמקדת באירועים ממלחמת טרויה, ואילו האודיסיאה מתארת את מסעו של אודיסאוס בחזרה לביתו באיתקה לאחר המלחמה.
מדוע האודיסיאה ממשיכה לזכות בעיבודים חדשים?
היא עוסקת בנושאים אוניברסליים כמו שיבה הביתה, זהות, נאמנות ומשפחה. נוסף על כך, מקורה במסורת שבעל־פה, שבה הסיפור הותאם שוב ושוב לקהל ולנסיבות.
כיצד סרטו של כריסטופר נולאן ממשיך את המסורת העתיקה?
נולאן משתמש בשפה, במבטאים ובליהוק המדברים אל קהל בן זמננו. בכך הוא פועל באופן המזכיר את הפייטנים העתיקים, שהתאימו את דרך הצגת הסיפור למאזיניהם.
עוד בנושא באתר הידען
- פפירוס של האיליאדה התגלה במומיה מצרית בת כ־1,600 שנה
- המונדיאל כמשל: מהזירה העתיקה אל כר הדשא
- ארבע תגליות אסטרונומיות מדהימות מיוון העתיקה
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
