סיקור מקיף

האם טיסת רמון היתה חיונית? יש הסבורים שלא

חגיגות אילן רמון הסתירו כמה עובדות מוזרות הקשורות לפרוייקט "האסטרונאוט הישראלי הראשון": איך נהפך פרויקט אזרחי במהותו לנחלת חיל האוויר? מהי מעורבות מערכת הביטחון ולמה ניסו להסתיר אותה? למה נבחר למשימה טייס ולא מדען? מה ערכו האמיתי של הניסוי המדעי הישראלי

תמרה טראובמן

שער מוסף הארץ 23/4/2003
שער מוסף הארץ 23/4/2003

התפרסם במוסף הארץ תחת הכותרת: "זה מטוס? זה חללית? זה בלון"
אילן רמון. נאס"א אינה מגדירה אותו כ"אסטרונאוט" אלא כ"מומחה מטען", הקטגוריה הנמוכה ביותר בהייררכיה של המעבורת.

ביום חמישי שעבר בשעה חמש אחר הצהריים התמלא אולם גדול באוניברסיטת תל אביב בפרופסורים, סטודנטים, חיילים וקצינים בחיל האוויר. היתה שם גם שרת החינוך, לימור לבנת, שבשבועות האחרונים מכהנת גם כשרת המדע. כולם הגיעו לצפות על מסך ענק בשיגורו של אילן רמון לחלל. בהופעה ציבורית נדירה, קם תא"ל (מיל') חיים אשד, ראש תוכנית החלל הישראלית במשרד הביטחון, נשא נאום על ה"עוצמה" של ישראל בחלל ומנה את הישגיה. נציג מנוער שוחר מדע דיבר על החשיבות של חקר החלל. כל מקומות הישיבה באולם היו תפוסים, אנשים גדשו גם את המדרגות ושירבבו ראשים מהפתחים כאשר לבנת קמה לנאום קצר ואמרה כי השיגור המתקרב הוא "ניצחון העם היהודי ומדינת ישראל".

סמוך למועד השיגור, תפס את המיקרופון דוד זוסימן, חבר בפורום סטודנטים לקידום חקר החלל בישראל, והחל לספור בקול את השניות לקראת השיגור:"עשר-תשע-שמונה-שבע-שש-חמש-ארבע…". בשלב זה הקהל הצטרף אליו בהתלהבות: "… שלוש-שתיים-אחת", ואז שאג זוסימן: "שיגור!". הקהל היה באקסטזה. "רבותי", המשיך זוסימן לצרוח לתוך המקרופון, "שיגור טיסת מעבורת קולומביה שעל סיפונה האסטרונאוט הישראלי הראשון יצא לדרך!". מחיאות כפיים וזעקות שמחה מילאו את האולם הדחוס.

אשל, תלמיד כיתה ב' שישב ליד אמו בשורה הראשונה, אמר בשקט: "אני מעדיף להיות מורה לחשבון". רק ילד בן שש יכול היה להעיר הערה כה אפיקורסית ביום חמישי, כאשר נראה היה שישראל כבשה את הגבול האחרון: החלל. תימרות העשן שנפלטו מכן השיגור של המעבורת, הסתירו את העובדה כי מאחורי פרויקט "האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל" מסתתרים סימני שאלה גדולים. למשל, למה נשלח דווקא טייס קרבי לטוס במעבורת חלל?; למשל, למה ייערכו בחלל מטעם ישראל שני ניסויים בעלי ערך מדעי מפוקפק או שנוי במחלוקת ולמה הם הוצגו לציבור באופן מטעה; למשל, הקשרים המסועפים בין פרויקט החלל למערכת הביטחון הישראלית שכולם ניסו להסוותם.

אבל ביום חמישי אף אחד לא התעניין בזוטות כאלה. שידורי הטלוויזיה הראו ישראלים עומדים בקניונים מול מסכי טלוויזיה; ערוץ 1 שידר יום שידורים מיוחד; ערוץ 2 בחר את הסיסמה "היסטוריה ישראלית בחלל"; ערוץ 10 שיבץ על מסכיו שעון מתקתק לאחור, שעורר תחושה שהעולם מתקדם אל רגע הרה גורל. הרצון להתנתק מהמציאות הישראלית, ולו לרגע, הביא את כולם להתמסר להבל, למבצע שאין לו כל נגיעה ממשית לחיינו.

