ברירה טבעית – חלק אחרון מתוך הפרק על דארווין בספרו של מריו ליביו ‘שגיאות גאוניות’

מה מוזר, תיאוריית האבולוציה – השינוי ההדרגתי, הסמוי כמעט מן העין, חוללה מהפכה פתאומית, אחת הדרמתיות ביותר בתולדות המדע.

• לחלקו הראשון של הפרק
• לחלק השני של הפרק – מהפכה

אחד האתגרים שמציג מושג האבולוציה נוגע להסתגלות: התצפית שלפיה מינים נראים כשרויים בהרמוניה מושלמת עם סביבותיהם, והסיגול ההדדי של תכונותיהם של אורגניזמים – חלקי גוף או הליכים פיסיולוגיים – זה לזה. זוהי חידה שנשגבה אפילו מכפי יכולתם של הנוטים לחשיבה אבולוציונית מבין חוקרי הטבע שקדמו לדרווין: אם מין כלשהו מתוסגל באורח כה מושלם לסביבתו, כיצד יכול הוא להשתנות בתהליך אבולוציוני ועדיין להישאר מתוסגל היטב? דרווין הכיר בחשיבותה של פִּרכָה זו, והקפיד שעקרון הברירה הטבעית שלו ייתן לה תשובה מניחה את הדעת.

הרעיון הבסיסי שביסוד הברירה הטבעית פשוט למדי (אחרי שמצביעים עליו…). כפי שקורה לפעמים בתגליות ששעתן הגיעה, חוקר הטבע אלפרד ראסל ווֹלָאס ניסח – לגמרי בנפרד – רעיונות דומים מאוד, בערך באותו הזמן. למרות זאת, וולאס ידע היטב מי ראוי לתהילה, והודה בכך בפה מלא. כך כתב במכתב ששלח לדרווין ב־29 במאי 1864:

“אשר לתיאוריית הברירה הטבעית עצמה, תמיד אעמוד על כך שהיא שלך ורק שלך. אתה עיבדת אותה בפירוט שכלל לא עלה על דעתי, שנים לפני שראיתי קרן אור ראשונה בנושא זה, ומאמרי לא היה משכנע שום איש בשום פנים, והבריות לא היו נותנים עליו את הדעת, אלא כניחוש פרי הדמיון, בעוד שספרך חולל מהפכה בחקר הטבע. ”

ננסה להתחקות אחר חוט מחשבתו של דרווין. ראשית, ציין, מינים נוטים להביא לעולם צאצאים במספר כה רב, עד שלא כולם יכולים לשרוד. שנית, הפרטים בתוך מין נתון לעולם אינם זהים בדיוק אלה לאלה. אם אחדים מהם מחוננים ביתרון כלשהו מבחינת יכולתם להתמודד עם פגעי סביבתם – ובהנחה שיתרון זה הוא תורשתי ועובר הלאה לצאצאיהם – אזי, במרוצת הזמן, ישתנו אוכלוסיות בהדרגה לעבר האורגניזמים המתוסגלים טוב יותר. כך ניסח את הדברים דרווין עצמו, בפרק 3 של מוצא המינים:

“[מלחמת הקיום הזו] היא המביאה לידי כך, שאף השינויים הקלים שבקלים הבאים מחמת כל דבר שהוא, אם יש בידם להוסיף לבעליהם כל יתרון שהוא ביחסיהם המסובכים לאין־קץ עם יצירים אורגאניים אחרים ו[עם] תנאי חייהם החומריים, מסייעים לשמירת בניו של מין אחד, ובדרך כלל עוברים הם בירושה לצאצאי בעליהם. גם סיכויי הקיום של הצאצאים יתרבו, שהרי מהמון היחידים, שכל מין מעמיד לתקופות, לא יוכלו להישאר בחיים אלא מועטים בלבד. לעיקרון זה של שימור כל שינוי קל ומועיל קראתי בשם בירור טבעי [ברירה טבעית].”

אם נשתמש במינוח הגנטי המודרני (שעליו לא ידע דרווין ולא כלום), נוכל לומר שהברירה הטבעית היא פשוט הקביעה כי אותם פרטים שהגנים שלהם “טובים יותר” (במה שנוגע לשׂרידה ולרבייה) יוכלו להביא לעולם יותר צאצאים, והצאצאים האלה יהיו גם הם בעלי גנים טובים יותר (יחסית). במילים אחרות, במרוצת דורות רבים, מוּטציות מועילות ישגשגו ומוטציות מזיקות יימחקו, והתוצאה תהיה אבולוציה לעבר הסתגלות טובה יותר. לדוגמה, קל לראות כיצד מהירות רבה יותר תועיל גם לטורפים וגם לנטרפים. וכך, במישורי סֶרֶנגֶטִי הפתוחים באפריקה המזרחית, הברירה הטבעית יצרה אחדים מבעלי־החיים המהירים ביותר עלי אדמות.

כמה מרכיבים משתלבים יחדיו כהלכה ליצירת התמונה השלמה של הברירה הטבעית. ראשית, הברירה הטבעית מתרחשת באוכלוסיות – בקהילות של פרטים המסוגלים להתרבות ביניהם באתרים גיאוגרפיים נתונים – ולא בפרטים יחידים. שנית, לאוכלוסיות יש בדרך־כלל פוטנציאל הִתרבות כה גבוה, עד שגידולן יהיה מעריכי אם לא ירוסן. לדוגמה, נקבת דג השמש המגובשש, Mola mola, מייצרת עד שלוש־מאות מיליוני ביצים בבת־אחת. אם אפילו רק אחוז אחד מהביצים האלה יופרו, והדגיגים ישרדו ויגיעו לבגרות, האוקיינוסים יתמלאו במהירות רבה בדגי שמש גבשושיים (וראוי לזכור כי משקלו הממוצע של דג בוגר ממין זה עולה על אלף קילוגרם). למרבה השמחה, מחמת התחרות על משאבים בתוך המין, המאבקים עם טורפים ושאר המכשלות שמעמידה הסביבה, זוג הורים בני כל מין שהוא מעמיד בממוצע רק שני צאצאים ששורדים וזוכים להתרבות.
תיאור זה מבהיר כי המילה “ברירה” בניסוחו של דרווין את הברירה הטבעית מתייחסת בעצם לתהליך של חיסול ה”חלשים” (במה שנוגע לשׂרידה ולרבייה) מבין חברי האוכלוסייה, ולא לברירה במובן האנתרופומורפי של המילה. על דרך המשל, אפשר לתאר את תהליך הברירה כסינון בכברה ענקית. הגרגרים הגדולים ביותר (המייצגים את אלה ששורדים) נשארים בכברה, ואילו אלה שעוברים דרך חוריה מחוסלים. הסביבה היא הגורם המטלטל את הכברה. משום כך הציע וולאס לדרווין, במכתב ששלח אליו ב־2 ביולי 1866, לשקול את שינוי שמו של העיקרון:

“לכן אני מבקש להציע לך את אפשרות ההתרחקות הגמורה מהמקור הזה של הבנה שגויה… ואני חושב שאפשר לעשות זאת בלי קושי, ובאורח מועיל ביותר, על־ידי אימוץ המונח שטבע ספנסר (ושבו הוא משתמש בדרך־כלל כתחליף לברירה טבעית), דהיינו “שרידת המתאימים ביותר”. מונח זה הוא ביטוי גלוי של העובדות; “ברירה טבעית” היא ביטוי על דרך המשל, ובמידה מסוימת ביטוי עקיף ולא־מדויק, שהרי גם אם נאניש את הטבע, הרי אין הוא דווקא בורר וריאציות מיוחדות, אלא מחסל את הווריאציות הפחות חיוביות מכול.”

דרווין אכן אימץ את הביטוי הזה, שאותו טבע ב־1864 איש האשכולות הרברט ספֶּנסֶר, והשתמש בו כשם נרדף לברירה טבעית, החל מהמהדורה החמישית של מוצא המינים. אבל הביולוגים של ימינו כמעט לעולם אינם משתמשים במונח זה, שכן הוא עלול לעורר את הרושם המוטעה כאילו כוונתו היא שרק החזקים או הבריאים הם השורדים. בפועל, “שרידת המתאימים ביותר” אמרה לדרווין בדיוק נמרץ את מה שאמרה לו “הברירה הטבעית”. כלומר, אותם אורגניזמים שיש להם תכונות מועדפות באורח בררני ותורשתיות, הם אלה שמצליחים יותר מכול להעביר אותן הלאה לצאצאיהם. במובן זה, הגם שדרווין הודה כי שאב השראה מרעיונותיהם של פילוסופים רדיקליים כמו הכלכלן המדיני תומס מַלתוּס – מין כלכלה ביולוגית בעולם של תחרות חופשית – יש בכל זאת הבדלים חשובים.

נקודה שלישית – וחשובה מאין כמוה – שיש לעמוד עליה בדיון בברירה הטבעית היא שבפועל, היא מורכבת משני שלבים בזה אחר זה: הראשון כולל בראש ובראשונה אקראיות או מקריות, ואילו השני הוא לא־אקראי בפירוש. בשלב הראשון נוצרת שונוּת שביכולתה לעבור בתורשה. בלשון הביולוגיה המודרנית, אנו מבינים זאת כשונות גנטית שמקורה במוטציות אקראיות, בערבוב גנים ובכל שאר התהליכים הקשורים ברבייה זוויגית וביצירת ביצה מופרית. בשלב השני, ברירה, אותם פרטים באוכלוסייה שכושר התחרות שלהם הוא הגבוה ביותר – אם ביחס לבני מינם שלהם אם ביחס לבני מינים אחרים, או ביכולתם להתמודד עם הסביבה – הם בעלי הסיכויים הטובים ביותר לשרוד ולהתרבות. בניגוד לאי־אלה תפיסות שגויות בדבר הברירה הטבעית, המקרה ממלא תפקיד הרבה יותר קטן בשלב השני. למרות זאת, תהליך הברירה עדיין אינו דטרמיניסטי לחלוטין – גנים טובים לא היו עוזרים למין של דינוזאורים שחוסל עקב פגיעתו של מטאוריט ענק, לדוגמה. על רגל אחת, אם כן, האבולוציה אינה אלא שינוי בשכיחויות של גנים במרוצת הזמן.

יש שתי תכונות עיקריות המבדילות את הברירה הטבעית ממושג ה”עיצוב” או ה”תכנון”. ראשית, אין לברירה הטבעית שום “תוכנית אסטרטגית” ארוכת־טווח: אין לה שום יעד סופי. (בלשון הפילוסופים, היא אינה טֶלֶאוֹלוֹגִית.) בשום פנים אין היא חותרת לעבר אידיאל כלשהו של שלמות, אלא רק פועלת את פעולתה בחיסול הפחות מתוסגלים בכל דור ודור, ופעמים רבות היא משנה כיוון או אפילו מביאה להכחדתן של שושלות שלמות. שנית, מכיוון שהברירה הטבעית אינה יכולה לפעול אלא על מה שכבר קיים, לכן יש גבולות למה שהיא יכולה להשיג בפועל. הברירה הטבעית מתחילה בשינוי מין שכבר הגיע באבולוציה שלו למצב מסוים, ולא בעיצובו מחדש יש מאין. הדבר דומה למי שמבקשת מהחייט לעשות תיקונים כלשהם בשמלה ישנה, ולא למי שנכנסת לבית האופנה של ורסאצ’ה ומבקשת שיעצבו לה שמלה חדשה לגמרי. כיוון שכך, הברירה הטבעית רחוקה מלהניח את הדעת, במה שנוגע לעיצוב. (הלא היה זה נחמד, אילו שדה הראייה שלנו הקיף את כל 360 המעלות, או אילו היו לנו ארבע ידיים? והאם הימצאות עצבים בשיניים, או ערמונית שמקיפה את כל השופכה, הם באמת רעיונות כאלה גדולים?) לכן, גם אם מאפיינים מסוימים היו מעניקים יתרון־התאמה, כל עוד אין שום שונות תורשתית המפיקה את המאפיינים הללו, הברירה הטבעית בשום אופן לא הייתה יכולה ליצור אותם יש מאין. למען האמת, אי־שלמות היא טביעת האצבעות המובהקת של הברירה הטבעית.

אולי כבר עמדתם על כך שתיאוריית האבולוציה של דרווין, מטבע ברייתה, אינה תיאוריה שקל להוכיחה בראיות ישירות, משום שלרוב היא פועלת בקני־מידה כה ארוכים של זמן, עד שההתבוננות בעשב הצומח משולה לצפייה בסרט בהילוך מואץ לעומתה. דרווין עצמו כתב לגיאולוג פרדריק וולסטון הַטוֹן ב־20 באפריל 1861, “די נמאס עלי לומר לבריות שאיני מעמיד פנים כאילו יש בידי ראיות להיהפכות מין למין אחר, אבל אני משוכנע שהשקפה זו נכונה בעיקרה, כי באמצעותה אפשר לקבץ ולהסביר תופעות כה רבות.” אף־על־פי־כן, ביולוגים, גיאולוגים ופליאונטולוגים צברו שפע עצום של ראיות נסיבתיות לאבולוציה, שמרביתן מצויות מחוץ לתחומו של ספר זה, משום שאינן נוגעות במישרין לשגיאתו של דרווין. אציין רק את העובדה הבאה: רשומות המאובנים חושפות אבולוציה ברורה כשמש מחיים פשוטים למורכבים. ביתר פירוט, במרוצת מיליארדי שנים של זמן גיאולוגי, ככל שעתיקה יותר השכבה הגיאולוגית שבה נמצא מאובן, כן פשוט יותר מינו של המאובן.

חשוב להזכיר בקצרה אחדות מהראיות התומכות ברעיון הברירה הטבעית, משום שהטענה כי החיים מסוגלים להתפתח ולהסתעף בלי שום מטרה שיש להתפתח לעברה, הייתה ההיבט המרעיש ביותר בתיאוריית האבולוציה של דרווין בעיני בני תקופתו. כבר הזכרתי רמז אחד הממחיש את ממשותה של הברירה הטבעית: העמידוּת בפני תרופות שמפתחים פתוגנים שונים. החיידק סטפילוקוקוס זהוב, לדוגמה, הוא הסיבה השכיחה ביותר לכמה סוגי דלקות, המכניסות לבתי חולים אמריקניים לא פחות מחצי מיליון מטופלים בשנה. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל זני הסטפילוקוקוס הידועים היו רגישים לפניצילין. אבל במרוצת השנים, בגלל מוטציות שהפיקו עמידות מכוח הברירה הטבעית, רוב זני הסטפילוקוקוס נעשו עמידים בפני פניצילין. במקרה זה, תהליך האבולוציה כולו נדחס בזמן במידה דרמתית (בין השאר בגלל לחץ הברירה שהפעיל האדם), משום שדורות החיידקים כה קצרים ואוכלוסיותיהם כה ענקיות. מאז 1961, זן הסטפילוקוקוס הידוע בשם MRSA פיתח עמידות לא רק לפניצילין אלא גם למתיצילין, לאמוקסיצילין ולשלל תרופות אנטיביוטיות אחרות. קשה למצוא המחשה טובה יותר של הברירה הטבעית בפעולתה.

דוגמה מרתקת אחרת (אם כי שנויה במחלוקת) לברירה הטבעית היא האבולוציה של הרפרף המנוקד הקרוי בפי הביולוגים Biston betularia. לפני המהפכה התעשייתית, צבעיו הבהירים של רפרף זה (מן הזן B. b. betularia morpha typica ) סיפקו לו הסוואה נאותה על רקע בית־הגידול שלו: חזזיות ועצים. המהפכה התעשייתית באנגליה הביאה עמה רמות נוראות של זיהום, שהשמיד חזזיות רבות והשחיר עצים רבים בפיח. וכך, לפתע פתאום, נעשה הרפרף לבן הגוף בולט לעיני טורפיו המרובים, והגיע כמעט עד סף ההכחדה. בה בעת, הזן של אותו רפרף שגופו מכיל מלאנין, B. b. betularia morpha carbonaria, החל לשגשג בסביבות 1848, משום שצבעו סיפק לו עתה הסוואה הרבה יותר טובה. לימים, כאילו ביקשו להוכיח את חשיבותה של מדיניות “ירוקה”, חזרו הרפרפים לבני הגוף והופיעו, אחרי שאומצו באנגליה תקנים טובים יותר להגנה על הסביבה. למרות הביקורת שמתחו כמה בריאתנים על חלק ממחקרי הרפרף המנוקד ועל התופעה המתוארת לעיל (“מלאניזם תעשייתי”), אפילו אחדים מהמבקרים מסכימים שזהו מקרה ברור של ברירה טבעית, וטוענים רק שאין זו הוכחה לאבולוציה, שהרי התוצאה נטו היא בסך הכול היהפכות צורה אחת של הרפרף לאחרת, ולא הופעת מין חדש לגמרי.

ערעור שכיח אחר על הברירה הטבעית, ברמה פילוסופית יותר, הוא שהגדרתו של דרווין היא טָאוּטוֹלוֹגִית – מעגלית. בלשון פשוטה, טענת הקטגוריה היא בערך זו: ברירה טבעית פירושה “שרידת המתאימים ביותר”. אבל כיצד מגדירים “מתאימים ביותר”? על־ידי זיהוי אלה ששרדו טוב יותר; לפיכך, ההגדרה היא טאוטולוגית. טיעון זה נובע מאי־הבנה, והוא שקרי לחלוטין. דרווין לא השתמש במילה “מתאימים” לציון אלה ששורדים, אלא לאלה שיש מקום לצפות לשרידתם, בהשוואה לשאר בני מינם, מפני שהם מתוסגלים טוב יותר לסביבתם. פעילות הגומלין בין תכונה משתנה של אורגניזם לבין סביבתו של אותו אורגניזם היא הנקודה החיונית כאן. הואיל ואורגניזמים מתחרים על משאבים מוגבלים, חלקם שורדים וחלקם לא. זאת ועוד, על־מנת שהברירה הטבעית תפעל, התכונות ההסתגלותיות חייבות להיות נורשות, כלומר לעבור מדור לדור בדרך גנטית.

למרבה ההפתעה, אפילו קרל פּוֹפֶּר, הפילוסוף של המדע המהולל, העלה חשד בטאוטולוגיה נגד האבולוציה באמצעות ברירה טבעית (אם כי בדרך מתוחכמת יותר). בעיקרו של דבר, פופר פקפק בכוחה ההסברתי של הברירה הטבעית בהסתמך על הטיעון הבא: אם מין מסוים קיים, המשמעות היא שהוא הסתגל לסביבתו (שהרי אלמלא הסתגל, היה עליו להיכחד). במילים אחרות, פופר קבע שהסתגלות פשוט מוגדרת כתכונה המבטיחה קיום, ושום דבר אינו נפסל. אבל מאז פרסם פופר את טיעונו הראו כמה פילוסופים שהוא מוטעה. בפועל, התיאוריה של דרווין פוסלת יותר תרחישים מכפי שהיא מקבלת. לדוגמה, דרווין אמר ששום מין אינו יכול להופיע בלא שהיה לו מין־אב. בדומה לכך, בתיאוריית דרווין, כל שונות שאינה מושגת בשלבים הדרגתיים נפסלת על הסף. במינוח המקובל כיום, “בר־השגה” הוא תהליך הכפוף לחוקי הביולוגיה המולקולרית והגנטיקה. נקודה מרכזית כאן היא צביונה הסטטיסטי של ההסתגלות – אין בתיאוריית דרווין שום ניבויים על פרטים יחידים, אלא רק על הסתברויות. אי־אפשר לקבוע בוודאות ששני תאומים זהים יביאו לעולם מספר זהה של צאצאים, או אפילו ששניהם ישרדו. אגב, פופר הכיר בטעותו כעבור שנים, והכריז: “שיניתי את עמדתי על יכולת הבדיקה והמעמד הלוגי של הברירה הטבעית; ואני שמח על שהזדמן לי לחזור בי בפומבי.”

לבסוף, כדי להשלים את התמונה, עלי להזכיר כי גם אם הברירה הטבעית היא המנוע העיקרי של האבולוציה, יש עוד תהליכים שבכוחם לחולל שינוי אבולוציוני. אחת הדוגמאות (שדרווין לא היה יכול לדעת עליה) היא מה שנקרא בפי הביולוגים האבולוציוניים בני זמננו סחיפה גנטית: שינוי בשכיחות היחסית של הופעת צורה נתונה של גן (בלשון המקצוע, אָלֶל) באוכלוסייה, מחמת המקריות או טעויות דגימה. התוצא הזה יכול להיות משמעותי באוכלוסיות קטנות, כפי שמעידה הדוגמה הבאה. בהטלת מטבע, הציפייה היא ש”עץ” יופיע בערך ב־50 אחוז מההטלות. כלומר, אם אני אטיל מטבע מיליון פעמים, מספר ההטלות שבהן יתקבל “עץ” יהיה קרוב לחצי מיליון. אבל אם אטיל את המטבע רק ארבע פעמים, יש הסתברות לא־זניחה (של 6.2 אחוזים בקירוב) שהוא ינחת על “עץ” בכל ארבע הפעמים, וזו תהיה סטייה ניכרת מהציפייה. והנה, נתאר לעצמנו אוכלוסייה של אורגניזמים באי גדול מאוד, שבה רק גן אחד מופיע באחת משתי צורות (אללים): X או Z. שכיחות האללים באוכלוסייה שווה; כלומר, השכיחות גם של X וגם של Z היא בערך ½. אבל לפני שהספיקו האורגניזמים להתרבות סחף את האי נחשול צונאמי גדול והמית את כל האורגניזמים מלבד ארבעה פרטים. לארבעת הפרטים הנותרים יכול להיות אחד משישה־עשר צירופי האללים: XXXX, XXXZ, XXZX, XZXX, ZXXX, XXZZ, ZZXX, XZZX, ZXXZ, XZXZ, ZXZX, XZZZ, ZZZX, ZXZZ, ZZXZ, ZZZZ. קל לראות שבעשרה משישה־עשר הצירופים האלה, מספר האללים X אינו שווה למספר האללים Z. במילים אחרות, באוכלוסייה הנותרת, יש סיכוי גדול יותר לסחיפה גנטית – לשינוי בשכיחות היחסית של האללים – מאשר לשמירה על המצב המקורי של שכיחות שווה.
סחיפה גנטית יכולה לחולל שינוי אבולוציוני מהיר יחסית במאגר הגנים של אוכלוסייה קטנה, בלי כל תלות בברירה הטבעית. דוגמה לסחיפה גנטית שמרבים לדבר בה נוגעת לקהילת האָמִיש במזרח מדינת פנסילבניה. בקרב האמיש, הפולידקטיליות (מספר גדול מהרגיל של אצבעות ידיים או רגליים) שכיחה פי כמה וכמה מאשר באוכלוסייה הרחבה של ארצות הברית. זהו אחד הגילויים של תסמונת אֶליס–וַן קרֶפֶלד הנדירה. מחלות של גנים נסגנים (רצסיביים), כמו תסמונת אליס–ון קרפלד, זקוקות לשני עותקים של הגן הגורם למחלה על־מנת שהיא תופיע. כלומר, שני ההורים צריכים להיות נשאי הגן הנסוג. הסיבה לשכיחות הגבוהה מהרגיל של הגנים האלה בקהילת האמיש היא נישואים בתוך הקבוצה, שאוכלוסייתה המקורית מנתה רק כמאתיים מהגרים מגרמניה. הודות לגודלה הקטן של קהילה זו, עלה בידי החוקרים להתחקות אחר תסמונת אליס–ון קרפלד אל זוג אחד ויחיד, סמואל קינג ורעייתו, שהגיעו לארצות הברית ב־1744.

יש שלוש נקודות שצריך להדגישן כשמדובר בסחיפה גנטית. ראשית, השינויים האבולוציוניים הנובעים מסחיפה גנטית מופיעים כתוצאה בלעדית של מקריות וטעויות דגימה – אין להן ולא כלום עם לחצי ברירה. שנית, סחיפה גנטית אינה יכולה להביא להסתגלות, שכן זוהי נחלתה הבלעדית של הברירה הטבעית. למען האמת, הואיל והסחיפה הגנטית היא אקראית לחלוטין, היא עשויה לגרום להתבססותן של תכונות מסוימות שתועלתן הייתה תמוהה ביותר אלמלא כן. ולבסוף, הגם שסחיפה גנטית מופיעה בעליל, במידה זו או אחרת, בכל אוכלוסייה (משום שלכל האוכלוסיות גודל סופי), תוצאותיה גלויות יותר מכול באוכלוסיות קטנות ומבודדות.
אלה היו, על רגל אחת, אחדות מהנקודות המרכזיות של תיאוריית האבולוציה מכוח הברירה הטבעית של דרווין. דרווין חולל מהפכה בחשיבה הביולוגית בשני מובנים חשובים. לא זו בלבד שהוא הראה כי אמונות שהתקיימו במשך דורות רבים עלולות להתגלות כשקריות, הוא גם הראה שאפשר להגיע לאמת מדעית בדרך של איסוף שקדני של עובדות, בשילוב עם השערות נועזות על התיאוריה המאגדת יחדיו את העובדות הללו. כפי שכבר הבינותם בוודאי, התיאוריה שלו מסבירה על הצד הטוב ביותר מדוע החיים עלי אדמות כה רבגוניים, ומדוע יש לאורגניזמים החיים התכונות שיש להם. לידיה בֶּקֶר, הסופראז’יסטית והבוטנאית האנגלייה בת המאה התשע־עשרה, העלתה על הכתב תיאור יפהפה של הישגו של דרווין:
מה חסרות־חשיבות לכאורה הן תנועות החרקים המזדחלים אל תוך פרחים ושוב החוצה בחיפושיהם אחר הצוף שהם ניזונים ממנו! אילו ראינו אדם מוציא את כל שעותיו על התבוננות בהם ועוקב אחר רפרופיהם בעיניים סקרניות, כי אז נקל היה לסלוח לנו אילו אמרנו שהוא משעשע את לבו בישיבת בטל מתפנקת וצופה בדברים מוזרים אמנם, אך חסרי כל חשיבות. אבל איזה משגה היה בידנו, אילו כך חשבנו! כי השליחים המכונפים הקטנים הללו מעלים על הדעת את בשורותיו של הפילוסוף של הטבע על תעלומות שטרם נחשפו לפניו; וכשם שניוטון ראה את חוק הכבידה בנפילת תפוח, כן מצא דרווין, בקשר בין זבובים לבין פרחים, אחדות מהעובדות החשובות ביותר לתימוכין בתיאוריה שהציע לגבי הסתגלותן של צורות מסוימות בבריות חיות.

ובאמת, דרווין היה למאה התשע־עשרה מה שהיה ניוטון למאה השבע־עשרה, ואיינשטיין – למאה העשרים. מה מוזר, תיאוריית האבולוציה – השינוי ההדרגתי, הסמוי כמעט מן העין, חוללה מהפכה פתאומית, אחת הדרמתיות ביותר בתולדות המדע. כפי שאמר ארנסט מאייר, הביולוג וההיסטוריון של המדע, היא “חוללה תהפוכה במחשבת האדם, גדולה מכל התקדמות מדעית אחרת מאז שב המדע ונולד ברנסנס”. השאלה היא, אם כן, מה הייתה שגיאתו של דרווין?