סיקור מקיף

נהג חדש

על ספרו החדש של שבתאי קור "נהג חדש", והפרק הראשון מהספר

נהג חדש
נהג חדש

מבוא מיוחד לאתר הידען מאת הסופר שבתאי קור

"הרב אליעזר מנחם מן שך ראש ישיבת פוניבז' לא טועה. וזה לא רק הוא, שתבין. בכלל, כל גדולי ישראל לא טועים. הם פשוט לא. גם לעולם לא ניתן לעבוד עליהם – לעולם לא. הם קדושים וטהורים, שתבין זה משהו אחר לגמרי, הם לא בני אדם רגילים, כמוני כמוך, הם מלאכים. מלאכי עליון".

הרב שך, שאל פעם את הרב מבריסק כיצד זה נצטווינו להאמין כי "אנוכי ה' אלוהיך" – אם נצטווינו להאמין, הרי בהכרח שישנה אפשרות לכפור- הכיצד זה? שאל הרב שך – הייתכן שאדם מסוגל להאמין שהעולם נברא ללא בורא? בעבור מה יקבל המאמין את שכרו, בעבור כך שלא היה טיפש?

כששמע הרב מבריסק שאלה זאת יוצאת מפיו של הרב שך, אורו פניו "גם אני התקשתי בשאלה זו" סיפר בחדווה, הצעתי אותה בפני אבל ז"ל ר' חיים מבריסק והוא ענה ברוב קדושתו שהמצווה היא "לחיות" את האמונה – לא לדעת שיש בורא לעולם, זה ברור, זה כל בר דעת יודע, לחיות פירושו להיות במצב צבירה של מאמין. לזכור את האמונה. ככל שהיא יותר זמן במוח, במודע-השכר בשמיים הוא יותר גדול.

בסמוך לביתו של הרב שך, בישיבת פוניבז' קרא אחד התלמידים את אותה המצווה, ושאל את אותה השאלה. "אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" איך בכלל נצטווינו להאמין, שאל הבחור? הכיצד זה אקבל עונש בעבור מצווה שאינני יכול לקיים-אינני יכול. אני יכול להעריך, לקוות, לרצות מאוד להאמין שיש אלוהים-אבל להיות בטוח במאת האחוזים? הכיצד זה יתכן? אני ספקן מטבעי…

בביתו של הרב שך שאל מי ששאל. רגע, אם זה כל כך ברור שיש אלוהים, איך זה שבכל זאת יש חכמים כופרים? שאל וענה "ללמדך כוחה של תאווה מהו" אנשים מסוגלים בכוח התאוות לשקר לעצמם בפרצוף ולהתכחש במצח נחושה לאמת הכי מחוורת בעולם, שכולו אומר כבוד – אלוהים. (ואז החלו פלפולים, אולי השכר הוא על דחיית התאוות וכו' אין זה המקום להאריך)

בחדרו של הכופר הסמוך. נשאלה אותה השאלה. מוח כזה מתעתע יש לנו. אנחנו כל כך מודעים לתעתועיו. הרי מתעתועיו אנו חיים ומתפלפלים. יום חושבים כך ומחר אחרת. הסוגיה מאירה לנו פנים מכיוון אחד ומחר מהכיוון השני. שבעים פנים הם לתורה. מוח כה מתעתע, כיצד ניתן לסמוך על מסקנותיו במאה אחוזים? כיצד זה יש חרדיים חכמים וטובים המאמינים.

כאן התמזגו תשובותיהם – גם הוא הכופר, השיב לעצמו "ללמדך מהו כוחה של תאווה, הם כה מתאווים להאמין, כה זקוקים לאל שיקשיב להם, כה פוחדים לאבד אותו, כה שקועים הם בחינוכם עד שנמנעת מהם הטלת הספק.

כאן אני מניח לדמיונכם לצייר בעבורכם מפגש בין הרב שך לבחור הכופר – הם יתפלפלו ויתפלפלו. זה ישאל בכה וזה ישיב לו בכה וכה – הזד השווה שבהם ששניהם אומרים איש לרעהו, אתה מונחה אחר תאוותיך.

