שיר השרירים פרק ה’ – למקומות, היכון, צא!

הריצה היתה ענף מובנה וברור באימוניו של הלוחם הקדמון, כאשר נדרשה ממנו יכולת הסתערות אל עבר האויב, זינוב אחר הנמלטים, או נסיגה מבוהלת משדה הקרב. נודעו מספר בחורים שהצטיינו ביכולת הריצה שלהם

הריצה היתה ענף מובנה וברור באימוניו של הלוחם הקדמון, כאשר נדרשה ממנו יכולת הסתערות אל עבר האויב, זינוב אחר הנמלטים, או נסיגה מבוהלת משדה הקרב. נודעו מספר בחורים שהצטיינו ביכולת הריצה שלהם, כדברי בעל ספר שמואל: “ויהיו שם שלושה בני צרויה: יואב ואבישי ועשהאל. ועשהאל קל ברגליו כאחד הצב(א)ים אשר בשדה. וירדוף עשהאל אחרי אבנר (בן נר) ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאל מאחרי אבנר” (שמואל ב’ ב’ 19-18). האירוע המדובר נבע מסיום “מישחק הנערים” בבריכת גבעון, בזיקה להתמודדות הצבאית בין בית שאול לבין בית דויד, שעליה שוחחנו ברשימה הקודמת.

במערך הצבאי נודע תפקיד חשוב ומכובד ל”רץ המפקד”, מי שהוטלו עליו משימות של העברת מסרים והוראות במהירות האפשרית, בין בשורות הלוחמים ובין במסירת מידע לגורמים שנמצאו מחוץ לשדה הקרב. סוג כזה של רצים מופיע לראשונה במערכת אפק, בעימות בין ישראל לפלישתים, שהתחולל, כך דומה, בשנת 1080 לפנה”ס. המערכה הסתיימה במפלת הכוח הישראלי, ובאובדן ארון אלוהים, ומן המערכה, משדה הקרב עצמו, יצא רץ משבט בנימין, זה שנודע באיכות לוחמיו, לשילה, המרכז הפוליטי-פולחני, שם ישב המנהיג עלי. וכך מתאר המקרא את המהלך הדרמטי: “וירץ איש בנימין מהמערכה ויבוא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו, ויבוא והנה עלי יושב על הכסא … והאיש (הרץ) מיהר ויגד לעלי (את דבר המפלה הנוראה ושבי ארון האלוהים) …” (שמואל א’ ד’ 14-12).

רץ בנימין היה צריך לגמוא במרוצתו כ-42 ק”מ ומתוכם כשבעה ק”מ במעלה. מה שמזכיר לנו את ריצת מרתון המפורסמת, זו שהתנהלה מאות שנים אחר-כך, בשנת 490 לפנה”ס לערך, כשלאחר המפלה הפרסית במישור מרתון הסמוך לים האגאי יצא הרץ המפורסם פיליפידאס או פאיידיפידאס לבשר לאתונאים את דבר הניצחון. מסר ומת (אולי בשל התכווצות מהירה של שרירי הלב). והמרחק בין מרתון לאתונה היה קרוב לכדי 42 ק”מ. הסמיכות בין שתי הפרשיות מעניינת, אך חסרת כל משמעות היסטורית, מעבר לנפתולי הריצה הארוכה ולמועקותיה (מה שמעלה בזכרוני את אחד הסרטים הנהדרים של הקולנוע הבריטי בשנות החמישים, עדיין בשחור-לבן, בכיכובו של טום קורטני – “בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים”), שהיתה כרוכה ללא ספק גם באוריינטציה גיאוגרפית, מה שמקובל היום כ”ריצת ניווט”.

אירוע אחר, הדומה מאוד לקודמו, נכרך בסיום מרד אבשלום בדויד אביו, והמתוארך לשנת 972 לפנה”ס. מישהו היה צריך להודיע לדויד את הבשורה המרה בדבר מות אבשלום, ולכך ביקש להתנדב אחימעץ בן צדוק, ממשפחת הכהונה, שנודע בריצתו. מפקד צבא דויד, יואב בן צרויה דחה את הפצרתו בטענה כי הבשורה קשה היא ועל כן תוטל על רץ אחר (ושמא לנגד עיני יואב הזדקר הסיפור על אודות הרץ העמלקי שנשלח לבשר לדויד על מות שאול ובניו, ובתגובה ציווה דויד להורגו), וכך מגולל המקרא את המשך הדברים: “ויאמר יואב לכושי: לך (רוץ) הגד למלך (דויד) אשר ראיתה (את דבר מות אבשלום)! וישתחו כושי ליואב וירץ” (שמואל ב’ יח, 21). מי היה אותו “כושי” אין לדעת בבירור, ואולי מדובר בלוחם אפריקאי, אולי מאזור אתיופיה (מארץ “כוש”) שהתפרסם בריצתו, כפי שמוצאים בצבא המצרי הקדום.

והמקרא ממשיך ומספר: “ויוסף עוד אחימעץ בן צדוק, ויאמר אל יואב: ויהי מה ארוצה נא גם אני אחרי הכושי. ויאמר יואב: למה זה אתה רץ בני, ולכה אין בשורה מוצאת? (ענה לו אחימעץ): ויהי מה ארוץ! ויאמר לו: רוץ! וירץ אחימעץ דרך הכיכר (כיכר הירדן) ויעבור את הכושי, (שם, 23-22). מתרחשת איפוא לנגד עינינו מין תחרות, מירוץ סמוי, בין שני הרצים, ואולי מירוץ חד צדדי, מכיוון שהכושי לא ידע שאחימעץ מבקש להשיגו. בכל מקרה אמור היה הכושי לגמוא מרחק של כ-5.5 ק”מ, מזירת הקרב ועד מחניים, שם חנה המלך דויד, ואחימעץ בחר בנתיב חלופי, ארוך יותר, כדי 9 ק”מ, והדביק את הכושי.

נחזור למקרא ונקרא כדלקמן: “ודויד יושב בין שני השערים, וילך הצופה אל גג השער אל החומה, וישא את עיניו, וירא והנה איש רץ לבדו, ויקרא הצופה ויגד למלך. ויאמר המלך: אם לבדו, בשורה בפיו. וילך (רץ) הלוך וקרב. וירא הצופה איש אחר רץ, ויקרא הצופה אל השוער ויאמר: הנה איש רץ לבדו! ויאמר המלך: גם זה מבשר! ויאמר הצופה: אני רואה את מרוצת הראשון כמרוצת אחימעץ בן צדוק. ויאמר המלך: איש טוב זה, ואל בשורה טובה יבוא” (שם, 27-24).

לפנינו תיאור דרמטי של “פוטו פיניש”, של סיום הריצה, ואולי כתף ליד כתף. בכל מקרה מאתר הצופה, ו”ללא משקפת”, את הרץ כאחימעץ בן צדוק, שאולי הצטיין בריצתו ושמא סגנונו היה מיוחד. יואב הבין כי עדיף לשלוח את הכושי על שום דרמטיות המידע, אך אחימעץ התנדב ו”נדנד” ליואב, כדי להתחרות בכושי בריצה. ואולי-אולי חשש אחימעץ כי הבשורה המרה עלולה להביא להתפרצות זעמו של דויד ולהמתתו של הכושי המבשר, לא כן לגבי אחימעץ, שהיה ממשפחת הכהונה הבכירה. האירוע מעניין ללא ספק.

“הרץ התורן” הבא היה לא אחר מאשר אליהו. לאחר שחיטת כוהני הבעל בנחל קישון מספר המקרא כי “ויד יהוה היתה אל אליהו, וישנס מתניו וירץ לפני (מרכבת) אחאב עד בואכה יזרעאלה” (מלכים א’ יח 46). מרחק הריצה כחמישים ק”מ היה מופרז ללא ספק, אלא שהמקרא ביקש להלל ולהפליג בכוחו וביכולתו של אליהו, כפי שעשה בהקשר ליעקב, למשה ולאחרים, ומעניין שהמכנה המשותף בין כל האישים המשובחים היה החוסן הגופני, וזה בפירוש אומר דרשני.

חוליית הרצים שרצה לפני מרכבת המלכים היתה תופעה ידועה בעולם הקדום וציורים רבים, בעיקר מצריים מוכיחים זאת. המקרא מעיד על חמישים שרצו לפני מרכבתו של אדוניה בן חגית שהתנשא למלוך. בין בעלי התפקידים של המלך רחבעם היהודהי נודעו “שרי הרצים” ונזכר גם “שער הרצים” הסמוך לבית המלך בירושלים.

ירמיהו מביא מין משל הלקוח מעולם הספורט כדלקמן: “כי את רגלים רצתה (כך בטקסט) וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים” (ירמיהו יב 5). את הטקסט ניתן לפרש משתי נקודות מוצא – האחת מתחברת, אליגורית, לניסיונות תחרות ריצה כנגד בעלי חיים, מה שלעיתים עולה ממקורות מסופוטמיים ומצריים, ואף לאורך ההיסטוריה, כאותו כינוי שהודבק לאצן הצ’כי המפורסם, אמיל זאטופק – “הקטר הצ’כי” – שנטען כי ניסה להתמודד כנגד מירוץ קטר הרכבת (אם כי קיימת השערה, כי הכינוי דבק בו דווקא בשל נשימותיו ונשיפותיו הקולניות במהלך הריצה הארוכה), או אולי מתכוון המחבר ללעוג לאצן כלשהו ש”השוויץ”, שהתהדר לו, כאילו ניצח את הסוסים במרוצתו/מרוצתם, והציע לו ,להוריד קמעא את טון התהדרותו.

היה או לא היה, אין זה כלל משנה, החשיבות היא בעצם הטמעת האליגוריה בכלל הטקסט המקראי, כזה שנועדה לציבור הרחב, ומדובר על ציבור שתופעות כאלה היו ידועות לו במידת מה, שאחרת האליגוריה היתה נטולת עוקץ ספרותי וחינוכי. ואולי לכך מכוון גם בעל ספר קוהלת הפוסק, מניה-וביה – ” … כי לא לקלים המירוץ … ” (קוהלת ט 11).

בכל מקרה לפנינו, כמו גם ברשימה אודות מלחמת הביניים, עדות, או לפחות רמיזה, על התהליך ההיסטורי שעברו ענפי לחימה, או כאלה הכרוכים בלחימה, בואכה אל זירת הספורט. שהרי מהו הספורט אם לא הסובלימציה של המלחמה.