המבול של נוח – פרק ראשון

מתוך הספר, התגליות המדעיות החדשות על מאורע ששינה את ההיסטוריה מאת: ויליאם ריאן / וולטר פיטמן, הוצאת עם עובד, ספרית אפקים מדע, 2008

פרק ראשון – פענוח האגדה
“אין אנו חייבים לנסות ליצור היסטוריה מדברי אגדה, אך עלינו להניח כי מתחת להרבה מן המלאכותי או המפליא מסתתר משהו מן העובדה.”
צ'. ליאונרד ווּלי, 1934

ביום סתיו אחד בשנת 1835, בחודש שבו סיים צ'רלס דרווין לצפות בפָּרוּשים באיי גלפגוס, טעה הנרי קרסוויק רולינסון טעות נמהרת: במרומי צוק בהרי זָגְרוֹס שבפרס הניח בין שני זיזי סלע סולם על צדו, כדי לפסוע ולעבור כרכוב חצוב, שחצייתו בהליכה צִדית היתה בה מן הסכנה.
כשדרך רולינסון על המוט התחתון של הסולם והשחיל את רגליו בין השלבים, ניתק משקלו את החיבורים. וכך תיאר רולינסון עצמו את מה שקרה: רק התחלתי לפסוע לאורך הסולם המגשר, והלחץ האנכי ניתק את השלבים מתושבותיהם, והמוט התחתון, שרק קצהו האחד היה שעון על הסלע, נפרד מן המוט העליון ונפל ברוב רעש תהומה. נשארתי תלוי בידי על המוט העליון שעדיין נותר קבוע במקומו.”

מגמת פניו של רולינסון היתה קיר אנכי שחקוקות בו עמודות על עמודות של כתובות בשפה עתיקה. מעל הכתובות התנשא תבליט מפוסל כביר שקישט את שלט החוצות הזה, העתיק ביותר בעולם – סלע בֶּהִיסטוּן. על טבלת הסלע העצומה הוצג מלך רב עוצמה, עומד ושופט תשעה שבויים אסורים בשלשלאות – צווארו של הקורבן העשירי נמחץ תחת כף רגלו של המלך. ידו השמאלית של הכובש היתה מונחת על קצה קשתו ואילו זרועו הימנית היתה מונפת אל על בהצדעת כבוד כלפי אלוהות מכונפת.הצללים המעיקים שהטילה שמש הצהרים על התבליט שיוו לתמונה מראה נכאים.

רולינסון מיהר למשוך את עצמו, יד אחר יד, אל זרועותיהם הבטוחות של חברים מבוהלים, שהתבוננו בדרמה הנפרשת לנגד עיניהם. עשתונותיו שבו אליו והוא נשם לרווחה על שהוא עדיין בחיים וכמעט ללא שריטה. חודשים השתמש בסולמות על הצוק הזה בלא תקלה. עד עתה כבר הספיק להעתיק כמעט שליש מן הכתובות, שכיסו כשמונה-עשר מטרים של פני הקיר. חקירותיו בצלע ההר הזה תבעו את כל כשרונו כמטפס מנוסה.

רולינסון הגיע לקֶרְמַנְשַה (כיום עיר מרכזית במערב איראן) במארס של אותה שנה כיועץ צבאי לאחיו של השאח. הוא היה קצין ב”חברת הודו המזרחית”, שאליה הצטרף כצוער בגיל שבע-עשרה. הוא נולד באוקספורדשַייר שבאנגליה בשנת 1810, ובילה את ילדותו המוקדמת בפנימיה בסומֶרסֶט. אחר-כך זכה במלגה לבית הספר אילינג שבפאתי לונדון. היות שהיתה לו משיכה טבעית לבלשנות, שיקע עצמו בלימודי לטינית ויוונית וקרא בשקיקה את כתביהם של הומרוס, הרודוטוס, אפלטון, וירגיליוס ופליניוס.

בעוד רולינסון הנער מתוודע לקלאסיקנים, התרחש בקמפוס של אוניברסיטת אוקספורד מאורע שקבע את האווירה האינטלקטואלית במדעי הטבע במחצית המאה שלאחר מכן. שנים רבות היה ידוע ששטחים נרחבים של סלע תשתית באנגליה ובסקוטלנד זרועים בצבירים נטולי סדר של חול, גושי סלע גדולים וחרסית נושאת צרורות (boulder clay). האי-סדר המובהק והאופי הבלתי-משוכב של אותם מרבצים העידו לכאורה על השקעה פתאומית של אדמה מתוך זרמים מהירים וחזקים.