הייתי שם, במקומו של הרב שך. והייתי שם, במקומו של הכופר. המעבר מצדו של הרב שך לצדו של הכופר היה כרוך במאבקים פנימיים – תארו את רגע המפגש, בו שני הכוחות פעלו בי בעוצמה שווה-מחד הרב שך ומאידך הכופר – איך הרגשתי, מה גודל הקריעה.

עכשיו אני רחוק – מביט באלו ובאלו במעט געגוע.

מן המקום המרוחק והמתגעגע כתבתי את ספרי, "נהג חדש" המגולל את סיפור יציאתי בשאלה. מוכרת לנו תחושת ההזדהות עם גיבור רע בספר טוב. הסיפור מביא אלינו את הגיבור במינון המתאים ומחדיר אותנו לתוך דמותו. קשה לחדור את דמותו של הרב שך כמו את דמותו של הכופר. בשניהם בוערת עמדה. הסיפור מצליח, וזה כוחו של סיפור.

מובא לכם כאן הפרק הראשון.

בין הערביים, יום שישי. רגעי הרוגע האחרונים, שלאחר סערת ההכנות הנמרצות ולפני כניסת השבת. כשהשלווה עוטפת אותי כמו בטלית, פסעתי לביתֿהכנסת. רק השבוע מלאו לי שלושֿעשרה, גיל שהכשיר אותי להשלים מניין ולקבל תמורה כספית עבור התפילה. חודשים רבים קינאתי בחבריי המתפללים בביתֿכנסת נטוש, משלימים מניין וכל אחד מהם מקבל תשלום של חמישים שקלים טבין ותקילין עבור השתתפותו בתפילות השבת. פסעתי ברחוב רש"י שבשכונת "מקור ברוך" בירושלים, חציתי את רחוב יפו סמוך לביתֿהחולים "שערי צדק" הישן וירדתי בואכה רחוב אגריפס. עדיין לא הסתגלתי למראה ה"ישיבֶע בּוֹחֶר" שהעניקו לי החליפה וכובע הבורסלינו רחב השוליים, ולמגבלות הכרוכות בכך. זו הייתה הפעם השנייה בסך הכול, שבה התהדרתי בבגדי האברך החדשים שלי, וכל עוברֿאורח חשוד היה בעיני כמי שבוחן עד כמה הולמים אותי סממני הבגרות.

"שלוחו של השטן" היה עבֿבשר וגדולֿממדים. בעודו מגיף את חלונות רכבו ונועל אותו בחניון של "שוק קניון", שר בקולניות והביט בי באירוניה כשחציתי אלכסונית את הרחוב. נראה לי קצת ילדותי לשחק "הורדות" בעיניים, משום כך הישרתי לעברו מבט.

"הי רבי צעיר," קרא לעברי בהתגרות, "לאן ת'הולך? לביתֿכנסת? מה יש לך מביתֿכנסת? מה 'תה חושב, שאלוהים שומע אותך? שאכפת לו ממך?"

לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול. "נראה לך שלך אכפת ממני יותר ממנו?" שאלתי.

"זה לא שאכפת לי, פשוט כואב לי, שאתה סתם מבזבז זמן בבלבולי סרק, שלא ייצא לך מהם כלום, גם לי יש ציצית," אמר תוך שהוא מרים את שולי חולצתו ושולף את ציציותיו. "זה לא שאני כופר או משהו, יש לי אמונה, אבל אני יודע לשים את הגבול. אני לא מטומטם, לא לוקח קשה את הדת."

גדר הפרידה בינינו. הוא מצא בה פירצה, עבר דרכה, והתקרב אלי. קצת פחדתי. "טוב," אמרתי, "אני זה אני, ואתה זה אתה. אני גדלתי וחונכתי על ברכי הדת, ואין לי שום כוונה לשנות ממנהגיי. אני מצטער שאכפת לך ממני… סליחה, לא אכפת לך, רק כואב לך… שבת שלום."