ערד ניר, עורך חדשות החוץ של ערוץ ,2 דיווח נפעם לגבי גזית: "הדבר החריג מבחינת העולם כולו כאן זה שאילן רמון, האסטרונאוט הישראלי, נמצא על גבי החללית". ניר ליקט בשקדנות קטעי וידיאו מרשתות זרות והציגם כראיות ל"התרגשות" שעורר רמון. עובדה: שדרן סקיי-ניוז אמר בפירוש שבטיסה משתתף "הישראלי הראשון בחלל"; והנה בסי-אן-אן, בכתובית הנלווית, צוין מפורשות כי על המעבורת מצויים שישה חברי צוות וישראלי אחד. "השיגור שגרתי", ציין ניר, "אבל העולם כולו מתרגש מהעובדה שישראלי ראשון עולה לחלל".

אין שום דבר "שגרתי" בשיגור מעבורת לחלל. המורכבות, התכנון המדוקדק, תקציב המיליונים, ואין-ספור הפרטים העלולים להשתבש, כל אלה הופכים כל שיגור למבצע טכני יחודי וגדול בפני עצמו. בכל שנה משגרת נאס"א כשש מעבורות לחלל ובכל זאת ממשיכה העיתונות בארה"ב לדווח על כל שיגור בהרחבה ובדבקות מעוררי הערצה. גם שיגורים של אסטרונאוטים זרים זוכים לסיקור נרחב. סי-אן-אן ו"פוקס" מעבירות את השיגורים בשידורים חיים. אף שיגור כזה אינו זוכה ולו לאזכור קטן בישראל כשעל המעבורת אין ישראלי, כזה שאפשר לראיין את הוריו וחבריו. זה הרי מה שמעניין ישראלים באמת. לא החלל.

בגלל "השגרה" נאלצים גם העיתונאים בארה"ב לחפש קוריוז חדש להיאחז בו, כדי להכניס עניין לשידור השיגור: לעתים זו הליכת חלל מורכבת במיוחד, לפעמים זה שיגור חלק נוסף לתחנת החלל (ההולכת ונבנית בחלל על ידי ארה"ב, אירופה, קנדה ויפאן) או הצבת לוויין מחקר חדש. הפעם הקוריוז הזה היה אילן רמון. קוריוז. לא יותר מזה.

את פרופ' גיורא שביב, מומחה לקוסמולוגיה מהטכניון בחיפה, זה לא שיעשע. "כל הסיפור מיותר – כולל הניסוי", אומר שביב. "אני חושב שזאת פרובינציאליות במלוא תפארתה. גם אני הייתי רוצה לטוס לחלל, גם אני רוצה שישלמו לי טיסה, זו צריכה להיות טיסה בלתי רגילה. אבל לא הייתי עושה עניין גדול מזה שהעלו את גיורא שביב לחלל. הלא באותה מידה היו יכולים להעלות גם עכברים לחלל. אני בהחלט פטריוט ישראלי, אבל הסיפור הזה של שליחת אסטרונאוט ישראלי הוא מעורר רחמים ובזבוז מוחלט". הבזבוז הזה, אגב, עלה לישראל יותר משני מיליון דולר.

"זה כמו זיקוקי דינור ביום העצמאות. בזבוז מוחלט של כסף", מסכים פרופ' צבי פירן, אסטרופיסיקאי מהאוניברסיטה העברית וחבר בוועדה המנחה של סוכנות החלל הישראלית, "זה לא נותן לך שום דבר אבל עושה לך להרגיש טוב".

האסטרונאוט למה דווקא הוא?

הדבר היחיד שהיה שיגרתי באירוע הוא שיגורו של איש חלל לא-אמריקאי. נאס"א שיגרה עד היום לחלל עשרות אסטרונאוטים זרים: לפחות 23 אסטרונאוטים מספרד, יפאן, ברזיל, צרפת, שוודיה, קנדה, איטליה, גרמניה ושווייץ השתתפו בטיסות מעבורת של הסוכנות. בנוסף, ישנם כ-20 קוסמונאוטים מחבר המדינות, חלקם טסו עם נאס"א כבר ארבע או חמש פעמים.

רמון כלל לא נכלל ברשימה הזאת: נאס"א אינה מגדירה אותו כ"אסטרונאוט" אלא כ"מומחה מטען", קטיגוריה הנמצאת בתחתית ההיררכיה במעבורת. מומחי מטען הם אנשים שנבחרו על ידי חברות פרטיות-מסחריות או ארגוני מחקר, ואומנו לפקח ולהפעיל מטען על המעבורת.

