קרוב לודאי שנאס”א לא תבנה מעבורת שתהווה תחליף לקולומביה. הדבר יותיר את הסוכנות עם שלוש מעבורות לפחות לעשר השנים הקרובו
הדור הבא של כלי שיגור רב פעמיים צפוי להכנס לשירות בעוד 10 או אף 15 שנים, אומר דונלד אמרו, ששירת כמהנדס הראשי של המעבורות בשנים 1989-1993.
עד לפני כמה שנים בחנה נאס”א כמה דגמים שתוכננו כדי להחליף את המעבורת, ואולם המנכ”ל החדש של נאס”א, שון או'קיף גנז את התכנונים הללו והורה להפעיל את צי המעבורות לעשר השנים הקרובות.לפחות כדי לשרת בעיקר את תחנת החלל הבינלאומית.
דיסקוורי, שהיא כעת הספינה הותיקה ביותר נמצאת בשירות 18 שנים. אנדוור, שנבנתה בעלות של 2 מיליארד דולרים כדי להחליף את הצ'לנג'ר לאחר התפוצצותה ב-1986, משרתת אף היא כעשור שלם. לאטלנטיס, המעבורת השלישית, יש כבר ותק של 17 שנים.
“צי המעבורות קורקע במשך שלוש שנים בעקבות אסון הצ'לנג'ר, זאת כדי להעריך תחילה מה אירע לצ'לנג'ר וגרם למותם של שבעה אסטרונאוטים, ואז גם לתקן את התקלה. בשעות שלאחר התאונה, מעטים ידעו לנחש שמדובר בטבעות ה-O.
באותו זמן היו לנאס”א מספיק חלקי חילוף תקינים כדי להרכיב את אנדוור כמחליפה לצ'לנג'ר ואולם כיום אין לסוכנות היכולת הזאת. לדברי אמרו, החקירה באשר לתאונה שארעה השבת עשויה לארוך זמן דומה.
בינתיים אמר מנהל תוכנית המעבורות בנאס”א כי המעבורות מקורקעות עד להודעה חדשה. המשימה הבאה היתה מתוכננת ל-1 במארס – טיסה של אטלנטיס לתחנת החלל, שנועדה להחלפת הצוות.
במהלך שנות התשעים הוציאה נאס”א מיליארדי דולרים כדי לחקור תכנונים חדשניים כמו למשל X-33. ואולם בעיות הנדסיות הובילו את נאס”א לזנוח את הכלי הזה ב-2001.
האסון במעבורת יחדש הביקורת על הפרויקט
מאת תמרה טראובמן
תוכנית החלל / הביקורת התמקדה בתועלת המדעית מול הסיכונים
התפוצצות מעבורת החלל “צ'לנג'ר” בינואר ,1986 כשעל סיפונה שבעה חברי הצוות, נתפשה עד כה כאסון חריג, כטרדגיה חד פעמית. ואולם אסון המעבורת “קולומביה” אתמול מפריך את ההנחה הזאת ומאפשר להתחיל להעריך בצורה מוחשית יותר את הסיכון שבטיסות מאוישות לחלל. הסיכון הזה למעשה אינו קטן: אחת מתוך כ-55 טיסות מעבורת הסתיימה באובדן מוחלט – של חיי אדם ושל המעבורת עצמה.
האסון הנוכחי צפוי להצית מחדש את הוויכוחים שהתעוררו לאחר אסון הצ'לנג'ר, בדבר המשך דרכה של סוכנות החלל האמריקאית (נאס”א). כמו כן צפויה להתעורר המחלוקת בדבר התועלת המדעית אל מול הסיכונים בשליחת בני אדם לחלל, ונחיצות המימון הכספי המוקדש מדי שנה לסוכנות. ביקורת חריפה הופנתה לאחר האסון כלפי נאס”א, על כך שמתוך דחף לשגר עוד ועוד מעבורות, כדי שיצדיקו את תקציבי הענק שקיבלה הסוכנות, היא נכשלה בהבטחת ביטחונם של האסטרונאוטים.