בשנת 1820 נשא הכומר ויליאם באקלנד, ראש וראשון לגיאולוגים באנגליה של אותם הימים, הרצאה לרגל מינויו לפרופסור למינֶרָלוגיה וגיאולוגיה באוקספורד. כותרת הרצאתו של באקלנד היתה “הסבר לקשר שבין הגיאולוגיה לדת”, ובה ייחס את כל המרבצים הבלתי-משוכבים האלה, הפזורים על פני שטחים נרחבים, לחורבן מלוא-תבל שחולל המבול של נוח. באקלנד האמין באמונה לוהטת שהמדע שלו צריך, לא פחות ולא יותר, “לאשש את ראיות הדת הטבעית; ולהראות שהעובדות שפיתחה עולות בקנה אחד עם סיפורי הבריאה והמבול הכתובים על ספר תורת משה”.

רבים מן הגיאולוגים החשובים באנגליה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, וביניהם צ'רלס לאייל, ראו כבוד לעצמם להימנות עם תלמידיו של באקלנד. רוב הבאים אל חבל ההיילנדס כדי לצפות במרבצי הצרורות הפרועים, ראו במו עיניהם עדות חד-משמעית לכוח הזרימה האדיר של מים שהיו מסוגלים לשאת ולהביא צרורות וגושי סלע ממרחקים ולגרוף צדפים ימיים אל פנים היבשת, מאות מטרים מעל פני הים. בימים שבהם סיים רולינסון את לימודיו באילינג ויצא לשרת בחברת הודו המזרחית היה זה אפוא דבר רגיל ומקובל שחוקר טבע וארכיאולוג מקראי יֵצאו לתור ולמצוא בעולם את מעשי האלוהים ועלילות בני אנוש מני קדם, כפי שהם מתוארים בספרי הקודש.

בעת מסעו של רולינסון באוניית מפרש להודו, מסע שנמשך ארבע חודשים, התוודע למושל בומבֵּי, וזה נטע בו, בשיחות סביב שולחן ארוחת הערב, התלהבות להכיר את ההיסטוריה של פרס, את שפותיה העתיקות, את אמונותיה ואת כתביה הקדושים. כך נודע לרולינסון ממקור ראשון על החידה ההודו–אירופית, שהציג ארבעים שנה קודם לכן בהרצאה נודעת משפטן אנגלי ששירת בכלכתה. שופט בית המשפט העליון סר ויליאם ג'ונס סיפר לאנשי “החברה האסיאתית של בֶּנגַל” על מה שהעלה בשלוש שנות עיון מעמיק בטקסטים הינדיים עתיקים, משפטיים ודתיים, כתובים בסנסקריט ארכאית. הקדום שבסיפורים – רִיג-וֶדָה – עניינו עלילות גבורה מני-קדם של בני עם הקוראים לעצמם בשם אָרִים. אחת האגדות האֶפִּיוֹת מספרת על מבול גדול הפוקד את הארץ ודריה, וניצל ממנו רק האיש מָנוּ, אשר דג הזהירו כי “מבול ישטוף את כל הברואים”.6 הדג מורה לו לבנות ספינה שתישא אותו אל “הר הצפון”. בעיוניו בכתבים האלה עמד ג'ונס על קשרים מובהקים בין מלים ומבנים דקדוקיים בסנסקריט לבין מלים ומבנים דקדוקיים בלטינית, ביוונית, בוולשית, בגרמנית הקדומה ובפרסית. מן החפיפה עלתה אפשרות ששפות נפרדות אלה צמחו ממקור משותף כלשהו שאולי אינו קיים עוד.