"'מומחי מטען' הם אנשים בעלי קריירה במדע או בהנדסה, שנבחרו על ידי מעסיקיהם או מדינתם בגלל מומחיותם בביצוע ניסוי מסוים או יוזמה כלכלית על משימה במעבורת חלל", מסבירים בנאס"א. רמון עונה על דרישה זו באופן חלקי ומינימלי: יש לו תואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת תל אביב.

מה, בעצם, הכשיר את רמון, טייס אף-16 שתפקידו האחרון היה ראש מחלקת אמצעי לחימה, להיות הישראלי הראשון בחלל?

מומחה מטען אינו צריך להיות טייס. שיגור טייס קרב לחלל על תקן של מומחה מטען הוא חידוש ישראלי. איש מבין מומחי המטען לא היו טייסי קרב (מלבד צרפתי אחד, שהגיע מחיל האוויר של צרפת, שקודם לכן אומן כאסטרונאוט ברוסיה). לעומת זאת, כמעט כולם בעלי תוארי דוקטורט במדעים, ובעלי קריירות מדעיות מצליחות, שנבחרו, בהתאם לדרישות התפקיד, על סמך הישגיהם המדעיים. אגב, גם הטייס הצרפתי היה בעל תואר דוקטור במדעים.

"למה גם זה צריך להיות עניין צבאי?" תוהה פרופ' צבי פירן. "מדובר פה במחקר. למה גם זה צריך לעבור דרך חיל האוויר? התשובה היא, כי כל גורם אחר לא היה משיג כסף וזה מה שמצער בסיפור הזה". פירן מוסיף שהמדיניות של סוכנות החלל הישראלית, כפי שבוטאה פעמים רבות על ידי יו"ר הסוכנות פרופ' יובל נאמן, היתה ש"הרבה מדינות שיגרו אסטרונאוטים ואנחנו לא נשגר סתם אסטרונאוט ללא צורך. כלומר נשגר אותו רק אם יהיה צורך מדעי,
או שבעצמנו נצליח להגיע לדבר כזה. זו היתה המדיניות שהיתה נכונה במשך שנים, ולא התייחסה לדעת הקהל".

לישראל באותה תקופה לא היה משהו מיוחד לעשות בחלל, ואסטרונאוט – אף שלדברי פרופ' נאמן, כבר בשנות השמונים הוצע לו לשגר ישראלי לחלל – לא נשלח.

באמצע שנת 1996 חל מפנה, שראשי סוכנות החלל לא ציפו לו. האלוף איתן בן אליהו מונה למפקד חיל האוויר. בן אליהו ראה בחלל אפיק התרחבות חיוני לצבא, "זה יהיה תנאי הכרחי להפעלת חיל האוויר בעתיד". הוא ראה בדמיונו את המירוץ לחלל בראשית ימיה של נאס"א. הסוכנות צמחה מתוך המלחמה הקרה כדי לנצח את הסובייטים בקרב על הירח. ג'ון קנדי נשא נאום מיוחד לאומה האמריקאית ובו הבטיח "לשים אדם על הירח עד סוף העשור".
בן אליהו הוקסם מהתהילה לה זכתה הסוכנות לאחר שהיעד נכבש בהצלחה, ורצה לשחזר זאת, בקטן, גם בישראל "עבור הפיתוח והמחקר המדעי והביטחוני".

קצת לפני שהתמנה למפקד חיל האוויר, שכנע בן אליהו את הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק לפעול למען שליחת טיס מהחיל לחלל, וליפקין-שחק הפנה את הבקשה לשמעון פרס.

ב-11 בדצמבר 1995 הגיע פרס כראש ממשלה לביקור בוואשינגטון והעלה לפני ביל קלינטון את הרעיון לשלוח אסטרונאוט ישראלי. קלינטון נתן הסכמה כללית לדבר. לפי בן אליהו, "לא היה משהו כתוב בשום מקום. זה עלה בחצי הומור באיזו ארוחת ערב", אך הבדיחה תפסה תאוצה.

"מרגע שהתמניתי, ניצלתי את העובדה שאני יכול להרים טלפון לנאס"א ולהגיד 'שלום מדבר מפקד חיל האוויר' ואי אפשר לטרוק לי את הטלפון", ממשיך בן אליהו, "בביקור הראשון שלי בארצות הברית כמפקד חיל האוויר כבר פגשתי את מי שהיה אז ראש נאס"א, דן גולדין, שהוא גם יהודי".

