שיר השרירים פרק כ”ח ימי הביניים ללא חשש

על התפתחות מוסד האבירות ויחסי הגומלין בין הכנסיה והמלוכה

לכל פרקי הסדרה שיר השרירים

ימי הביניים הינה תקופה ככל שאר התקופות, שמישכה נתון במחלוקת. המקדימים נעצו את ראשיתה במאה החמישית/ששית לספ’ והמאחרים גלגלוה למאה ה-11. המקדימים תיארכו את סופה במאה ה-15 והמאחרים – במאה ה-17. ולכל אסכולה ארגומנטים הגיוניים משלה. השוני העצום בין המגדירים ההיסטוריים נובע מעצם מורכבותה של התקופה ומהגורל המר שידעה.

הגורל המר? עצם הגדרת כותרתה –ימי הביניים, או הימים האפלים – מציגה לאור את נחיתותה לעומת עידנים אחרים, ולא היא. התקופה ידעה התייחסות מאוחרת מקפחת, כמו היתה התקופה הנידונה מין עידן מעבר, חלול ותו לאו.

התקופה עמדה בסימן מאבקים מתמידים בין שני הגורמים המובילים, ולפחות באירופה: הכנסיה מזה והמלוכה מזה, אלא שהתנצרותה של המלוכה מראשית המאה התשיעית, הקרינה על אופי התחרות ההדדית, כזו שידעה עליות ומורדות עם הזמן, ולפחות עד המאה ה-13 – כשלון מסעי הצלב וצמיחת העיר באירופה.

הכנסיה, כגורם דומיננטי באירופה, פיתחה מראשיתה יחס סולד ואף מסתייג כלפי הפעילות הגופנית. מתוך שהדגישה את נחיתות הגוף (“הגוף הינו” – כלשונה – “מכשיר החטא”) למול נעלות הנפש בסיסמת “הצל רוחך”; מתוך שפסלה כל פעילות גופנית בנוסח היווני והרומי בשל יסודותיה הפגאניים, ומתוך שזכרה באימה וברטט מעביר צמרמורת כיצד הושלכו מאמיניה, בזמנו, טרף לשיני האריות בקרקסאותיה של רומא. התייחסה הכנסיה בשאט-נפש וסלידה נמרצת לגילויי הספורט, למעט ריקודי פולחן טקסיים (עדיין מתוך שטבלה במיסיונריות ונזהרה מהתמודדות עם נורמות קדומות שרווחו במיוחג בקרב האוכלוסיה הכפרית), שאף אלה עמדו לעיתים מול מותחי ביקורת קשה, כאוגוסטינוס הקדוש, שהפטיר בציניות מושחזת: “עדיף לחפור מלרקוד”.

במרוצת הזמן חזרה הכנסיה והגמישה את עמדותיה כחלק בלתי-נפרד ממגמתה המיסיונרית, האויקומנית, בחתירתה המתפרסת להשתלב היטב, ובהצלחה, במאבקים על נשיאת כתר ההגמוניה האירופאית והעולם כולו. על כן העלה עולם הנצרות על נס את חברת מסדרי הנזירים, שהתכנו בשם “חיילי הנצרות” או “האתלטים הרוחניים”. חברה זו ייחסה חשיבות לפעילות הגופנית במישור התועלתי הצרוף. היינו, כזו העשויה לשרת ולשמש מסר איתן לפעילות הרוחנית- האידיאולוגית בסימן הנצרות ולחשל את הנזיר (מושא קטנות היום-יום) לעבודה גופנית בחקלאות ובמלאכה. “העצלות” – טען בנדיקטוס הקדוש – “היא אויבת הנפש ולכן על הנזירים להיות עסוקים דרך קבע אם בעבודת כפיים ואם בעיון בכתבי הקודש”.

בסימן זה פיתחו המיסדרים ההוספיטלרי והטמפלרי גישה חיוביות ל”טורנירים” (על כך בהמשך) ואף נטלו בהם חלק. נזירים וכמרים העסיקו עצמם, בין השאר, במשחקי כדור שונים כמו כדורת ומין מיכלוא בין כדורגל לרגבי (בשם “סול”), שזכה לפופולריות רבה בצרפת והדביק בשגעונו כנסיות ומנזרים.

