הסיבה שלא נקטו בכך היא שפשוט לא חשדו בסכנה. אומר דובר וועדת החקירה לאסון הקולומביה
בכירי נאס”א מסרו לחוקרי אסון הקולומביה כי מבצע חילוץ לו היה ננקט כדי להציל את האסטרונאוטים של הקולומביה, לו ידעו בסוכנות כי היא בסכנה, היה מסוכן אך אפשרי. כך מסר דובר וועדת החקירה בשבת (24 במאי).
הסוכנות הציעה שתי חלופות אפשריות להצלת האסטרונאוטים לו היה ידוע לראשיה על הכנף הפגומה. נאס”א יכלה לשלוח את אחותה התאומה של הקולובמיה, האטלנטיס, ולתמרן אותה כך שניתן יהיה להעביר אליה את האסטרונאוטים מקולומביה.
הצוות של קולומביה היה צריך למתוח את המשאבים שלו ולהשאר במסלול עוד 14 יום ובסך הכל לשהות 30 יום בחלל בעוד נאס”א מאיצה את שיגור האטנלטיס, שתוכננה לשיגור ב-1 במארס.
לחילופין, הסוכנות היתה צריכה לשלוח אסטרונאוטים מתוך הקולומביה עם הוראות לאיטום הכנף הקרועה, עם כל החומרים שיכלו למצוא על סיפון החללית. אמר וודיארד.
נאס”א פרסמה את תסריטי ההצלה הללו בתגובה לבקשה של ראש וועדת החקירה, הארולד גהמן. אמר וודיארד.
צוות החקירה החיצוני, הבוחן את נסיבות התרסקות מעבורת החלל “קולומביה” בראשית פברואר, קבע כי היתה אפשרות לחלץ את שבעת האסטרונאוטים, אם מומחי נאס”א היו מבינים מראש כי מעטפת המעבורת נפגעה. קביעה זו עומדת בסתירה לטענות ראשי נאס”א בימים הראשונים לאחר ההתרסקות, שלפיהן גם לו ידעו על התקלה, לא היתה כל אפשרות טכנית לחלץ את האסטרונאוטים.
נאס”א מסרה כי נסיון החילוץ היה אפשרי מהבחינה הטכנית, אך מאוד מאוד מסוכן.” לדברי טיירון וודיארד, דובר וועדת החקירה.
צוות החקירה, בראשותו של האדמירל בדימוס הארולד גיימן, ביקש מנאס”א לערוך בדיקה מחודשת של שאלת החילוץ, ובסוף השבוע התקבלו מסקנות הבדיקה. גיימן אמר כי מתברר שהיתה אפשרות – מסובכת מאוד מבחינה טכנית ובעלת סיכונים – לחלץ את האסטרונאוטים לפני שנכנסו עם המעבורת לתוך האטמוספירה.
לפי הדו”ח, ניתן היה לשגר לחלל באופן בהול את המעבורת “אטלנטיס”, שכבר היתה באזור ההכנה לטיסה בקייפ קנדי בפלורידה (מכיוון שהיא היתה מיועדת להיות המעבורת הבאה שתשוגר לחלל). לפי ההערכה, ניתן היה להעביר את “אטלנטיס” לכן השיגור ולשגרה בתוך 5-4 ימים, כאשר על סיפונה צוות של ארבעה אסטרונאוטים מיומנים, שיוכשרו בזריזות לפעולת החילוץ.
“קולומביה” היתה אמורה לנחות בכדור הארץ ב-1 בפברואר אחרי שהות בת 16 ימים בחלל, אבל מומחי נאס”א מעריכים כי ניתן היה להשאירה בחלל עוד שבועיים – עד אמצע פברואר. כמות המזון והמים אמנם היתה צריכה לעבור קיצוב, אבל המרכיב המשמעותי – ליתיום הידרוקסיד, כימיקל המשמש לניקוי האוויר במעבורת מפחמן דו-חמצני – היה מספיק למשך תקופה זו.
לפי התרחיש המועלה בדו”ח, “אטלנטיס” היתה יכולה להגיע לקרבתה של “קולומביה” ארבעה ימים לפני שייגמר מאגר הליתיום הידרוקסיד, ולעגון במרחק של כ-10 מטרים ממנה. שני אסטרונאטים היו יוצאים ממנה, כשהם קשורים לגוף המעבורת ומעבירים בידיהם שתי חליפות חלל נוספות לאנשי “קולומביה”. כך ניתן היה להעביר את אנשי הצוות אל תוך “אטלנטיס” בזוגות ולהחזירם לכדור הארץ במעבורת הצפופה. מומחי נאס”א ציינו כי מדובר במבצע מסוכן ונועז, אבל גם הזכירו את חילוץ “אפולו-“13 ב-1970 כראיה לכך שמבצעים כאלה ניתנים למימוש.
אולם, הבעיה העיקרית היתה שאיש לא ידע על התקלה ב”קולומביה”. מסקנות הדו”ח מדגישות את חומרת טעותם של ראשי תוכנית המעבורת, שסירבו להזמין צילומי לוויין של המעבורת בחלל, אחרי שנודע כי פיסת קצף בידוד התנתקה ופגעה בכנף. צילום כזה היה מאשר שגוף המעבורת נפגע ומאפשר להחל במבצע חילוץ.
בגלל לוח הזמנים הצפוף לצורך מבצע כזה, כלל לא ברור אם הוא היה יכול לצאת לפועל, מכיוון שלא פעם מתעכבים שיגורי מעבורות במשך ימים בגלל תנאי מזג אוויר גרועים. תוכנית החילוץ חייבה שיגור מיידי של “אטלנטיס”, לפני שייגמר מלאי החמצן ב”קולומביה”.
ואולם אין שום בטחון שהאסטרטגיות הללו היו עשויות לפעול בשטח. אם היו שולחים את אטנלטיס, אנשי נאס”א היו מסתכנים גם באובדן מעבורת זו וצוותה., אמר וודיארד.
מיד לאחר האסון, אמרו בכירים בנאס”א כי היה בלתי אפשרי להציל את האסטרונאוטים ואולם אם פקידי נאס”א היו יודעים מוקדם יותר על הנזק לכנף, אמר וודיארד, הסוכנות יכלה לעשות “כל שביכולתה
כדי להציל את הצוות. “לא לעשות כלום איננה אפשרות מקובלת אילו היינו יודעים על חומרת הנזק.” אמר וודיארד.
על כך ועל הרבה יותר – בספר “ההתרסקות” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז. בקרוב בחנויות ובאתרי הספרים באינטרנט.