בן אליהו המשיך להפעיל לחצים על פוליטיקאים ושגרירים, עד שב-'97 הובטח לשריין לישראלי מקום בקורס שמתחיל בשנה הבאה. בשלב הזה הגיע בן אליהו למסקנה שלא ייתכן שאסטרונאוט, קצין טיס קרבי בחיל האוויר, יסתובב סתם חסר מעש במעבורת חלל. הוא פנה אל מי שהיה אז ראש המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, יצחק בן ישראל, ואמר לו: "איציק, בוא תהיה אחראי על העניין, וגם תהיה לך מלה על מה יהיה הניסוי".

אך ככל שרצו, לא יכלו הצבא ומשרד הביטחון לשגר על גבי המעבורת של נאס"א ניסוי צבאי. "גם גולדין אמר לי אז שאי אפשר שהניסוי ייראה צבאי", אמר בן אליהו. "פחדתי מהרתיעה של נאס"א, מבחינת הדימוי הם לא רוצים דימוי צבאי אלא מדעי-אנושי". פחות או יותר בשלב זה הוכנסה לתמונה סוכנות החלל הישראלית.

כאשר נודע כי נאס"א תשגר ישראלי לחלל הציעו גופים שונים שמות של אנשי חינוך, רופאים, סטודנטים צעירים ומצליחים. אבל חיל האוויר לא התכוון לוותר על הפרס. הוא התעקש ש"האסטרונאוט הישראלי הראשון" יבוא משורותיו. "זה רק טבעי", הסביר בן אליהו. כך קרה שמנהל סוכנות החלל הישראלית, אבי הר-אבן, לשעבר איש התעשייה האווירית, דחה את כל שאר המועמדים על הסף ושמח להעביר את תפקיד המיון לחברים מהצבא. למה, בעצם? מה הכשיר את רמון, טייס אף-16 שתפקידו האחרון היה ראש מחלקת אמצעי לחימה, להיות הישראלי הראשון בחלל? הרי ידע בטיס אינו אחת הדרישות ממומחה מטען.

"הבחור רק הגיע לאישרורי ואישרתי אותו כמועמד", אומר הר-אבן. במלים אחרות, זה לא שנאס"א חיפשה לטיסה 107 מומחה מטען טוב ובחרה ברמון מכל יתר המועמדים. נאס"א פשוט קיבלה את הבחירה של ישראל.

ישראל יצאה מגדרה כדי לשוות לטיסתו של רמון אופי ייחודי. יו"ר סוכנות החלל הישראלית, פרופ' יובל נאמן, הזמין בקיץ עיתונאים ללשכתו והסביר: "אנחנו לא כמו הערבים. אנחנו לא טרמפיסטים בחלל". הוא התכוון בעיקר לסלמן עבדול-עזיז אל-סעוד מערב הסעודית, ששוגר על תקן מומחה מטען ב- .1985"אל-סעוד לא עשה כלום בחלל, רק שידר בהתרגשות את חוויותיו", אמר.

אלא שבמרכז החלל ג'ונסון, מרכז האימונים של האסטרונאוטים, זוכרים את אל-סעוד לחיוב. אומרים כי לקח חלק פעיל במשימות הצוות שהתקין שלושה לווייני תקשורת: מערב הסעודית, ממקסיקו ומטעם החברה האמריקאית .AT&T מלבד אל-סעוד ורמון, שיגרה נאס"א עוד 12 מומחי מטען זרים.

הניסוי – מי צריך אותו

בשלב הזה התחילו לחפש ניסוי שיעסיק את האסטרונאוט בעת שהותו בחלל. הליך בחירת הניסוי מעורר שאלות קשות. אבי הר-אבן, מנהל סוכנות החלל הישראלית, טוען כי הניסוי נבחר משיקולי מצוינות מדעית, וכי הסוכנות דיווחה לחוקרים באוניברסיטאות על הניסוי החללי וביקשה להגיש לה הצעות מחקר. ואולם מדענים בתחום האקלים אומרים שבקשה זו לא הגיעה אליהם.
המדענית הראשית של משרד המדע, פרופ' חגית מסר-ירון, אומרת: "לא היה שום 'קול קורא' לניסוים בנוהל של משרד המדע. דרכנו זה לא עבר, אני לא יודעת אם זה עבר בנוהל של משרד ממשלתי אחר". פרופ' דניאל רוזנפלד מהאוניברסיטה העברית, המבצעת את עיקר המחקר בישראל בחקר השפעת האבק על הגשם, אומר כי נודע לו על הניסוי "רק כאשר הכל כבר היה סגור".
באופן מפתיע (ואולי לא), רבים מבין האנשים שכן ידעו על האפשרות להגיש הצעות קשורים בחיל האוויר. "פנינו לאלה שאנו יודעים שעושים בתחום", הודה יצחק בן ישראל, שהיה ראש מפא"ת בזמן שהפרויקט התחיל. הרעיון לפרסם, כנהוג היום במשרד המדע, מודעה בעיתון המיידעת את כלל קהילת המחקר בדבר פתיחת הזדמנות להגשת בקשות מחקר נראה לו מגוחך למדי.