רולינסון תפס חיש מהר את ההשלכות של ממצאיו של ג'ונס. בעבר הפרהיסטורי היתה שפה אשר דיברו בה בני עם לא-ידוע בארץ מולדת לא-ידועה. במועד כלשהו, לא-ידוע אף הוא, נפוצה שפה זו על פני אירופה, אסיה והודו. הסנסקריט והפרסית הן שפות-בנות של פרוטו-שפה זו. רולינסון הוקסם מן הרעיון שאפשר כי יגלה את שפתו של יפת, בנו של נוח, וצאצאיו, שנדדו מארץ ארמניה, אשר על אחת מפסגותיה נחתה התֵיבָה. לבו נשבה הלך שבי אחר האפשרות שיום אחד יגלה את נתיב התפשטותן של כל אותן שפות. לפיכך גמר אומר ללמוד על בוריַן פרסית, ערבית והינדית, בעודו משמש מתורגמן ושַלָּם של גדוד הגרנדירים הראשון המוצב בבומבי.

לימים הוצב הבריטי החקרן בעיר קֶרמַנשָה בתור יועץ צבאי לאחי השאח של פרס. שם ניצל את ההזדמנות וביקר בחורבות המרשימות של פֶּרסֶפּוֹלִיס, עיר המלוכה של השושלת האָחָמֵנֵאִית בפרס, שעל קורותיה ועלילותיה הרבו לספר ההיסטוריונים היוונים הראשונים הרודוטוס וקסנופון. כאן ראה רולינסון לראשונה את כתב היתדות. כמה שורות מן הכתב הלא-מפוענח הזה הוטבעו על נייר ונשלחו לאירופה שבעים שנה קודם לכן.

קילומטרים אחדים ממערב לקרמנשה, על גבי מדרגת נהר סמוך למפגש הנהרות קוּר ופּוֹלוַאר, שוטט רולינסון מוקסם בין ארמונות חרבים של שיש דק, שרבים מעמודיהם עדיין עדיין על עומדם, אף כי מצולקים משריפות וביזה. הוא התבונן בקבריהם המֶגָליתיים של המלכים האחמנאים. לרולינסון, שטרם מלאו לו עשרים וחמש, נראה הכל בתולי ומופלא. אין זאת כי אחד הקברים, כך שיער בנפשו, הוא מקום מנוחתו של המלך דרייווש הראשון, “הגדול”, שתפס את השלטון בסוף המאה הששית לפני הספירה אחרי מאבק איתנים לדיכוי מרידת חצר. דרייווש משל בכישרון ובתבונה על אימפריה גדולה שנים רבות לפני מלכות אלכסנדר הגדול. שלטונו נפרש על כל ממלכות המצרים, הכשדים, האִיוֹנים, הפרסים והמָדִים. האימפריה הפרסית, המשגשגת בכלכלתה ותרבותה, השתרעה עד עמק האִינְדוּס במזרח, עד פנים אירופה במערב ועד פנים אפריקה בדרום.

זמן לא רב אחרי שהגיע רולינסון לקרמנשה שכנע נער כורדי בן העיר להתלוות אליו למסע ברכיבה. השניים רכבו על סוסו הערבי של רולינסון יותר משלושים קילומטרים אל מרגלות הרי אלבנד, ושם הוביל הנער את בן לווייתו אל צוק רם ונישא, הוא סלע בהיסטון, שעד לאותה עת לא נודע לעולם המערבי. מעבר ההרים הנפתל שנכנסו אליו שימש נתיב לשיירות ולצבאות מאז שחר הציביליזציה. רולינסון השתאה להיקף העצום של הטקסטים החקוקים בקיר האנכי כמעט, ותמה לדעת על מה ולמה נחקקו שם. ברור היה שהסימנים המוזרים האלה נועדו להנציח לדור ודור את שמו ועלילות גבורתו של שליט ומנצח ואת שושלת אבותיו. בקיאותו הרבה של רולינסון בסיפורי המסורת היוונית, הפרסית וההינדוסטנית עתידה לסייע בידו לחדור בעד אלפי שנות דממת רפאים.