הנסיבות המשתנות של התקופה הטביעו היטב את חותמם כאמור לעיל על עמדת הכנסיה כלפי הפעילות הגופנית, ובמלים אחרות: הביטוי למאבק שניטש בין הכנסיה לבין היסודות החילוניים (המלוכה והאצולה) ; השאיפה העמוקה והנמרצת לסוכך על מוסדות הפיאודליזם ברוח הנצרות והרצון להתמודד בהצלחה עם המציאות שהיתה משופעת במלחמות בלתי-פוסקות ואי-שקט בדרכים. יסודות אלה שימשו מנוף מורכב לצמיחתו של מעמד האבירות (שרוב עקרונותיו נוסחו ועוצבו כבר מימי קארל הגדול בתחילת המאה התשיעית) בחינת חוד-החנית של הבשורה הנוצרית. חברת האבירות, הפרשית, הלוחמת, העמידה בטבורה את הפעילות הגופנית כאידיאל וכאמצעי גם-יחד. עם זאת, בשונה מן היווני הקלאסי לא תר האביר אחר הפרופורציה והסימטריה האידיאלית בסימן הגוף המושלם, אלא שאב יותר ממורשת החברה הרומית הקדומה וחתר מבחינתו להשגת מטרה ייעודה – מילוי התחייבויותיו הצבאיות, קרי המלחמה למען מטרות הכנסיה. אין לזהות את החברה הנידונה כלוחמת גרידא, אלא כזו המקדמת אידיאלים וערכים חברתיים לתיקונה של הריקמה החברתית הקלוקלת.

בסימן משימה זו טבלה היטב האבירות בחותם ההגינות. האצולה הצרפתית התנגדה למשל בתוקף לקשתות, מאחר שאין זו “סגולה אבירית” להלום באויב ממרחק. לביקורת זו לא היה ולא דבר עם גילויי אומץ לב וגבורה.

הגם שהאידיאלים האביריים הושפעו כאמור מדרשות הכנסיה (האביר, כך טענה האחרונה, הינו מגן האמונה, זה אשר נקרא ונחלץ לדגל הכנסיה לצאת למסע צלב כנגד הבלתי מאמינים, הכופרים), יצאה החברה האבירית במחאה קשה נגד החינוך הציבורי שנאנק תחת עולה וכבליה של הכנסיה, ושבין קפליו לא היה כל מקום לפעילות גופנית.

חלף תוכנית הלימודים הכנסייתית, שהעמידה במרכזה את שבע האמנויות החופשיות (דקדוק, רטוריקה, דיאלקטיקה, אריתמטיקה, גיאומטריה, מוסיקה ואסטרונומיה), הציעה האבירות את “שבע” האמנויות משלה: רכיבה (ובכללה הרמת חפצים מן הקרקע תוך כדי רכיבה ודהירה), שחיה וצלילה, קשתות, טיפוס, קרב פנים-אל-פנים טורנירי, האבקות, סיוף, קפיצה למרחק ברגל ימין ושמאל כאמצעי בדוק לשיפור מיומנות הסיוף, נימוסי שולחן, ריקוד ונימוסי חצר. ערכים אלה הטביעו חותם עמוק על האצולה האירופאית אף זמן רב לאחר שקיעת תקופת האבירות במאה ה-13 ועל החברה העירונית שירשה אותה.

השעשועים הגופניים האביריים, בעלי המימד הצבאי ורמת הסיכון הגבוהה התגלעו לשם-משל בהיפוך אקרובטי (“סאלטו”) בשיריון מלא אך ללא קסדה. אולם מכל הזדקר ה”טורניר” שהיה דו-קרב חגיגי וססגוני ספורטיבי בין צמדי אבירים חמושים בכידון ארוך, ששעאו בדהרה מהירה זה מול זה, ויעדם – להפיל את היריב מעל גב סוסו. הראשון שהנהיג את ה”טורניר” היה הקיסר תיאודוריק בשנת 534 והפליא ממנו המלך הבריטי ב-933.

הדו-קרב שימש במקורו יסוד דומיננטי בדין הטאוטוני-גרמני. לאמור – תביעה משפטית בין שני הצדדים הוכרעה על-פי “דין שמיים”, היינו בעריכת דו-קרב ביניהם. במרוצת הזמן פינו החרבות החדות את מקומן למוטות-עץ (כידונים) בעלי ראש קהה, והמשפט – לתחרות ספורטיבית ססגונית. כך נולד לבסוף הטורניר.

נודעו שעשועים ותחרויות נוספות בעלות נופך צבאי-אימוני כגון יחידת פרשים המבקשת לחסום דרכה של קבוצת פרשים יריבה. זו האחרונה תימרנה על מנת לפרוץ את החסימה; “גניבת הדגל”, מגנה על אוהל הפיקוד מפני היחידה התוקפת או המתגנבת של ה”אויב”.

שקיעת האבירות הקלאסית עמדה בסימן האורבניזציה האירופאית (מאות 13/12 ואילך) אשר העמידה במרכז הגותה תפיסות השונות מאלו הכנסייתיות (במישור הליברלי למשל). ביצור הערים בחומות הפך אותן למעין עצמאיות וחידד את אי-תלותן באצולה ובסוכך הכנסייתי המוחלט. כמו כן יצויין כי הרגישות החברתית התחזקה במסגרת העירונית.