היום עדיין לא ניתן לדעת מה יהיו מסקנותיה של נאס”א מחקירת האסון, אך ניתן לשער מה יהיו חלק מההשלכות האפשריות, לפי תגובתה לאסון הצ'לנג'ר. כל צי המעבורות של נאס”א קורקע אז למשך כשנתיים, עד שהובררה הסיבה לכשל (בסופו של דבר היא התבררה כדליפת דלק). נאס”א הודיעה כבר אתמול כי היא משהה בינתיים את המשך טיסות המעבורות.
“בניגוד ל-,1986 עכשיו יש בעיה”, אמר אילן מנוליס מהאגודה הישראלית לאסטורנומיה. לדבריו, “היום יש לנו את תחנת החלל הבינלאומית, עם ארבעה אנשים ששוהים בה עכשיו. הדרך היחידה לחלצם היא באמצעות מעבורת החלל. ניתן להחזירם גם בעזרת קפסולות החלל שמשגרים הרוסים, שמביאות ציוד לתחנה, אך עד כה לא ניסו זאת בתחנת החלל הבינלאומית”.
“לאסטרונאוטים בתחנה יש מספיק אוכל ואמצעי קיום לפחות לחודשיים עד ארבעה חודשים”, הוסיף מנוליס, “אבל אף אחד לא יחליט להשאיר אותם שם שנה, עד שיסתיימו כל הבדיקות. “לכן”, הוא הוסיף, “ייתכן שעכשיו יצטרכו לחלצם ולנטוש את תחנת החלל, שעד עכשיו הכוונה היתה לא לנטוש אותה ולהשאירה תמיד מאוישת”.
אחת מהשלכות האסון על הסוכנות עשויה להיות דרישה של הציבור האמריקאי לקצץ בתקציבה של נאס”א, המקוצץ ממילא. העיתונאי האמריקאי תומס אנדרו אולסון חישב ומצא כי בשנות השבעים, בשיאו של פרויקט אפולו, בו נחתו לראשונה האמריקאים על הירח, היה תקציבה של נאס”א %1.9 מההוצאה הפדרלית של ארה”ב. ב-,1987 שנה לאחר אסון הצ'לנג'ר, ירד שיעורו של התקציב מהוצאה הפדרלית בשליש והגיע ל-%0.7 בלבד.
לדברי מנוליס, הכשל הקטסטרופלי בצ'לנג'ר עורר אז גם ביקורת חריפה על הגדרת המטרות של הסוכנות. “בעקבות הצ'לנג'ר”, אומר מנוליס, “האסטרונום קרל סייגן החל לטעון שאין כלל צורך במעבורת, שזה מיותר ובזבזני, ואת מרבית הניסויים הנעשים בה ניתן לעשות בעזרת לוויינים שאינם דורשים סיכון בני אדם ואת העלויות האדירות של שיגור בני אדם לחלל”. לפי חלק מההערכות, בחשבון עולמי, כ-12 מיליארד דולר הוצאו עד כה על כל אדם שנשלח לחלל.
לדבריו, “מהנדסים טענו אז שמעבורת חלל הינה כלי רכב כה מורכב ומסובך, ושיש בו אלפי מערכות שצריכות לתפקד בו זמנית, בעיקר בשיגור אבל גם בהמשך, כך שזה פשוט נס שמעבורת מצליחה להמריא ולנחות בשלום. כיום, איש לא יבנה עוד מעבורת, נגמרו התקציבים שהיו בשנות השישים והשמונים.
נאס”א תשאר עם שלוש מעבורות. גם אין הצדקה לבניית מעבורת – הטכנולוגיה של הכלי, מבחינת המכשור, היא טכנולוגיה של שנות השישים והשבעים”.
הוויכוח החריף ביותר, הנמשך כבר עשרות שנים ואף סביר שיתעצם לאחר אסון הקולומביה, הוא בין מדענים לבין מנהלים בנאס”א. המדענים אומרים שאינם זקוקים לאסטרונאוטים שיצאו למשימות מחקר. הם מעדיפים לוויינים וחלליות לא מאוישות. ואולם הציבור ברובו אינו מתעניין במכשירים שבודקים תופעות פיסיקליות, שממילא איש אינו מבין אותן. מנהלי נאס”א מכירים בכך שללא האסטרונאוטים היוצאים למשימות לכיבוש החלל אין תהילה ציבורית, וללא תהילה כזו הקונגרס אינו מאשר תקציבים.
העיתונאי האמריקאי רוברט מק'פדן, המסקר מזה שלושים שנה נושאי תעופה, טען אתמול כי תוכנית המעבורות של נאס”א היתה “מלאת בעיות כבר מראשיתה”. הוא הזכיר כי התכנית, שעלותה כ-25 מיליארד דולר, החלה בשנות השבעים בהמשך לפרויקט אפולו. המעבורות, שנועדו לשימוש רב פעמי, קודמו על ידי ממשל ניקסון על מנת לקדם מטרות מדעיות וצבאיות ולתמוך בתעשיית התעופה והחלל (למשל, ביצרניות טילים כמו חברת הנשק לוקהיד-מרטין). תומכי התכנית שיווקו אותה לקונגרס באמצעות ההבטחה שהתכנית תשתלם כלכלית, הודות לעסקים מסחריים שייבנו סביבה, שיגור לוויינים פרטיים ומכירת שירותי חלל אחרים.
התוכנית היתה אמורה להפוך את טיסות החלל לעסק לא יקר, והתיימרו לשגר במסגרתה מדי שנה עד שישים טיסות, מטרה שנראית היום בלתי מציאותית לחלוטין. “כמעט מהתחלה, מעבורת החלל סבלה מכשלים בעיצובה, חריגות תקציביות, דחיות, הונאות וניהול כושל בין נאס”א לקבלניות המשנה שלה”, כתב מק'פדן. ב-,1981 כאשר המעבורת הראשונה, קולומביה, המריאה ממרכז החלל קנדי, כבר היה ברור שאין טעם לדבר על יעילות כלכלית. שיגור מעבורת עולה כ-250 מיליון דולר.
לאחר שצ'לנג'ר התפוצצה דקות ספורות לאחר שיגורה, התברר שזמן רב לפני השיגור היה בידי נאס”א מידע על כך שטבעת באחד ממאיצי המעבורת פגיעה ומועדת לפורענות, בעיקר במזג האוויר הקר ששרר בבוקר השיגור. מהנדסים חזרו והתריעו בפני האפשרות שתקלה כזו תתרחש כמה שעות לפני השיגור.
לפי הערכות שנשמעו אמש ברשת סי-אן-אן, ייתכן שהתקלה במעבורת קולומביה אירעה בגלל גוש קרח שפגע בכנף שלה כבר בעת שיגורה. סוכנויות הידיעות דיווחו כי מידע על תקלות במעבורת התקבל בנאס”א כשעה וחצי לפני הנחיתה.
צי מעבורות החלל לא נתפש עוד כחידוש מהפכני, אלא כשריד של עידן אחר
מאת נתן גוטמן
יוסטון. האסון במעבורת “קולומביה” ביום שבת העלה על פני השטח ויכוח שמתנהל מזה זמן בקהילת החלל האמריקאית, בעניין עתיד תוכנית מעבורות החלל של ארה”ב. התוכנית, אשר נוסדה לפני 20 שנה, נחשבה פעם לפריצת דרך – במקום חלליות מגושמות ויקרות פותח רכב חלל דמוי מטוס, שיכול לשמש למשימות חלל רבות ומגוונות. ה”קולומביה” וחברותיה אכן נתפשו כמעבורות – כלי רכב רב-שימושי, מעין אוטובוס חללי.
אלא שעם השנים נוצרו אפשרויות טכנולוגיות חדשות. צי מעבורות החלל לא נתפש עוד כחידוש מהפכני, אלא כשריד של עידן אחר. הצבת המעבורת על כן השיגור אורכת ימים ארוכים; ההכנה לכל שיגור, גם אם מדובר במצב חירום, נמשכת שבועות. המעבורת נעה בקצב של 1.6 קילומטר לשעה בדרכה לכן השיגור, זאת אחרי שכל ההכנות האחרות כבר הסתיימו. ברור לכל שאין מדובר עוד ב”אוטובוס” יעיל לחלל.
המגזין “טיים” בחר להעלות את שאלת הרלוונטיות של המעבורות בכתבת השער שלו, שפורסמה אחרי ההתרסקות. עורכי המגזין קראו להפסיק את פרוייקט המעבורות, בשל היותו “יקר ומסוכן”. גם ראשי נאס”א אמרו שהגיע הזמן לפתח תחליף למעבורת ולהתחיל להשתמש ברכב חלל קל תנועה יותר ובעל גמישות רבה יותר בהפעלה. מדובר ב”מטוס חלל”, שעלות פיתוחו מוערכת בכ-10 מיליארד דולרים.
צי מעבורות החלל האמריקאיות השלים עד כה 115 משימות. שתיים מהן הסתיימו באסון. תומכי התוכנית טוענים כי מדובר בשיעור תקלות נמוך יחסית, המתנגדים טוענים כי בכל תחום אחר היה נחשב שיעור זה של תאונות קטלניות, לכזה ההופך את התוכנית ללא בטוחה בעליל.
אלא שלנאס”א אין כיום אפשרות של ממש לסגת מתוכנית המעבורות. כאשר התרסקה הצ'אלנג'ר ב-,1986 קיבל הנשיא לשעבר, רונאלד רייגן, שתי החלטות – האחת היתה להקפיא את כל שיגורי המעבורות עד לבירור מלא של נסיבות האסון, והשנייה לבנות מעבורת חדשה במקום הצ'אלנג'ר שאבדה. כיום לא ניתן לקבל החלטות כאלה. שנתיים וחצי חלפו מאז אסון הצ'אלנג'ר ועד לשיגור הבא. אלא שאז לא היתה קיימת תחנת החלל הבינלאומית ובני אדם לא היו מוצבים באופן קבוע בחלל, בני אדם שזקוקים למזון, ציוד, החלפה וחילוץ.
פרוייקט תחנת החלל הבינלאומית מחייב את נאס”א לשמור על צי מעבורות פעיל. גם אם חלליות האספקה הרוסיות ויחידת החילוץ של תחנת החלל יכולות להספיק כפתרון לכמה חודשים, הרי שאם ארה”ב רוצה להמשיך לשמור על נוכחות אנושית קבועה בחלל, היא צריכה מעבורות. מעבר לכך, מכיוון שפרוייקט תחנת החלל שייך גם לרוסיה, יפאן וקנדה, ארה”ב אינה יכולה להחליט על דעת עצמה על נטישתו.
ספק אם נאס”א תקבל כעת החלטה על בניית מעבורת חדשה. מומחי החלל האמריקאים מאמינים כי חבל להשקיע מיליארדים בבניית מעבורת חדשה, שתתבסס על טכנולוגיה מיושנת. אלא שאז נשארת נאס”א עם צי של שלוש מעבורות בלבד – “דיסקאברי”, “אטלנטיס” ו”אנדוור”. העומס על צי מצומצם כזה יהיה רב ומשמעות הקטנת מספר המעבורות תהיה הקדשתן באופן כמעט בלעדי לצורכי קיום תחנת החלל הבינלאומית.
משימת החלל STS-107 שהגיעה לסיומה הטראגי ביום שבת, היתה המשימה הראשונה מזה שלוש שנים שיועדה לצרכים מדעיים בלבד ולא לבניית תחנת החלל או תיקוני טלסקופים ולווינים. כעת יהיה קשה עוד יותר להקדיש משימת חלל לצורכי מדע וניסויים, והחלום של שימוש בחלל לקידום המדע והידע האנושי, ילך ויתרחק עוד יותר.
בימים הקרובים תיכנס לתמונה גם ואשינגטון. חברי קונגרס, אשר צריכים לאשר את תקציבה של נאס”א, התחילו כבר עתה לרטון על העלויות של נאס”א לעומת טיב הביצועים. ראשי סוכנות החלל יאלצו להציג לגבעת הקפיטול תוכנית חדשה לרפורמה, שתבטיח כי כספי משלם המיסים האמריקאי ילכו לפרוייקטים שיהיו גם בטוחים וגם מועילים.