הניסוי שנבחר מכונה מיידק"ס. ושוב, לגמרי במקרה (או אולי לא) העומד בראשו הוא ראשה הקודם של סוכנות החלל, פרופ' זאב לוין מאוניברסיטת תל אביב. יחד עמו מוביל את הניסוי פרופ' יהויכין יוסף. מטרת הניסוי: למדוד חלקיקי אבק מעל הים התיכון. מומחים סבורים כי לאבק השפעה על יצירת גשם. ישראל השקיעה בניסוי שני מיליון דולר, וזה בלי להביא בחשבון את עלות החזקת משפחת רמון במשך ארבע שנים וחצי וכן את עלות החזקת יצחק מאיו במשך כשנה. זהו סכום בלתי רגיל במסגרת תקציב המדע הזעום של קהילת המדע בישראל. לשם השוואה, מענק מחקר ממוצע של "הקרן הלאומית למדע" (שנותנת את מענקי המחקר הגדולים ביותר בישראל) בדרך כלל אינו עולה על 50 אלף דולר. כלומר, עם שני מיליון הדולרים שהושקעו במיידקס היה אפשר להעניק מענקי מחקר ל-40 קבוצות מחקר שונות, שלא היו שולחות נציג לחלל.

"כל הסיפור מיותר, כולל הניסוי", אומר הקוסמולוג פרופ' גיורא שביב. "לא צריך אסטרונאוט בשביל להחזיק את המצלמה בחלל. מספיק לשים אותה על לוויין ולהחזיק אותה שם שנתיים. יכול להיות שלא תהיה סופת חול וכל הניסוי יהיה לחינם. שלא תביני אותי לא נכון, לישראל ולתעשיית החלל הישראלית יש הישגים בלתי רגילים. הלוויינים שהכניסה ישראל לחלל הם פאר הטכנולוגיה. ישראל לא זקוקה לגימיק כזה מטומטם, ניסוי של אבק בחלל. זה רק לזרות לאנשים אבק בעיניים. שמעתי הרצאה מפי פרופ' יהויכין יוסף (אחד מראשי הפרויקט), והשתכנעתי שאפשר היה לעשות את זה הרבה יותר יעיל עם לוויין מהחלל. באו אלי חמישים איש ואמרו לי 'גיורא אתה צודק, אבל אנחנו לא יכולים להגיד דבר כזה'. הם ניזונים מתקציבים שמגיעים מהממשלה. אני בהחלט פטריוט ישראלי, אולי אפילו יותר מדי, אבל הסיפור הזה של שליחת אסטרונאוט היא בזבוז כספים אדיר מבחינה מדעית כי כמעט את הכל ניתן היה לעשות עם לוויינים אוטומטיים, ומה שאני טוען זה בעצם מה שפרימן דייסון טוען שנים. כבר לפני חמש שנים מתחתי ביקורת וטענתי שאין שום סיבה שבעולם לשלוח אסטרונאוט מישראל. מה הסיפור הזה?
לפני זה היה סעודי, זה עשה משהו לערב הסעודית? זה היווה הישג טכנולוגי לסעודים? הרוסים שמו סורי בחלל. אז עכשיו אנחנו בחברה טובה של סעודיה וסוריה. סוף סוף הצלחנו להגיע לרמה הזאת".

את אחד הניסוים שנדחו הציע ד"ר אריק שמיס מהמרכז הרפואי שיבא בתל השומר (לשעבר מפקד היחידה לרפואה אווירית). הניסוי בא לבחון כיצד תנאי התת-כבידה בחלל משפיעים על דלדול מסת השריר והעצם. "הניסוי, לפי ההגדרה שקיבלנו, היה צריך להתאים למטרות של נאס"א", אומר שמיס. נאס"א מתכננת זמן רב משימה מאוישת למאדים, כוכב הלכת השכן, ואחת הבעיות הקשות ביותר במסע הממושך תהיה השפעת תנאי החלל על בריאות האסטרונאוטים. לאחר כמה חודשים בחלל עלולים האסטרונאוטים לנחות בכדור הארץ ולסבול משברים חמורים בעצמותיהם המוחלשות. "אני חושב שאם היינו מוכיחים את התיזה שלנו, היינו יכולים להשתלב גם בטיסות עתידות. חשבנו שזה יתרום למוניטין של ישראל – בטווח הארוך, אני מדגיש – יותר מאשר מה שנראה כרגע כטיסה חד פעמית".