בשנתיים שאחרי כן חזר רולינסון שוב ושוב לסלע בהיסטון, ובכל פעם המשיך במשימה של העתקת הכתובות מן המקום שהפסיק בו בפעם הקודמת. עד מהרה שם לב שהכתובות תלת-לשוניות, אולם הוא הכיר רק אחד מסגנונות הכתיבה, שאותו ראה קודם לכן בחורבות פֶּרְסֶפּוֹלִיס. השניים האחרים (הבבלי והעילמי) לא היו ידועים כלל וכלל. רולינסון התמקד תחילה בכתב המוכר, שלפי סברתו נחקק בשפת זֶנְד, אולי העתיקה בלשונות פרס. הוא הבחין בדמיון ובחזרה של קבוצות סימנים מסוימות. הוא זכר קטע מכתבי הרודוטוס, שבו אחשוורוש האדיר מכריז ואומר:

אַל אֶקָרֵא בנו של דַרְיָוֶש בן היסטָספֶּס בן אַרסָאמֶס בן אָרִיָרַמנֶס בן טֶאִיסְפֶּס בן כּוֹרֶש בן קַמְבִּיסֶס בן טֶאִיסְפֶּס בן אָכַאימֶנֶס, אם לא אשיב לאתונאים כגמולם.

רולינסון הכיר לא רק את השמות האלה של מלכי פרס, אלא גם את הגייתם בסנסקריט, אשר צליליה ודגשיה שונים לא פעם מאלה של היוונית המדוברת בעת הקלאסית. זה אחר זה ניסה להתאים את שמות המלכים בהגייתם הפרסית לכתובות על יד ואחרי קבוצות הסימנים החוזרות, וחיפש התאמה פונטית בין גליפים זהים. בעבודה מאומצת של העתקה ושקידה שעות ארוכות על מחברתו, ליד שולחנו במשכן הנציגות הבריטית בקֶרמַנשָה ב-1836, פענח רולינסון את הכתובת בת האלמוות אשר בשורתה שקעה זה עידן ועידנים בתהום הנשייה:

כה אמר דריווש המלך: אנוכי דריווש, המלך הגדול, מלך המלכים, מלך בפרס, מלך של ארצות, בנו של היסטָספֶּס, נכדו של אַרסָאמֶס, אחמֶני.

רולינסון שיגר את הפענוח שלו אל החברה האסיאתית המלכותית בלונדון, הישג שהקנה לו זכות ראשונים – החוקר הראשון שהצליח לפצח את כתב היתדות. בתוך כמה חודשים נוספים תרגם את מרבית מאתיים השורות בפרסית עתיקה שהעתיק מסלע בהיסטון. מצוותו של דאריוס המלך אכן כובדה חמישים יובלי שנים.

מי בכם שיעבור אורַח זה בימים יבואו, עיניו תחזנה בכתובת זו ובדמויות אדם אלה אשר חקקתי בסלע. אל תבלע ואל תשחת! שמור תשמרם עד כלות הדורות!

באישוש המקומות ובני האדם האמיתיים בהיסטוריה של הרודוטוס, הוסיף רולינסון משנה תוקף למסכת סיפורים אשר, לדעת ההיסטוריון היווני הקדום תוקידידס, “נכנסו רובם לתחום המיתוס ואין בהם ממש”. שכן הרודוטוס, כמו המשורר האפי הומרוס, הסתמך בסיפור מעללי הגבורה של המלך דריווש כמעט אך ורק על מסורת שבעל-פה. גם אם היו בנמצא תעודות כתובות, לא היו להרודוטוס ובני זמנו הכישורים הלשוניים להבין אותן.

מרגע שפענח את כתב היתדות הפרסי הקדום, היה ברור לרולינסון שיש בידו היכולת לפענח ולפרש כתובות עתיקות אף יותר הכתובות בשפות קדמוניות. סיפורים אלה, הטמונים עדיין מתחת לחולות המדבר וטרם נחשפו, יוכלו להובילו לזיהוי ערים אבודות ולעלילות מלכיהן האגדיים, ששמעם נודע רק בסיפורי המקרא. חזונו של רוליסון כי קולם יישמע מן האבן התגשם מקץ שלושים ושבע שנים בידי בן חסותו, איש ושמו ג'ורג' סמית.

*

בקיטון דחוק, לא מוסק ונטול חלונות, מעל משרדו של מזכיר האגודה האסיאתית המלכותית בלונדון, לאורה הקלוש של עששית שמן שהבליח בערפל העכור שחלחל בעד החרכים, ישב האיש סמית כמעט בלא ניע, בריכוז חסר לאות, ובדק את שברי החרס המסודרים על השולחן לפניו. התאורה היטיבה להטיל צל רך לאורך כל חריץ דמוי יתד שהוטבע בהן לפני אלפי שנים.