לרגע, חשתי כעס על האיש. מה הוא בדיוק חושב לעצמו, שכל חכמי ישראל טעו כשהאמינו שיש אלוהים? מה זאת אומרת "לא לקחת את הדת קשה"? האם זהו דבר הנתון לשיקול דעתנו? אבל בלי משים, ובלי שהתכוונתי, בצבצה במוחי מחשבה סוררת שלא הצלחתי לאלפה בינה ולא הצלחתי להדחיקה אל שולי תודעתי: אולי באמת הכול רק שקר וכזב? אולי האמונה שלי היא רק תוצר של חינוך דוגמטי? אולי אין בכלל עולם הבא, גןֿעדן וגיהינום ואני סתם תינוק שנשבה? משהו בי התערער. הגעתי נסער לביתֿהכנסת, גוללתי את הסיפור בפני חבריי ("הוא אמר לי שלאלוקים לא אכפת ממני!"), אולם אלו הביטו בי בלעג. אחד מהם אף הציע, ברצינות מעושה: "בואו נלך להרביץ לו, הוא עדיין שם?"

התפללנו ערבית. כשדעתי מוסחת במקצת, מלמלתי את התפילה במהירות, מתפלל שתסתיים כבר ואוכל לשוב הביתה ולשכוח מהכול. ואכן, המחשבה המטרידה דעכה כשהגעתי הביתה, אולם שבה והטרידה אותי בהמשך יותר ויותר, במיוחד ברגעים שלא ציפיתי לה כלל, במיוחד באמצע התפילות, שאותן ניסיתי לומר בשיא הדבקות.

הגיעו ימי המבחנים ל"ישיבות קטנות". חשוב היה לי להתקבל לישיבה מוצלחת, כך שאת מירב שעותיי השקעתי בשינון החומר למבחנים. הלחץ והדחף להצליח השכיח ממני את כל הטרדות. את המבחנים עברתי בהצלחה, התקבלתי למספר ישיבות ובעצת מפקח ה"תלמודֿתורה" בחרתי ללכת לישיבת "משכן ציון" שנבנתה על טהרת שיטת הלימוד הספרדית המסורתית שאותה הנחיל ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל לבנו ר' אליהו שעמד בראש הישיבה. לא נותר לי אלא להכין עצמי למסע הארוך של הלימודים בישיבה. בביתֿהספר הצטיינתי בלימודי הקודש, שתפסו את חלקו הראשון של היום, והייתי תלמיד גרוע במקצועות החול. ימים ולילות חלמתי על יום שלם של לימוד גמרא, בלי לימודי חול משעממים, כדי שתהיה לי האפשרות להצטיין לאורך כל היום.

הלהט הלך והתעצם וליווה אותי במשך כל תקופת "בין הזמנים". את העמוד הראשון של מסכת "גִּטִּין", שהיינו אמורים ללמוד ב"ישיבהֿקטנה", ידעתי בעלֿפה כבר שבוע לפני תחילת הלימודים בישיבה. ביום הראשון ללימודים התאספו התלמידים כולם באולם הישיבה, נזהרים שלא לעורר תשומת לב מרובה. ראש הישיבה, המשגיח ושני הרבנים המחנכים ישבו בחזית האולם. הרב המחנך הסביר בקצרה עד כמה חשובה שנה הלימודים הראשונה בישיבה, והזמין את ראש הישיבה לשאת את דבריו. דממת אלוהים שררה באולם. ראש הישיבה דיבר על אופייה הייחודי של הישיבה שהוא ניצב בראשה, ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות חלק ממנה.