הניסוי של ד"ר שמיס ועמיתיו נדחה בטענה כי הוא עושה שימוש בעכברים. אבל נאס"א שיגרה עכברים לחלל, כולל בטיסתה הנוכחית, ומן הסתם גם תמשיך לשגרם, "כך שזה לא יכול להיות טיעון", אמר שמיס.

ניסוי אחר שהציע ד"ר אמיר שמואל ממכון ויצמן התמקד בחקר המוח. שמואל היה אז סטודנט של פרופ' עמירם גרינוולד, אחד מחוקרי המוח המוערכים בישראל. שמואל סירב למסור פרטים על הניסוי: "אני עדיין קשור בכמה מהארגונים האלה, כמו חיל האוויר, ולא רוצה להראות כאילו אני מבקר את מערכת הביטחון בלי לראות את הכתבה מראש".

הניסוי מיידק"ס מחולק לשני חלקים עיקריים: בראשון ייעשו מדידות של האבק ממעבורת החלל; בשני יטוס מטוס מחקר מתחת למעבורת אל תוך סופות האבק ויאסוף במקביל נתונים על האבק. אוניברסיטת תל אביב שיווקה את הניסוי כאילו הוא בא לבדוק את השפעת האבק על הגשם. אלא שלדברי מומחים מדובר ברושם מוטעה, שמדעני הניסוי לא טרחו לתקנו.

"לניסוי, מעצם הגדרתו, אין אפשרות לבדוק את השפעת האבק על עננים, מכיוון שהוא מודד אבק באוויר חסר עננים", אומר פרופ' רוזנפלד, מומחה לאקלים ואבק מדברי. "כדי לבחון את השפעת האבק על העננים, צריך להשוותו גם לאבק הנמצא בתוך העננים. הערך העיקרי של הניסוי הוא טכני – שיפור דיוק המדידות הנעשות היום. המשימה הזאת היא בפירוש רק ההשקעה בשיפור שיטות המדידה, החלק הראשון בלבד".

מומחה אקלים אחר, שהעדיף לדבר בעילום שם, סבור גם הוא כי הניסוי טכני לחלוטין ואין בו פוטנציאל לפריצת דרך. עם זאת, לדברי רוזנפלד, "בצורה בלתי ישירה, אם נדע למדוד יותר טוב את האבק, נוכל בעזרת מכשירים עתידיים שיוצבו בלוויינים למדוד טוב יותר את העננים שמתפתחים בתוך האבק ומחוץ לאבק, וכך גם על השפעתו על הגשם. בנוסף, מכיוון שעושים את זה בכושר הפרדה גבוה, יכול להיות שנראה דברים שלא ראינו קודם והיום קשה לנו להעריך מה הם".

בכמה ישפר הניסוי את הדיוק של המדידות הנעשות היום?

"קשה לי לענות, זה בעצם יספק לנו פרשנות יותר טובה, אולי, של מדידות הנעשות במכשירים השונים ואולי זה ישמש בסיס לבחירת אורכי הגל המתאימים ביותר לתכנון מכשירים חדשים בלוויינים בחלל".

הוועדה לבחירת הניסוי היתה מורכבת משלושה אנשים, שלאף אחד מהם אין כישורים מדעיים הדרושים לשיפוט הצעות המחקר: בראש הוועדה עמד אבי הר-אבן, מנהל הסוכנות ומהנדס אווירונאוטיקה. חבריה הנוספים היו, לדברי הר-אבן, נציג מחלקת המחקר ופיתוח של חיל האוויר ורמון עצמו.
התהליך נעשה בשיתוף מסיווי של המינהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון. לדברי הר-אבן הוועדה התייעצה גם עם מדענים מומחים, אבל מאחר שנסע לאתר השיגור בפלורידה, רשימותיו לא היו לצדו והוא לא הצליח להיזכר לו בשם אחד.