נתונים אלה והשקיעה האבירית האיטית שמשו מנוף לניתוב הפעילות הגופנית-האבירית מן הרובד הצבאי הצרוף כמעט לזה הספורטיבי (תופעה המקובלת מאוד בתולדות הספורט). בחינת חיקוי עירוני לפעילות הגופנית בחצרות האבירים והאצולה הפכה התרבות הגופנית ליחידה אינטגרלית במערכת החינוך הפרטי, החצרוני (ועל כך בהמשך).

ענף ספורטיבי שזכה לפופולריות רבה בקרב העירונים היה המישחק בכדור, בעיקר על שום מינופו החברתי. המישחקים בכדור היו מגוננים ונולדו אז אביזרים שונים שנקשרו במישחקים אלה כגון כפפות, מחבטים, עמודי שער ועוד. יריבויות בין-עירונויות (כשהיתה זו שעתה היפה של העיר לצמוח על בסיס קריסת החברה המבצרית-טירתית) ותופעת קהל הצופים הנלהבים העניקו מתח ועניין רב במישחקים, כגון הכדורגל או ה”סול”.

הצמיחה העירונית שמשה בסיס לתופעת הגילדות המקצועיות. הנתונים דלעיל ועובדת נאמנות החברים לאיגוד המקצועי הכשירו את הקרקע לקיום תחרויות ספורטיביות בין הגילדות (וכיום – ליגות למקומות עבודה), כשהמוטיבציה התחרותיות-הפרופסיונלית בין הגילדות חידדה היטב את היריבות הספורטיבית.

הדאגה לבטחון העיר הביאה להקמת מיליציות מקומיות ששמו דגש על האימון בקשתות. ענף זה צימח מקרבו תחרויות ושעשועים שכללו קליעה למטרה, פגיעה בציפורים ובחפצים שהוטלו לאוויר (שלימים יהיה לספורט מודרני בשם clay pigeon).

עיון בטקסט הבא יבהיר כמה נקודות מעניינות. מדובר על הוראתו המפורשת של מלך בריטניה אדוארד השלישי (1365) בזיקה למלחמה כנגד הצרפתים : “אנו פוקדים עליכם … בני העיר … בימי פנאי וחג להתאמן בקשתות. מנועים אתם לעסוק (באותם ימים) בזריקת (ידוי) אבנים … כדוריד, כדורגל … או במישחקים אוויליים אחרים אשר אין תועלת בהם … ולא, תשאו בעונש המאסר …”.

ראשית – אנו למדים על המעבר הכמעט טבעי בין כלי הנשק לאביזרים ספורטיביים. שנית – אנו מיודעים לנפוצות משחקי הכדור. שלישית – אנו גם למדים על שגרת פעילויות הפנאי בימי חג וחופשה.

צמיחת הערים לוותה בהקמת בתי-ספר חילוניים (מחוץ למרותה ולפיקוחה של הכנסיה) אשר קבעו מקום מכובד לפעילות גופנית, בזיקה מיוחדת לפסטיבלים מקומיים, ובכללם שעשועים היתוליים כ”קרב תרנגולים” (הוצאת היריב משיווי משקלו בניתור ממושך יחסית על רגל אחת, כשהידיים שלובות על בית החזה). בחופשת הקיץ התאמנו הנערים בקפיצה, בהיאבקות, בידוי אבנים ובמישחקי כדור, ובחורף גלשו על המדרונות המושלגים והחליקו על נהרות ואגמים קפואים.

עם הפריחה העירונית שעמדה, כאמור, בסימן שקיעתה של החברה האבירית, תפסו תחרויות העלות ציביון המוני-עממי, בשונה מן הייחודיות והסגולתיות האבירית, את מקום הבכורה, כגון קשתות, טניס, כדורת, קריקט, גולף וכדורגל (את הכדור הובילו השחקנים בידיהם, כמו הראגבי כיום וחבטו בו). נציין גם שעשוע שמקורו האבירי אינו מוטל בספק ושמו “קארוסל” והוא “רכיבה” על סוסי עץ.

הכפריים מצאו לעצמם פורקן ומיפלט מן המתחים השונים שהיו מנת חלקם של ימי הביניים באירועים משפחתיים וציבוריים. הפסטיבלים העממיים שקקו במיגוון פעילויות גופניות כמו ריצה, קפיצה, ידוי אבנים, משחקי כדור ושאר שעשועים כגון ריצה וניתור כשהרגליים נתונות בתוך שק, ריצה כשפעמונים כבדים תפורים במכנסיים, הטלת כלונסאות ארוכים ועוד, שכאלה ניתן לחזות בהן כיום בחגיגות מסורתיות ברחבי אירופה. נפוצו גם ריקודים רבים ומגוונים (אך טרם הותרו ריקודי זוגות) שלוו בכלי זמר ובשירה.