לאחר מכן נאם המשגיח. המשגיח, ידענו כולנו, הוא צדיק אמתי. "אני לא מאמין, שיושב כאן תלמיד שלא רוצה להיות 'הרב שך' של הדור הבא," פתח ואמר. "כולם רוצים, אבל 'הרב שך' יש רק אחד בכל דור. למה? כי הלהט הראשוני דועך. החוכמה היא לשמר את הלהט, להבין שאנו נתונים במלחמה יוםֿיומית, שמצליחה להקריב אלפי 'הרב שך' בכל יום ולהופכם לאנשים רגילים. אל תאפשרו לעצמכם למות במלחמה, שזה עתה אתם מתחילים בה. במלחמה הזו מי שרוצה מנצח והופך לגדול הדור. להיות בחורי ישיבה זו זכות שעלינו לברך עליה בכל יום: 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים.'" וכך המשיך להלהיב אותנו עד שהגיעה שעת התפילה.

כשיצאנו מביתֿהמדרש, בדרכנו למתלי המגבעות והחליפות, חשתי אושר גדול ונדמה היה לי שכל העולם כולו אפוף אווירת קדושה. עליתי להסעה, כשספר הלכות בידי, והתיישבתי לקרוא. הנהג הפעיל את מקלט הרדיו. קולו של הרב אמנון יצחק נישא ברמה. "המון הרצאות אני נותן," אמר הרב, "ובכל הרצאה, אני חוזר על אותה השאלה ואיש לא מצליח לענות. השאלה היא למה באת לעולם. אני רוצה לשמוע תשובה חילונית."

הרב קירב את המיקרופון למספר חילונים שהשיבו תשובות מבולבלות ("להביא ילדים לעולם", "בשביל לחיות" וכו'), שהסתיימו בדברי סיכום מלאי בוז מצד הרב: "כולם מבינים שלא יכולה להיות תשובה חילונית לשאלה זו, שהרי אם אתה באת לעולם כדי לחיות, אז מדוע אתה מת, ואם באת לעולם כדי למות, מדוע אתה חי?" סיכם הרב ופרץ בצחוק רם.

צחוקו הצליח לקומם אותי. האם הוא סבור שצחוק יכול לחפות על טיעון שטחי? מי אמר שצריכה להיות "תשובה חילונית" לשאלה הזו? לא הצלחתי לתפוס כיצד אדם כמו הרב יצחק, שאיננו מבין בתחומים כה רבים, מסוגל להוכיח "משהו" מכורח חוסר הבנה שלו. שמעו יצא ברבים כמנהיגם של אנשים "המוניים", ואולי בשל כך, בשל הצורך שהיה לי להתנער מן ההמוניות הזו, דבריו כה קוממו אותי.

כשירדתי מההסעה וצעדתי לביתי, החלו לקנן בי שוב מחשבות הכפירה. אלוקים, ביקשתי, בבקשה אל תנסה אותי עכשיו. רק עכשיו התחלתי את שיעור אל"ף. אני יודע אלוקים, שעליי להוכיח בכוחות עצמי את אמיתוּת קיומך, אבל אני לא מסוגל כעת. בבקשה, תיטע בי אמונה, התחננתי. נזכרתי, שכשהייתי בעיצומן של החזרות לבחינות, והחלו מחשבות כפירה מתדפקות על קירות מחשבותיי, ביקשתי מאלוקים שירפא אותי ממחשבות הכפירה לפחות עד שאסיים את המבחנים. רק לאחר מכן, הבטחתי לו, אתפנה להוכיח מעל לכל ספק את מציאות קיומו. אבל הנה התגלגלו להם העניינים כך, שכבר ביום הראשון ללימודים שמעתי את ר' אמנון יצחק. הקב"ה, ברוב חסדו, המתין בסבלנות עד סיום היום הראשון ללימודים בישיבה, ומשנוכח לדעת, שאין בדעתי לקיים את הבטחתי, שלח לי שוב את הפיתוי בדמות אמנון יצחק. עד שהגעתי הביתה החלטתי לשים קץ לספקות ולמצוא תשתית איתנה לאמונתי. להורי סיפרתי על היום הנפלא שחוויתי בישיבה.