הכסף ותודה למשרד הביטחון

מאיפה הגיעו שני מיליוני הדולרים לניסוי? פרופ' לוין: "מכל מיני מקורות שאני אפילו לא יודע את כולם. הכל הגיע מסוכנות החלל הישראלית, שהעבירה את הכסף לאוניברסיטה". אלא שלא ייתכן שתקציב בסדר גודל כזה הגיע מסוכנות החלל: הסוכנות, השייכת למשרד המדע, היא גוף קטן ודל משאבים. תקציבה השנתי מגיע לכשני מיליון שקלים ועובדים בה שני אנשים: מנהלה, הר-אבן, ומזכירה. במסיבת העיתונאים האחרונה שערכה הסוכנות עם מדעני הניסוי, סירב הר-אבן לענות על שאלת המימון.

האמת היא שכמעט כל התקציב הגיע ממשרד הביטחון, מגלה עובד ותיק במשרד המדע. אחד המדענים שהצעתו נדחתה, אומר שמרגע שהכסף לפרויקט ניתן ממשרד הביטחון ומפא"ת הופקדה כשותפה מרכזית בתהליך הבחירה, נהפך העניין ל"מכרז מכור". היה ברור שמפא"ת תבחר בניסוי היחיד שיכול להיות לו ערך ביטחוני כלשהו. אותו מדען אינו פוסל את מעורבות מערכת הביטחון בפרויקט, אבל אומר שהטענה כאילו הניסוי נבחר בגלל ערכו המדעי היא "טענת שווא. הקריטריון פה לא היה מצוינות מדעית, זה היה שילוב של ניסוי בר-ביצוע שמצא חן בעיני משרד הביטחון".

מה למשרד הביטחון בניסוי על אבק? דוברת המשרד, רחל נידק אשכנזי, מסבירה: "המדובר בניסוי של מדידות אבק באטמוספירה שישפרו את הידע הקיים וישלימו 'חורים' במידע לגבי מנגנונים אטמוספרים ויאפשרו לנו להבין יותר טוב את מערכות מזג האוויר באזור, הבנה שיש לה משמעות רבה ביותר לגבי חיל האוויר". לניסוי מטרה נוספת, שבדרך כלל די מוצנעת: הוא יבחן גם את השפעת האירוסולים (חלקיקים באוויר) על הריאות, ויאסוף נתונים העשויים לסייע בשיפור צילומי האזור המתקבלים מהחלל וממטוסים. נאס"א, אגב, דורשת שהניסוי יהיה אזרחי לחלוטין, ללא שימושים צבאיים.

למה כל כך קשה לגלות את מקורות הכסף לפרויקט לאומי? "משיקולי ביטחון", מסביר הר-אבן, "עדיף לא להעלות את הנושאים האלה כרגע".

הניסוי הנוסף – חיידקים בחלל

מעבורת החלל הקולומביה היתה אמורה לצאת לדרכה בשנת ,2000 אך שיגורה נדחה שוב ושוב. בגלל הדחיות הרבות, אומר פרופ' לוין, ראש פרויקט מיידק"ס, הגיע הניסוי לחורף. הבעיה היא שסופות אבק, השכיחות בקיץ, נדירות למדי בחורף. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, לא הצליח הצוות לצפות באף סופת אבק.

סא"ל (מיל') יצחק מאיו, שאומן כגיבוי לרמון ושותף כיום בצוות הניסוי, אמר בראיון טלפוני ממרכז החלל גודארד בוושינגטון, כי גם אם היו סופות אבק, הצוות לא יכול היה להבחין בהן: "כל האזורים שעברנו עליהם, והיו מתוכננים לצילום, היו מכוסים בעננים". הצוות צפה מראש את הבעיה הזאת, והוסיף למיידק"ס ניסוי נוסף, שיבדוק תופעה המכונה "שדונים" – הבזקי אור בצבע כחול וירוק, המופיעים מעל לעננים בעת סופות ברקים. הסיבות להיווצרות השדונים אינן ברורות, והניסוי מעורר עניין גם בקרב מדענים שאינם מעורבים בו. בראש הניסוי עומד ד"ר יואב יאיר מהאוניברסיטה הפתוחה.

אז ניסוי ה"שדונים", שנוסף במקרה, הודות לדחיות הרבות, מציל את הכבוד של מיידק"ס?

מאיו: "יש לנו עוד זמן. חלק מהתצפיות ייעשו בצפון מערב אפריקה, ושם הסיכויים יותר טובים לאזור אבק שלא מופרע בעננים. יש ערך מוסף לעין של אדם שמסתכל ואומר יש אבק או אין אבק. השיגור לא נעשה רק לטובת העניין הזה, ככה שבצירוף הדברים, זה יוצא הרבה יותר זול מלהרים לוויין ייעודי".

ישראל שלחה למעבורת שני ניסויים נוספים: אחד, ביוזמת "המכון הישראלי לרפואת חלל ותעופה". מדובר בגוף וירטואלי – אין לו משרדים, אין לו עובדים, אין לו תקציב, אבל יש לו מנהל: רופא בשם ד"ר ערן שנקר. לדבריו, מטרת הניסוי היא לבדוק תופעה המכונה "פאן-ספרמיה" – מעבר של צורות חיים בין פלנטות. אחת ההשערות היא שהחיים לא נוצרו בכדור הארץ, אלא הובאו לכאן על גבי מטאוריטים ממאדים, למשל. בניסוי יחשפו חיידקים לתנאי תת-הכבידה בחלל ויראו אם הם יצרו צורה של שכבות הגנה דקות המכונות ביו-פילמים. החיידקים מהחלל יושוו לחיידקים שנשארו בכדור הארץ.

"הניסוי הזה מופרך מכל בחינה אפשרית", אומר מדען החוקר את תחום היווצרות החיים. הניסוי אינו מדמה אף מקצת מהקשיים העומדים בפני חיידקים – אם אכן הם קיימים גם מחוץ לכדור הארץ – במעבר בין כוכבי לכת. פרופ' יוסף גיל, המעביר באוניברסיטה העברית קורס בנושא אסטרו-ביולוגיה, מתנסח בדיפלומטיות אבל גם לדבריו "גם אם הם יגלו ביו-פילמים, זה לא יגיד לנו שחיידקים יכולים לעבור מכוכב לכת אחד לאחר". לדבריו "תרומת הניסוי למדע חקר החלל היא קטנה. אבל חשוב מאוד למדינת ישראל להיות שותפה בחקר החלל. שיגור המעבורת והחזרתה עולה 250 מיליון דולר, הניסוי הזה הוא אחד מתוך שמונים, כך שאפשר לחשב את עלותו בשלושה מיליון דולר. מובן שזה ניסיון יקר מאוד. אפשר להגיד שרק ארצות הברית – לא מדינת ישראל – יכולה להרשות לעצמה להוציא סכום כזה על ניסוי כזה. הערך פה יהיה מצטבר, הניסוי הזה הוא דבר קטנטן בקידום ההבנה שלנו על שאלות חשובות בחלל. זה לא אבסורדי, זה רק תרומה מאוד קטנה".

גם הניסוי הישראלי השני בחלל שומר על סטנדרדים מדעיים גבוהים: זהו ניסוי שיזמו תלמידי תיכון נמרצים מבית הספר "אורט" קרית מוצקין, במסגרתו הם יבדקו כיצד גדלים בתנאי תת כבידה בחלל גבישים כימיים. לתפארת הגאווה הלאומית נשלחו לחלל גבישים בצבעי כחול-לבן.

גם אם מיידק"ס לא יענה על הציפיות, הדבר ישתלב יפה במה שנראה כתחילתה של מסורת של ניסוים ישראליים במעבורת חלל. ב-1992 שוגר מה שהוגדר כ"ניסוי הישראלי הראשון במעבורת החלל". היום רבים בחוג החלל היו מעדיפים לשכוח אותו. גם הניסוי ההוא תוכנן באוניברסיטת תל אביב, על ידי פרופ' (אמריטוס) יעקב ישי. "צרעות בונות את קניהן לפי כוח הכבידה", מסביר ישי, "והשאלה היתה איך הן יבנו קן בחלל, ששם הכבידה היא קטנה מאוד. הניסוי לא הצליח בגלל שהמים במיכלים נשפכו, והמזון נרקב". פרופ' (אמריטוס) דוד אביר מהטכניון ומאוניברסיטת תל אביב, לשעבר איש התעשייה האווירית, היה אז מנהל סוכנות החלל. לדבריו, מדינת ישראל השקיעה אז בניסוי כ-1.5 מיליון דולר. זהו סכום יוצא דופן בהשקעה ממשלתית במחקרים בודדים באקדמיה. לדברי אביר, רוב התקציב הגיע מהתעשייה האווירית.

"גם אז ההצדקה של הניסוי היתה לחזק את שיתוף הפעולה בין ישראל ונאס"א", מסכם הקוסמולוג פרופ' שביב, "בסופו של דבר ישראל שילמה יותר ממיליון דולר כדי להוכיח שחרא עף גם בחלל". *

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן