השיבה לתקופת הזוהר גרמה גם להחיית הספורט ותרבות הגוף באירופה
הרנסאנס – מאות 14 ועד ה-17, כשהתקיים שוני כרונולוגי בהקשר הגיאוגרפי באירופה – שעמד בסימן החייאתן של התרבויות הקלסיות הקדומות (ההלנית והרומית), הבקיע מתוך כך נתיב חשוב והגיוני (לאור בשורתו) אלי רובד מעניין ביותר של התרבות הגופנית.
תחייה זו לוותה בהתפתחות המדעים (כגון הרפואה), התגליות הגיאוגרפיות שנתצו דוגמות מקובלות של הכנסיה, החינוך (מחוץ לכתלי הכנסיה) ועוד, והיא זעזעה במהלומותיה ופרצה בקיעים בחומתה הגבוהה והבצורה של הכנסיה המדיאבליסטית, על כל התוצאות וההשלכות המתבקשות מכך.
מהפכה זו לא יכולה היתה להתנהל ללא שני תהליכים שהיו שלובים היטב זה בזה: כשלון מסעי הצלב וצמיחת העיר על חורבנה של הטירה ועימה שקיעת מעמד האבירות.
בשורת הרנסאנס בקשה לערער את המוסכמות שהורתה הכנסיה במשך דורות רבים בימי-הביניים לפיהן חיי האדם בעולם הזה הינם נטולי חשיבות לכשעצמם, בחינת מסדרון הכנה לחיים שלאחר המוות. תקופה זו שבמרכזה הועמד ההומניזם במרכז ההוויה האנושית, העלתה על נס את טובת האדם, פיתוח הרוח האנושית ועידונה, ובתמצית – הצבת האדם בטבור הייקום והדינמיקה החברתית.
ערך האבירות סייע לא מעט לחיזוק אושיות הרנסאנס (שהרי הזכיר משהו את האפוס ההומרי הקלאסי, קרי אידיאל החברה היוונית הקדומה). אף המצב הפוליטי באיטליה – מולדת הרנסאנס ועריסתו – היינו רפובליקות ונסיכויות עצמאיות מתעשרות, ובראשן משפחות ידועות כגון גונזגה או מדיצ’י, אותתו במשמעות מיוחדת אודות החוליה ההיסטורית המקשרת עם תופעת ערי הפוליס ביוון הקלאסית המבוזרת. זאת ועוד, השמת הדגש על האינדיבידואליזם והחינוך הגבוה שנועד מעיקרו לשועי העיר, הלחימו, מטעמם, את הגישור המתבקש בין יוון הקדומה לאיטליה הרנסאנסית ההומניסטית. ואם לא די בכך, הרי יצויין כי חסידי האסכולה ההומניסטית באיטליה חתרו, בחינת התחייה הקלאסית להבאת האדם לכדי הרמוניה כוללת ושלימה של נפש וגוף, טעם וידע, לב ורצון ועוד, ואו-אז בקעה ממיתרי גרונם הסיסמה באקורד הנושן-ישן: “נפש בריאה בגוף בריא”.
הוגה הדעות הבולט שהזדקר אותו זמן באיטליה היה וורגריוס (1420-1340). פדגוג זה פרסם ספר בשם “על מידות האציל ועל ההשכלה החופשית” בו יעד את מטרות החינוך ההומניסטי כלשונו – לפתח את הכוחות הגופניים והשכליים גם יחד. וורגריוס פרס תוכנית מקיפה לחינוך גופני ובה מקום מכובד לענפי ספורט רבים.
דמות אחרת שהבקיעה דרך חשובה באיטליה הרנסאנסית היתה של ויטורינו דה-פלטרה (1446-1378). הלה הקים במנטואה (מנטובה) בית ספר כדוגמת הגימנסיון היווני וזאת בבית מידות מפואר המשופע בחצרות, בככרות ובמזרקות, אותו כינה בשם “בית השמחה” (לה ג’יוקוזה”). ויטורינו גילה כלפי תלמידיו יחס אבהי. הוא דאג למזונם ולכסותם, נטל חלק פעיל במשחקיהם ובשעשועיהם והשגיח בקפידה על התנהגותם ועל רמת המוסר שלהם.
השניים, יצויין, וורגריוס וויטורינו, בקשו לזהות את החינוך הגופני כאמצעי להכשרת הנער ליישום מוצלח ומשובח של המטלות העתידיות-העירוניות ולמילוי נאות של התפקידים הצבאיים ברוח התקופה.
הירונימוס מרקוריאליס (1606-1530), רופא איטלקי מפורסם הוציא לאור חיבור בשם ,אמנות הגימנסטיקה”, בו חילק את ההתעמלות לשלושה מישורים, סדורים על פי חשיבותם: היגייני, צבאי ואתלטי (יודגש כי המישור האחרון טבל בגישה צרה המכוונת להשגיות שיאנית בענף ספורטיבי מסויים).
הוגי הדעות האיטלקיים יעדו מטרות נוספות לחינוך הגופני, פרי הנסיבתיות ההיסטורית שהתאפינה באיטליה, לרבות הקניית המיומנות הצבאית וכשירותה ייחסו הללו ערך רב למוניטין, ליוקרה וליכולת לנהל מדיניות אידיאלית, בחינת מתן עצות לנסיך “מתחיל” – סגולות הנקנות על-ידי החינוך הגופני הנכון.
יצויין כי הצלע הפמיניסטית לא הוזנחה על ידי פילוסופים ומחנכים אלה. הללו הועידו לנשים את העיסוק בריקוד ורכיבה במסגרת הפעילות הגופנית החצרונית.
ההומניזם מצא את אכסנייתו הראשונה בקרב נסיכים, אריסטוקרטים, בני סוחרים עשירים ובנקאים. הללו בקשו להפיץ את יוקרתם בעיקר ולהעלות על נס את המוניטין העירוני, בחינת יריבויות פוזיטיביות בין הערים השונות. הללו דאגו לכונן מוסדות חינוך שבאמצעותם חדר אט-אט החינוך הגופני במשמעות המעין-פורמלית אל בין כותלי המוסד החינוכי, בדומה למה שהתנהל בפוליס ההלנית. חינוך זה שימש בבואה לאסכולה הרנסנאסית האיטלקית, ובתור שכזה נועד הוא לצרכיו האינדיבידואליים של הנער ובהתאם ליכולתו. אף כאן ברוח תחיית התרבות ההלנית הקדומה.
רוח הרנסאנס שנשבה בבריטניה, פרי קרינתם של הוגי דעות איטלקיים שפקדו לפרקים את האי, הועידה מקום של כבוד לפעילות הגופנית (במיוחד מן התקופה הטיודורית, ובבואתה במחזות השקספיריים לשם-משל). תומס אליוט הוציא את חיבורו, “המושל”, שעיקרו התמצה בלקט עצות לאציל ולאריסטוקרט, ובו זימן רובד בולט לחינוך הגופני. בדומה לאיטלקיים נטל אליוט מן הספורט היווני-רומי אותם ענפים שנשאו חן במיוחד בעיניו כמו ריצה, שחיה וצייד. עם זאת, בשונה מן האסכולה האיטלקית ייחס אליוט חשיבות, לא רק לעיצוב האופי וסיגול האיכויות כנורמות חברתיות, אלא אף לתוצאות הפיזיולוגיות העולות מן הפעילות הגופנית, כגון התרומה למערכת העיכול, התיאבון, תוחלת החיים והמטבוליזם.
ענק רוח אחר, שלא נפל בחשיבותו מאליוט היה רוג’ר האשאם, המחנך המפורסם של חצר המלוכה הבריטי. הלה העלה על נס בספרו “המורה” את הנחיצות הספורטיבית עבור הג’נטלמן או איש החצר. וכדבריו: “על ג’נטלמנים צעירים להתאמן בתרגילי חצר ושעשועים הולמים ולהתענג עליהם. עליהם … לרכב בחינניות, לרוץ נאה … להשתמש בכל סוגי כלי-הנשק, לירות היטב בקשת … לרוץ, לקפוץ, להיאבק, לשחות, לרקוד בחינניות, לשיר, לנגן בפיקחות, לצוד בעזרת בז, לשחק טניס …”. פעילויות אלה גילמו מעין מיצבור של סממני האימון האבירי/הגברי הקדום מזה וההומניזם האיטלקי מזה. יצויין כי בית המלוכה עודד וטיפח משחקי ספורט. הנרי ה-8 למשל ניהל משחקי טניס בהמפטון קורט (בשנת 1529) וכדורת ב”ווייטהול”.
אליוט, האשאם ואחרים כתבו את חיבוריהם מתוך זיקה אמיצה, וממילא מובנת, לחיי החצר הבריטית, ואף לא אחד מהם דן במפורש בגורל בתי-הספר, המכללות והאוניברסיטאות. אקדמיות אלו נהגו לעיתים למתוח ביקורת נגד העיסוק בפעילות גופנית, ובשורת מקרים גילו אף עמדה נוקשה מאוד. ענף הכדורגל נאסר בתכלית האיסור בקיימברידג’ (1574) ובאוקספורד (1584), ו”העבריינים” שנתפסו הורחקו לצמיתות מבין כתלי המוסדות, והיו אף צפויים להלקאה או למאסר.
ניסיונות נועזים בשדה החינוך הגופני הפורמלי הצמיחו מקרבם מבקיעי דרך חלוציים כגון ריצ’רד מלקסטר, מנהל בית ספר לונדוני (1586-1560), שלא נרתע והפך לאוונגארד במסלול הנחלת החינוך הגופני לתלמידי בית ספרו. אישיות חינוכית זו מיינה בקפידה ענפי ספורט רצויים ליעדים מיוחדים כגון חברתיים וצבאיים, ומצע חידושיה דגל בהדרגתיות התרגילים ובחימום קודם לפעילות הגופנית, ובסדרת תרגילי פיוג והרפייה לאחריה. מלקסטר ביקש להגדיר את המושג “אימון גופני” כדלהלן: פעילות גופנית נמרצת ורצונית המשנה את קצב הנשימה, ויעדה – תקנת בריאותו של האדם והבאת הגוף לכלל הרגל מועיל וטוב (כאילו שלנגד עיניו עמדו כתבי הרמב”ם למעלה מ-300 שנה קודם לכן).
בתקופה זו חלה פריחתה של הרפורמציה באירופה ששאבה את מקור חיותה מן הזרם הפרוטסטנטי. היתה זו תנועה להתחדשות דתית בנצרות, שראשיתה בתביעת התיקונים של מרטין לותר נגד המימסדיות הכנסייתית, הפרישות והסגפנות. לותר (1546-1483) ראה בפעילות הספורטיבית מכשיר רב-ערך להשגת המטרה הנשגבת. כלומר, הפעילות הגופנית תשקוד על שמירת גופו של הנוצרי, שייטיב, מתוך-כך, לעסוק במלאכתו.
אף אולריך צווינגלי (1531-1484) וג’ון קלווין (1584-1509) ראו בחינוך הגופני ובמישחקים תועלת להגשמת המטרות הנעלות ודחו מכל-וכל את ממדי התענוג והשעשוע גרידא המקופלים בפעילות הגופנית.
זיקתה של הפדגוגיה אל הייקום הטבעי והדינמיקה הטבעית התקבלה בברכה אצל הרפורמטורים, שמתוכם הזדקר קומניוס (מיד בהמשך).
אותות התקופה החדשה ניכרו היטב בהשפעתן אף על הכנסיה (בעלת המסר של הקונטר-רפורמציה). ואכן בבתי-הספר של מסדר הישועים הקפידו הנזירים להנחיל לחניכיהם את ערך הבריאות וההיגיינה באמצעות החינוך הגופני. הכנסיה הקתולית השכילה להבין כי רק בכלים המקובלים, קרי החינוך, ובגימוש עמדותיה ונירמולם תרשום לעצמה ניצחון על הכוחות המתחרים, כגון הפרוטסטנטים. מתוך כך לא נתפלא איפוא אודות שורת קרדינלים שהזדרזה לראות בטיפוח מישחקי הילדים מכשיר חשוב לפיתוח החשיבה.
לפרסום מרשים זכה תזכירו של האפיפיור פיוס השני למלך בוהמיה כדלהלן: “בהתייחס לאימון הגופני של הנער, עלינו לשקוד על הקניית הרגלים אשר ישמשו לו בהמשך חייו לטובתו … על הנער לדעת כיצד לייצב את ראשו כראוי, להישיר מבטו ללא מורא … יש לעודד משחקים ואימוני גוף לטיפוח ויימון פעולות השרירים, ויש לעודד כל מורה ללמדם”. חשוב, כך יצויין, לבחון משפט זה על רקע רצונה של הכנסיה לנחול ניצחון נגד האיום המוסלמי-תורכי.
ההומניזם האיטלקי והרפורמציה האירופאית במידה מסויימת בקשו, כאמור, לעודד חופש אינטלקטואלי ולשקוד על הדעת והידע. ההומניסטים המאוחרים מתחו ביקורת על היסחפות הראשונים אחר החופש. על רקע מתחים אלה ועל יסוד המשך שקיעתה של הכנסיה, קמה התנועה הריאליסטית לתקנת החיים על ידי כלים השאולים מן הריאליה גופה. ראשיה ודבריה, כמו פרנסואה ראבלה וג’ון מילטון, דרשו לשלב את החינוך הגופני במערכת החינוך הפורמלי. עם זאת טענו בזכות האופי הבלתי פורמלי והנעים של שיעורי החינוך הגופני לשאת על מנת ליצור עניין רב יותר ורצוף גירויים בקרב הילדים.
חסידי הריאליזם החברתי (בחינת זרם משנה הנגזר מקודמו) בקשו לעשות להכוון החינוך וניתובו במסדרון הכנה לעולם המציאות. משורתם הזדקר מישל דה-מונטאן (1592-1533), יציר כפי ההומניזם הצפון-אירופאי, אשר בשונה מן האינדיבידואליזם האיטלקי נשא זה אופי יותר חברתי ומוסרי. מלומד צרפתי זה דגל בסיסמה “אנו רוצים לחנך את האדם”. בחיבורו “ניסיונות” הציע דרך לחסן את הנוער מפני חילופי מזג-אויר ולהרגילו לחיי פשטות וסבלנות באמצעות מערכת מעניינת של תירגול גופני. חינוך הנוער, יצויין, היה גם נשוא עיוניו של ההומניסט ההולנדי דסידריוס אראסמוס (1563-1466).
חסידי הריאליזם החושי, בעקבות הגילויים, התגליות והחידושים המדעיים, חתרו לטפח את השיפוט העצמי והצפייה בטבע ככלים נחוצים לאיתור האמת. הבולטים באסכולה זו היה פרנסיס בייקון (1626-1561) וג’ון אמוס קומניוס (1670-1593). הללו דרשו כי ידיעת החיים תושג אך ורק על ידי חוקי הטבע וכוחותיו ועל דרך טיפוח חושי האדם וחידודם (ובאשר לילד – שימוש רב בצעצועים). ריאליסטים אלה בקשו לקבוע את היחס המדעי בין שעות החינוך-הגופני והלימודים העיוניים, והשילוב ביניהם. קומניוס, למשל, המליץ לחלק את היממה לשלושה קטעי זמן: שליש ללימוד, שליש לתרגולת גופנית ושליש לשינה.