למחרת, לאחר תפילת שחרית, הוצאתי דף ועט, במטרה לכתוב קושיות שעלי לברר לעצמי. אך ראה זה פלא – ניסיתי להעלות עוד ועוד שאלות, וכולן נראו לי מטופשות. השאלה המרכזית שדרשה הוכחה לקיום האלוהים נפתרה חישֿקל. אני, השואל, הפכתי להוכחה חיה, שכן הרגשתי מעל לכל ספק שיש אלוהים בשמיים. חשתי גם שהוא מנהל אתי סוג של דוֿשיח, שומר עליי, מזרים בי כוחות בלתי מוגבלים ללמוד תורה ושומר שדעתי לא תוסח עלי בשעת התפילה. הרגשתי שאני פשוט אוהב את אלוהיי, והוא באמת אוהב אותי. רציתי לחבקו אבל חיבקתי רק את עצמי, בעודי נבלע במעמקי ההוויה האלוהית.

הישיבה שבה למדתי, בפאתי מאה שערים, שכנה סמוך למנזר. כמה מתלמידי הישיבה נהגו לסתום בקיסמי שיניים את החורים במנעולי המנזר, כדי שיתקיים בהם הכתוב "משנאיך השם – אשנא". נוצרייה מבוגרת התדפקה בוקר אחד על שער הישיבה וגערה בנו בקולי קולות, מבלי שאיש הבין את דבריה. אחד מאנשי הצוות ניסה להרגיעה, ולאחר מכן שוחח עמנו על חשיבות "דרכי שלום", אבל תלמידי הישיבה המשיכו בהתנכלויותיהם למנזר. אני לא נמניתי עמם. להפך. המנזר עורר את סקרנותי, והייתי צמא לדעת מה מתרחש בתוכו. חששתי שהם יתנכלו לי בתורם (היו לי מיני סיוטים שהם תופסים אותי, כולאים אותי במנזר ושם מקריבים אותי כקורבן), ועלֿכן הסתפקתי בהצצה דרך חלונותיו. יום אחד ראיתי מבעד לחלון נזיר כורע בתפילה. הבליחה בי המחשבה, שהוא מתפלל בדיוק כמוני, ושאלתי עצמי, מה היה קורה אילו התחלפתי עמו – הוא היה לומד במקומי בישיבה, ואני הייתי הופך לנזיר. האם הייתי מצליח לפענח אז את הזיוף שבנצרות? האם הייתי נשאר נוצרי במשך כל חיי? הרי יש בעולם נוצרים חכמים ממני שאינם מצליחים לגלות את אור היהדות. התחלתי להתפלמס עם עצמי האם גם לנוצרים יש רמב"ם משלהם, ומיהו הרמב"ם החכם יותר, ומהי דת השקר ומהי דת האמת? הרי ישנן שלוש דתות מרכזיות, ששתיים מתוכן כוזבות, מן הסתם. העולם היטשטש לנגד עיניי, כשחשבתי לרגע על האפשרות שאולי כולנו – יהודים, נוצרים ומוסלמים – טועים ואין אלוהים.

מספרים על רב צדיק שנשאל: "הרי רוב העולם גויים, והרי ידוע שהולכים לפי הרוב, ומדוע לא נמיר את דתנו?" השיב הרב: "רוב קובע רק במקום שיש ספק, והיהדות איננה מוטלת בספק." לגביי, חשבתי, היהדות מוטלת בספק. האם מותר יהיה לי ללכת אחר הרוב ולעשות כרצוני?

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

23 תגובות

  1. ישעיה:
    וזה שהאינקוויזיציה עקבה את המדע וגבתה מחיר דמים זה טוב?
    האם לא להסכים עם זה שקול להבעת אי אמון ברוח האדם?
    וזה שבכל פעם שיש כאן כתבה על אבולוציה או על המפץ הגדול קופצים כל מיני אנשים ומדברים שטויות זה טוב?
    וזה שאנשים שטופי מוח כאלה נעשים שרים בממשלת ישראל ומקבלים השפעה על הקצאת תקציבים למחקר מדעי זה טוב?
    התנגדות לכל הנזק הזה איננה הבעת אי אמון ביצירתיות האנושית – זו רק הבעת אמון ביכולתה של הדת להזיק.

  2. רועי ומיכאל – אין לכם אמון ברוח האנושית, בסקרנות האנושית ובחופש הבחירה. הציווי האלוקי לא מנע מאדם וחווה לאכול מפרי עץ הדעת. האינקויזיציה האקטיבית לא הצליחה לעצור, רק לעכב ובמחיר דמים נורא, את קדמת המדע. המחקר המדעי משגשג כיום במוסדות דתיים למהדרין. אנשים דתיים זוכים בפרס נובל ומגלים תגליות מדהימות. לא צריך להציג דברים כדמוניים יותר ממה שהם.
    חי נפשי שמדע ודת יכולים למצוא נוסחה כדי לחיות ביחד. הדת פשוט לא השכילה להבין שאם חפצת קיום היא, עליה לנתק את עצמה מן המדע לחלוטין ולפעול במישור אחר. דת לא יכולה להשתית את קיומה על תוצאותיה של בחישה במבחנה והיא גם לא צריכה להתיימר לבחוש במבחנה בעצמה. היא צריכה לקבל את העובדות שהמדע מגלה ולתת להן אינרפרטציה מוסרית. זה הכל.

  3. ישעיה,

    ברגע שאתה מוכן להשליך את אלוהים כפתרון הסופי לכל בעיה שטרם נפתרה, יש זילות של הדת ושל האלוהים. אבל חמור מכל, המדע אינו מתקדם, מכיוון שאין מוטיבציה לחקור דבר. התשובה כבר ידועה, והריהי האלוהים.

  4. ישעיה:
    כל זה טוב ויפה ביחס למה שכבר נתגלה (למרות שכבר נתגלה גם שהארנבת אינה מעלה גירה אבל זה סיפור אחר) אבל זה רע ופסול ביחס למה שטרם נתגלה.
    ברגע שמשכנים את אלוהי הפערים בפערי הידע שלנו פוחתת המוטיבציה לחקור ולבדוק מה באמת נמצא בהם.

  5. מיכאל – אני מסכים אתך לחלוטין שאסור לשקר לכולם כל הזמן. בודאי שהאמת היא ברירת המחדל ודרך המלך. על זה אין מחלוקת. אני גם חושב שמנהיג רוחני שמסית את המאמינים שלא להשתמש בתרופה שיכולתה מצילת החיים היא מוכחת, הוא אדם שאינו ראוי להיות מנהיג רוחני והוא גם מסלף את רוח ההלכה.
    ההלכה איננה גורסת לחשים, קמיעות ורפואת אליל ! ה-רמב"ם, שהיה מורה הלכה ופילוסוף דגול, היה גם רופא מצויין בדורו, והוא לא נזקק כלל לרפואת אלילים, לקמיעות ולחשים ושטויות אחרות של מטורפים, אלא דגל, למשל, באורח חיים בריא – תזונה מאוזנת, פעילות גופנית ואורח חיים בריא.
    אגב, ההלכה מצווה על אדם להציל את חייו בכל תרופה שרושמים לו הרופאים (גם אם הרופאים חילונים כמובן !), ואפילו אם התרופה הזו מהווה חטא הלכתי חמור ! לפי ההלכה יש רק שלושה דברים שאסור לך לעשות כדי להציל את חייך – להרוג אחרים (שפיכות דמים) להיזקק לרופאי אליל (עבודה זרה) ולקיים יחסי מין במשפחה (גילוי עריות).

  6. רועי צזנה – אבל זה לא מה שכתבתי. מקום שיש תרופה, אז יש תרופה. אבל במקום שהמדע מרים ידיים ואומר – "אין לי מענה עדיין", מה רע בנחמה? בכלל, המדע לא מסוגל ולא רוצה להמציא נחמה.

  7. ישעיה:
    אינני אומר שאין מצבים בהם שקר עדיף לאנשים מסויימים אבל מה שהדת מנסה לעשות זה לשקר לכולם כל הזמן.
    ככלל – כפי שדברי רועי כבר רומזים – ההתעלמות מקיומה של האמת ואימוץ דוגמה כלשהי תחתיה מרפה את ידי האנשים שהיו עשויים למצוא את האמת (ואולי – במקרה המטוס – להציל אותו מהתרסקות או – לפחות – במקרה אחר – לתת לילד הזדמנות להודות לאביו על תקופת החיים היפה שהעניק לו, הכל לפי כשרונו ואופיו של הילד).

  8. וואלה, צודק. מה רע בלתת לאנשים להאמין שמחלות מגיעות משדים ורוחות נקמניים, ולא מחיידקים, ושצריך להיזהר שלא לעשות רע – במקום להמציא אנטיביוטיקה?

  9. מיכאל – הנה לך דילמה להמחשת נקודה מסויימת בדברי:

    אדם נמצא עם ילדו הקטן במטוס העומד להתרסק בתוך זמן קצר. האדם יודע שמותם המיידי והודאי הוא בלתי נמנע.
    הילד הקטן אינו יודע זאת. הוא שואל את אביו מה קורה ולמה האנשים מסביבם מבוהלים.
    לפי שיטתך –
    האב, הנאמן לשיטת ה"נכון בכל מחיר" מספר לילדו את האמת המחרידה ורגעיו האחרונים של הפעוט עוברים עליו בהיסטריה ובייסורי חרדה שלא ייאמנו.

    לפי שיטתי –
    האב מרגיע את הפעוט ומספר לו שקר ובדיה, מסתיר ממנו בכוונה את האמת הנוראה והדקות האחרונות לפני המוות הפתאומי עוברות על הפעוט כשהוא שמח, רגוע וחש בטחון בזרועותיו המגוננות של אביו.

    בשני התרחישים, המוות בא בחטף.

    לדעתך, ברגעים האחרונים הללו, אין להניח לילד הפעוט לחיות "בגן עדן של שוטים". ממילא האושר שלו חסר משמעות לפי גישתך ותחושותיו הן "שטויות".

    לשיטתי, לאושר אנושי יש משמעות. גם אם הוא שקרי, רגעי וחולף. ממילא קיומנו הפיזי כולו הוא ארעי וחולף. אנו נחזיר את האטומים שלנו לכוכבים מהם נוצרנו. מה נשאר לנו? לאסוף רגעים קטנים של אושר. לתת לחיים שלנו משמעות.

    אם רק נצליח להסתדר עם כל מיני מיכאלים שעינם צרה באושר שלנו.

  10. מיכאל היקר,

    משום שבסופו של דבר הדרך שלנו לתפוס את המציאות עוברת דרך החושים שלנו, ומכיוון שחושים אלה שונים בתפקודם בין בני אדם ויותר מכך, שמכיוון שבני אדם נוטים לתת פרשנות משלהם לעובדות, גם אם הם חווים אותן באופן פחות או יותר זהה, לא תמיד יש "נכון אבסולוטי".
    (ראה בענין זה http://wiki.tau.ac.il/maphilos/images/1/1b/Brkly.doc)
    לפחות, אין תמיד נכון אבסולוטי שכל בני האדם יסכימו עליו. ושים לב – אינני טוען שלא ייתכן נכון אבסולוטי לעולם, אלא שייתכנו מקרים בהם הוא איננו או לפחות, לא ניתן להוכחה עדיין.
    ולגבי אותם נכונים אבסולוטיים שהם בבחינת נעלם עדיין, אינני רואה כל פסול בכך שאנשים יחזיקו בדעה העושה אותם אישית למאושרים. קרוב לודאי שחידת היקום כולו וכל המסתורין שבו לא תפתר בימינו. קרוב לודאי שאחוז גבוה מאוד מן האנשים בעולם לא ייטול חלק מעשי בפתרון לכשיימצא וקרוב לודאי שרבים גם לא יבינו דבר וחצי דבר מן הפתרון כשיימצא. מה אם כן מציעה להם הגישה של נכון אבסולוטי בכל מחיר ואין דבר בלתו? הרי כל עוד לא סיפקת להם "נכון אבסולוטי" כזה לשאלות המטרידות אותם, אתה משאיר אותם ללא תשובות בשיטתך. ומה רע אם יחיו מאושרים עם תשובות לא נכונות (בתנאי שאינן מזיקות לאיש)? כבר אסור לאנשים למצוא נחמה וביטחון ואושר? האם הקווארקים והבוזונים שלך יעשו אותם מאושרים ונינוחים? די, מיכאל, אל תהיה אינקויזיטור בשם הרציונליזם. התייחס בכבוד לרגש אנושי, כי יש בו תוכן וממשות לא פחות ואולי יותר מאשר תיאוריות מדעיות שלא הוכחו.

