תקלה מביכה לחברי ועדת פרס נובל – אחד מהזוכים נפטר ימים אחדים לפני ההודעה על הזכיה והדבר לא נודע להם

עדכון: משפחתו תקבל את הפרס למרות תקנון קרן נובל שאינו מאפשר מתן פרס לאחר המוות * אוניברסיטת רוקפלפר הודיעה על פטירתו של פרופ’ ראלף סטיימן מגלה התאים הדנדריטיים ביום שישי 

עדכון 21:50
ועדת פרס נובל תיתן את מחצית פרס נובל לרפואה לשנת 2011, בסך 750 אלף דולר למשפחתו של פרופ’ ראלף סטיימן. תקנון הפרס אוסר על מתן הפרס לאנשים שנפטרו, אלא אם הפטירה היתה בין מועד ההודעה ליום חלוקת הפרס, מדובר במקרה נדיר שבו הזוכה מת זמן קצר לפני ההודעה, אך לחברי ועדת הפרס לא נודע על כך.

אוניברסיטת רוקפלר הודיעה על פטירתו של פרופ’ ראלף סטיימן, שגילה את התאים הדנדרטיים של מערכת החיסון והדגים כיצד המדע יכול לנצל באורח פורה את כוחם של תאים אלו ורכיבים אחרים במערכת החיסון כדי להילחם בזיהומים ובמחלות מדבקות. כידוע, פרס נובל לא ניתן לאחר המוות, אלא במקרה שבו האדם נפטר בתקופה הקצרה (של כחודשיים) שבין ההודעה על הזכייה לבין עריכת הטקס, המתקיים מדי שנה ב-10 בדצמבר בשטוקהולם.

סטיינמן שנבחר היום בידי ועדת פרס נובל לרפואה ביחד עם הפרופסורים ברוס ביוטלר וז’ול הופמן, נפטר ביום שישי, 30 בספטמבר בגיל 68. הוא אובחן כחולה במחלת סרטן הלבלב לפני כארבע שנים וחייו הוארכו תוך שימוש בתרופה המבוססת על תאים דנדרטיים שפיתח בעצמו.

“אוניברסיטת רוקפלר נרגשת מכך שוועדת פרס נובל הכירה בפרופ’ ראלף סטיימן על תגליותיו בתחום מערכת החיסון המולדת המאפשרת לגוף להגיב חיסונית למגוון רחב של איומים” אומר נשיא אוניברסיטת רוקפלר מארק טסייה-לאבינג’, “אך החדשות השמחות מהולות בעצב. כולנו משתתפים בצערם של אשתו הילדים והמשפחה על מותו של פרופ’ סטיינמן”

“כולנו התרגשנו מכך שעבודתו ארוכת השנים של אבינו הוכרה בפרס נובל” אמרה בתו אלכסיס סטיינמן. “הוא הקדיש את חייו לעבודתו ולמשפחה ואנו גאים בכך”.

“מחקריו של ראלף הניחו את היסודות למספר רב של תגליות בתחום החשוב של האימונולוגיה והובילה לגישות חדשות לדרך שבה אנו מטפלים בסרטן, מחלות מדבקות ושיבושים במערכת החיסון” אמר טסייה-לאבינג’.

התאים הדנדריטיים התגלו בשנת 1973 על ידי ראלף סטיינמן וזאנביל כהן ז”ל באוניברסיטת רוקפלר. באותו זמן, חקרו סטיינמן וכהן תאים בטחול כדי להבין את האינדוקציה של התגובה החיסונית באיבר הלימפה העיקרי של העכבר. הם ידעו ממחקרים במעבדות אחרות כי פיתוח החיסון בטחול של עכברים דורש גם לימפוציטים וגם תאים מסוג נוסף, accessory cells שתפקידם וזהותם לא היו ברורים. הם סברו שתאים אלה צריכים להיות מאקרופאג’ים טיפוסיים, אך על אף ניסויים אינטנסיביים עם מאקרופאג’ים במעבדה – הם נתקלו באוכלוסית תאים בעלי צורה ותנועה לא שגרתיים שלא ראו עד כה. מכיוון שלתאים היתה צורת עץ או “דנדריט” הם קראו להם תאים דנדריטיים.

כאשר סטיינמן בחן אוכלוסייה זו של תאים, היה להם דמיון מועט אם בכלל, למקרופאג’ים המוכרים. בתאים דנדריטיים חסר אנזים קרום הנמצא בשפע במקרופאג’ים. בניגוד למקרופאג’ים, התאים הדנדריטיים היו מנותקים מפני השטח של התרבית, היתה להם חיות מועטה, והתחלופה שלהם בטחול היתה מהירה. כמו כן, שלא כמו מקארופאג’ים, היו להם רק מעט ליזוזומים – גופיפים מעכלים, הם חסרו גורמים אחרים הדרושים לחלקיקיים העוטפים נוגדנים (Fc receptors) ובקושי בלעו גם בתוך הגוף וגם במבחנה. לפי החוקרים, הניסויים במעבדתם של כהן וסטיינמן בביולוגיית התאים המאקרופאג’יים איפשרה את הזיהוי הוודאי של התאים הדנדריטיים כתאים חדשים, ייחודיים בתפקודם.

עד 1979, למדו סטיינמן וכהן להעשיר את האוכלוסייה הקטנה של התאים הדנדריטיים (המהווים בדרך כלל אחוז אחד מכלל התאים בטחול). לאחר שהשיגו רמת טיהור גבוהה החלו במחקרים תפקודיים. במחקרים אלה התגלה כי לתאים אלה תפקיד בגירוי מערכת החיסון. תאים דומים נתגלו בבעלי חיים רבים ובהם במערכת הדם האנושית. זוהו גם קבוצות משנה שלכל אחת פני שטח שונים. מעבדות ברחבי העולם החלו לחקור את התאים הדנדריטיים ולגלות כיצד הם מגרים את מערכת החיסון. עם הרחבת היכולת גם לתחום הביולוגיה המולקולרית התגלו אפילו פרטים רבים יותר.

בשנת 1992, סטיינמן ועמיתים מאירופה ויפן, פיתחו שיטות ליצירת סוגים רבים של תאים דנדריטיים מתאי האב שלהם.

להודעה באתר אוניברסיטת רוקלפלר