סמית, שהיה שוליה של רולינסון במוזיאון הבריטי בלונדון, לימד את עצמו איך לשחזר את גליונות החרס שבהם שימרו סופריה של מסופוטמיה, היא ארם נהריים, את רשומותיהם. לפניו היו מונחות פיסות מעבודתם, שנחפרו והוצאו מן הספריה המלכותית בנינוה. הכתב שבחן נחרט בשעתו בקנה סוף על לוח מלבני של חרסית לחה, שמידותיו כספר קטן. אחרי שנשלמה הכתיבה יובש הלוח בשמש. לרוע המזל, התנפץ הלוח אחר כך, אולי מחום הדליקה שהחריבה את ארמון נינוה, בירתה האחרונה של האימפריה האשורית, ואולי בעת החפירה הארכיאולוגית החפוזה של הספריה, כשסמית עוד היה ילד. תפקידו היה לצרף יחד, מתוך המצאי העצום של חומר שבור, את השלם המקורי. כאשר יצורפו חלקיו, יתגלה דבר הקדמונים במלואו.

סמית הרכיב תצרף ענק. הוא נעזר לא רק בצורות החרסים, שעל פיהן התאים פינות ופאות, אלא גם בהקשרן של מלים או של חלקי משפטים על מנת לראות אם יש קשר ביניהם. ממש כמו בהרכבת תצרף, שבה ממיינים תחילה את החלקים על פי מרקם, צבע או נוכחותו של קצה ישר, כך מיין סמית תחילה את אלפי החרסים שבאוספי המוזיאון על פי עיון חטוף בנושאיהם. אלה שנראו כתעודות מסחר נאספו במקום אחד, אלה שעסקו בנישואים ובחוזים משפטיים אחרים – במקום אחר, וכן הלאה. בבוקר סתיו טחוב זה בשנת 1872 היו מעייניו נתונים לאוסף שברים שרצה לתרגמו יותר מכל – זה שכונה בפיו “מיתולוגי ומיתי”.

מיום שלמד לקרוא הלך סמית שבי אחר כתבי הקודש. בשיעורי הדת שינן ולמד בעל-פה את סיפורי עלילותיהם של האבות אברהם, יצחק, יעקב ויוסף. בשנות התבגרותו התפרסמו בכותרות העיתונים גילויי הערים האבודות של תקופת המקרא, במיוחד נימרוּד, הלא היא כָּלַח המקראית, ונִינְוֵה, הבירה הגדולה והאחרונה של האימפריה האשורית, על פסליה הנפלאים ותבליטיה שמתארים את המצור על לכיש ביהודה, כנזכר בספר מלכים ב'. מעולם לא עלה על דעתו של ילד מחונן זה שביום מן הימים הוא עתיד לקרוא תיגר על משנתה של הכנסיה האנגליקנית באשר למקור האלוהי של המקרא.

סמית בורך בכשרון טבעי לפענוח שפות. שפת הלוחות האלה מנינוה העתיקה היתה אכדית, אחת מן השפות השמיות. סמית ניצל את ידיעותיו בשפה העברית על מנת לצרף את סימני הכתב האכדי, הפונטיים בעיקרם, למלים שלא נֶהֶגו במשפטים שלמים יותר מחמישים יובלי שנים. הוא היה משוכנע שכאשר יאמרו הלוחות את דברם, הם יאשרו את הגרסה המקראית על ראשיתם של שמים וארץ.

באותו בוקר, לאור העששית המהבהבת, נתפסה עין השוליה הנלהב בחרס שצורתו מפתה. בשל תצורתו המיוחדת, ניסה להכניסו בין שני שברים אחרים מתוך שישה שסידר על שולחנו ביום הקודם. למרבה הצער, שפות השברים לא היו עוד חדות כבעבר. על פי שיטת הניסוי והטעייה של סמית, היה צריך אפוא לבדוק את הרציפות של כל שורה משורות הכתב בצירוף השברים שיצר. וכך תיאר את מה שקרה אחר כך:

כשהתבוננתי בעמודה השלישית נפלה עיני על אמירה שהספינה נחה על הרי ניסיר, ואחריה בא הסיפור על שילוח היונה, וכיצד לא מצאה מנוח לכף רגלה, ועל כן שבה.

תדהמתו של סמית הלכה וגברה, והוא צעק לרולינסון שימהר ויבוא לחלוק עמו בהתרגשות. סימני הכתב הזעירים בכתב היתדות, שאינם גדולים מאותיות הדף הזה, בישרו לסמית כי באקראי מצא לוח שעליו חרוט הסיפור המוכר על המבול הגדול. לפי גרסה אחת של מאורעות אותו היום, סמית היה שרוי במצב של הזיה, והתפרץ אל הפרוזדור והחל לקרוע את בגדיו מעליו לעיניהם המשתאות של אנשי סגל המוזיאון.

נראה שהדבר שריגש כל כך את סמית היה ההכרה כי בשברים שאסף יש גרסה עצמאית של סיפור המבול המקראי. מלותיהם של עובדי האלילים סיפרו סיפור דומה כמעט בכל פרטיו לסיפור העברי, כולל ההתערבות האלוהית בבחירת הניצול מן המבול, האזהרה מראש שהותירה זמן לבנות תיבה מעץ, המקלט שמצאו בתיבה כל בעלי החיים למיניהם, נחיתתה של התיבה על צלע הר, שילוח היונה, הסנונית והעורב, הקרבת הקורבן והשבועה שהאֵלים לא ישיבו עוד את היקום לתוהו.

בשבועות שאחרי כן מצא סמית עוד חלקים של הלוח, וכל אותו הזמן תהה איך סיפור המבול במקרא, ספר שמקובל כי נכתב מפי הגבורה, יכול להיות דומה כל כך לסיפור אחר, קדום ממנו שנמצא במיתוס זר. הייתכן שבני ישראל שאלו לספריהם סיפור ששמעו כשהיו בגלות בבל? ואולי היה המבול האמיתי מאורע חשוב כל כך בפרהיסטוריה, עד שזכרונו נשמר במסורת שבעל פה בתרבויות רבות ושונות אשר אין ביניהן קשר?

אחרי שנחה דעתו של סמית כי חיפש בכל מחסני המוזיאון בשקדנות מספקת ועל כן מצא את כל חלקי הלוח המצויים בהם, הכין תרגום מלא ככל האפשר. שלושה שבועות לפני חג המולד הציג את הממצא המונומנטלי שלו לפני “חבורה גדולה ונכבדה שנאספה באולמי החברה לארכיאולוגיה מקראית.” הודעה שנמסרה מראש בעיתוני לונדון עוררה התרגשות בקרב הציבור הרחב. בין הנוכחים היו ויליאם גלדסטון, ראש ממשלת האימפריה הבריטית, וכן הדיקן של כנסיית וסטמינסטר. הקהל האזין כמכושף כשתיאר סמית את תגליתו.

על סמך השוואת הטקסט שלו, שהועתק במאה הששית או השביעית לפני הספירה ממקור קדום יותר, עם כתובות אחרות מתקופתו הקדומה הרבה יותר של סַרגוֹן הראשון, מייסדה של האימפריה האכדית הראשונה במאה ה-23 לפנה”ס, קבע סמית שהחיבור המקורי לא יכול להיות מאוחר יותר מן המאה ה-17 לפנה”ס, וייתכן שהוא קדום הרבה יותר. אחר כך הציג סמית בקווים כלליים את התרגום שלו, והקהל זיהה את תוכנו מיד, חוץ מדמויות בעלות שמות בלתי-מוכרים, סערה שארכה ששה ימים בלבד, ואֵלים שנבעתו כל-כך מן הסערה שנמלטו אל שמיו של אָנוּ והסתופפו שם כנועים ככלבים. עם שוך הסערה נקהלו אותם אלים, שעתה גוועו ברעב, ועטו כזבובים על המנחה שהקריב אֻתְּנַפִּשְתִם, האיש שנבחר להינצל ממימי המבול. לאחר הסעודה הטילה אחת האלות את מחרוזת האבנים הטובות שלה לשמים לאות וברית כי לא יהי עוד מבול על הארץ לעולם ועד.

מאזיניו של סמית נדהמו מן ההקבלה הספרותית הישירה לקשת בענן שנתן ברקיע האל העברי יְהוָה כאות להכרתו בקדושת החיים. כמו כן למדו שהמיתוס האכדי אפילו הרחיב את הגרסה המקראית. דובר שם על רעב ומגפה שקדמו למבול,אמצעים שהאלים ניסו להשמיד בהם, לשווא, את המין האנושי. התרגום של סמית תיאר עוד פתיחה של שער גדול, קול רעם והענקת חיי נצח לניצול ולאשתו אחרי שהתיישבו במקום מרוחק בפי הנהרות.

כדי שלא להאפיל על הדיווח על הרצאתו של סמית הצעיר בעיתונים, דחה רולינסון בנימוס בעשרים וארבע שעות את מסירת התרשמויותיו שלו מהתגלית. כשרואיין, הדגיש את המשותף הרב בין מיתוס המבול שתרגם זה עתה בן חסותו ובין גרסה המיוחסת לכוהן הבבלי בֶּרוֹסוּס במאה השלישית לפנה”ס. הוא גם ציטט ראיות לכך שסיפור המבול שסיפר סמית קשור לכיבוש בבל בידי המָדִים ואי-לכך אולי חובר במקורו באלף השלישי לפנה”ס.

במאמר בטיימס למחרת היום נכתב שרולינסון מעריך שהממלכות המסופוטמיות הראשונות קמו בסביבות 5150 לפנה”ס, ומציין שהמבול התרחש, כמובן, עוד קודם. לדעתו “קשה להטיל ספק בכך שהסיפור בספר בראשית הוא גרסה של אותה אגדה שלקחה אתה קהילת אברהם בנדידתה המקורית מאור כשדים לחרן ולארץ כנען.”

על הספר המבול של נוח
התגליות המדעיות החדשות על מאורע ששינה את ההיסטוריה
מאת: ויליאם ריאן / וולטר פיטמן

לפני כ-12,000 שנה, עם הפשרת קרחוני תקופת הקרח האחרונה, החל מפלס האוקיאנוסים לעלות, וכעבור כמה אלפי שנים פרץ הים התיכון הגואה את מחסום הבוספורוס והציף בשטפון אדיר את הים השחור, שהיה אז אגם מים מתוקים. האם יש קשר בין האירוע הקטסטרופלי הזה לסיפור המבול של נוח? האם הוא קשור להופעתן של תרבויות חדשות באירופה באותה תקופה? שני האוקיאנוגרפים שגילו את התגלית הדרמתית הזאת, ויליאם ריאן וולטר פיטמן, סבורים שאכן קיים קשר שכזה. ספר זה מספר את סיפור מחקרם.

אגם הים השחור, טוענים ריאן ופיטמן, שנתן חיים לאיכרים שחיו על חופיו, היה כמעט בן לילה לים של מוות. שוכני הכפרים סביבו איבדו את אדמותיהם ומגוריהם ונסו על נפשם. מי שלא טבעו במנוסה נפוצו לכל עבר, הם ושפתם, ואגדותיהם ואמונותיהם, ומסורות אבותיהם בחקלאות, בקדרות ובטכנולוגיה, ועמם הסיפור על שואת המים אשר שטפו והחריבו את עולמם.

ריאן ופיטמן מספרים איך נפתח הים השחור לפני חוקרים מן המערב לאחר נפילת מסך הברזל ועל המחקר שעשו בו בשיתוף פעולה עם מדענים רוסים. הם מתארים את שיטות המחקר והתארוך המשוכללות, המוכיחות כי אגם המים המתוקים שהיה לפנים הים השחור הוצף במי ים באירוע פתאומי ומהיר.

על תשתית איתנה של נתונים אוקיאנוגרפיים, פליאונטולוגיים ואקלימיים טוו ריאן ופיטמן מסכת של ראיות ארכיאולוגיות, אתנוגרפיות ובלשניות המקשרת את אירוע ההצפה לפני כ- 8,000 שנה אל הופעתן הפתאומית של תרבויות מתקדמות באירופה, בארצות הלבנט ומסופוטמיה ובמרכז אסיה.

המחקר הזה, רב התגליות הדרמתיות, החוצה תרבויות ותחומים, נפרש לפני הקורא כעלילת ספר מתח בלשי. זהו סיפורה של תגלית גיאולוגית גדולה, שפורצת את גבולות הדיסציפלינה שלה וזורעת אור על תולדות המיתוסים הקדמונים של עמי המזרח הקדום ועל הפרהיסטוריה של אירופה.