  11. ישעיה:
    השאלה אם הוא מאושר יותר אינה שיקול ענייני כאשר באים לברר מה נכון.
    גם אם החיים בגן עדן של שוטים מאושרים יותר מן החיים בעולם האמיתי אין בכך כדי להפוך שקר לאמת.
    הרי גם המסוממים האחרים מאושרים יותר (או משלים את עצמם שזה המצב) – אחרת היו נגמלים מעצמם.

    קראתי את המאמר שבקישור ולדעתי אלו פשוט שטויות.
    אין בידינו כל דרך לבירור האמת מלבד המתודה המדעית והדרך היחידה לבחון אם יש בדת אמת היא באמצעות מתודה זו. כל השאר זה בבל"ת.
    במבחן המתודה המדעית נכשלת הדת כישלון חרוץ וזה שאנשים מנסים למצוא מפלט בכל מיני פרשנויות שהם מחליטים שלמפברקי הדת לא היה השכל לכתוב אותם בכתבי הקודש כדי למנוע סתירות עם המציאות זה פשוט פתטי.

  12. האם שבתאי קור מאושר יותר עכשיו? האם חזרתו בשאלה סיפקה לו תשובות לשאלות?
    ומה הספקות האישיים שלו מוכיחים? כשם שהרציונאלים של חוזרים בתשובה אינם מהווים הוכחה ניצחת לדבר מעבר לחוויה האישית שלהם, כך חוויתו של חוזר בשאלה איננה מעלה ואיננה מורידה.
    אבל – אם טוב לו יותר כך, יבורך. אולי לא נולד להיות אדם מאמין. אולי יש לו תכלית אחרת. שיהיה בריא ומאושר.
    אני מקווה שמצא לו קבוצת ייחוס אחרת וחיבור חברתי אחר.

  13. מור:
    מדוע, לדעתך, חייב להיות טעם למשהו?
    עצם השאלה מניחה את קיומו של אלוהים אז מה הפלא שיש לך טענות אל המחבר?

  14. אהבתי את ענין התאווה, התאווה להאמין ולהשען והתאווה לחופש מדת.
    האם אחרי הכל יש למחבר תשובה על מהות העולם? יש איזה שהוא תרוץ כלשהו למה שקורה פה. מה הטעם והתועלת ביקום?
    או שמטרת הספר הוא לספר על בחירת דרך תוך כדי הצדקתה ?

  15. תמיד תמהתי על הזכרון המופלא של כותבי הביוגרפיות של עצמם.. הזכרון של כל בדל שיחה שנהילו בגיל 13 עם מישהו על משהו..

    בקיצור שבתאי בעל זכרון יצירתי. וחבל. במקום לכתוב את מה שהוא באמת חש כפי שהיה. הוא נכנס להצדקה של הכפירה ונסיון להפשיט תחושות של נער להגיונות פילוספיים.

  16. תשובה לנועם:

    קטונתי מלבקר אחרים (את הרב שך או להבדיל את הסופר שבתאי קור)
    אבל נראה לי שישיבת פוניבז' היא לא ארכיב…
    שבתאי קור וספריו יישכחו בעוד כך וכך שנים ואילו הרב שך וספריו נידונו לחיי נצח (לפחות בעולם היהדות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן