שיר השרירים יד’ – אולימפיאדה בצור

קיימת תיאוריה הגורסת, כי המישחקים האולימפיים הובאו ליוון מפויניקיה, כאשר כבר במאה ה-15 לפנה”ס נערכו מישחקים מעין-אולימפיים בצפונה של האחרונה.

יסון, הכוהן הגדול מטעם השלטון הסלאוקי ביהודה בנה, כידוע, גימנסיון ואפביון בירושלים, כשאלה מקפלים בתוכם את היסוד המהותי במערכת החינוך המקובלת בעיר היוונית-הלניסטית, אולם דומה שעיון בפרשת מישחקי צור עשוי להאיר את מפעלו של יסון באור מעניין.

נקרא תחילה את הקטע המופיע אצל בעל מקבים ב’: “ובהיות מישחק שנת-החמש בצור, והמלך (אנטיוכוס הרביעי, “אפיפנס”) היה שם, שלח יסון המתועב מתבוננים אנטיוכיים בשם ירושלים, אשר הביאו שלוש מאות דרכמות לקורבן הראקלס, והמביאים בקשו לבלתי הוציא אותם לקורבן, כי לא נאה אלא להוציאם לצורך אחר. ובכן, נועדו אלה ברצון השולח לקורבן הראקלס, ולמען הנמצאים הוציאום למעשי הספינות” (מקבים ב’ ד’ 20-18).

קטע זה ייבחן לאור הסעיפים הבאים:

מישחקי צור
קיימת תיאוריה הגורסת, כי המישחקים האולימפיים הובאו ליוון מפויניקיה, כאשר כבר במאה ה-15 לפנה”ס נערכו מישחקים מעין-אולימפיים בצפונה של האחרונה. היה זה אלכסנדר ממקדוניה אשר יסד וכונן את מישחקי צור הספורטיביים לאחר כיבוש העיר בשנת 332 לפנה”ס, ויצויין כי מהלך זה היה מקובל לעיתים במדיניות ההלנית, ואלכסנדר, שביקש להציג את הלניסטיותו (די באילוץ ובמלאכותיות), קפץ על כל הזדמנות ממין זו. מישחקי צור היו בין-עירוניים והוקדשו לאל המרכזי הצורי – מלקרת, שזוהה עם הראקלס (שהיה, אגב, הפטרון המיתולוגי של הגימנסיון היווני הקלאסי) ולראש האלים היווני – זאוס (שהיה הפטרון העליון של המישחקים האולימפיים).

ידוע כי הערים ההלניסטיות נהגו לערוך מישחקים אגוניסטיים משותפים, רבי-פאר והדר ולשלוח את נציגיהן לתחרויות מפורסנות יותר ביוון גופה. כך למשל, בשנת 270 לפנה”ס ניצחו נציגיהן של הערים צידון וביבלוס בתחרויות ההיאבקות שהתקיימו באי המפורסם דילוס, ובכתובת המתוארכת לשנת 200 לפנה”ס אנו קוראים על השתתפות אתלטים מצידון במישחקים הנמאיים שנערכו ביוון בהשגחת בני ארגוס.

בכל מקרה, גם כאשר התפרסמו המישחקים האולימפיים ביוון גופה, לא נגרע כבוד המישחקים הפויניקיים, ותחייתם לבשה אור וגידים בעיקר בתקופה ההלניסטית כאשר מרכז הכובד עבר מיוון למזרח.

“מישחק שנת החמש”
ידוע כי המישחקים האולימפיים ויתר התחרויות הבין-עירוניות הקדושות נערכו אחת לארבע שנים מטעמים מיתולוגיים ואף בהקשר חקלאי. אם-כן, מדוע מוסר בעל מקבים ב’ כי מישחקי צור נערכו אחת לחמש שנים (“פאנטאטריס” בלשון המקור)? ובכן, היוונים נהגו למנות את שנת עריכת המישחקים כשנה הראשונה וכשנה ה”חמישית” המסיימת את האולימפיאדה הקודמת. יוצא איפוא ששנת המישחקים נספרה פעמיים, ומדוע? כדי ליצור רציפות ספיראלית של כל המישחקים כמעין שלשלת המורכבת מחוליות חבוקות היטב. הדבר נבע מטעמים מקודשים, בכדי לא לפגוע בפטרון המישחקים, הלא הוא ראש האלים, זאוס בכבודו ובעצמו. הכתרת מישחקי צור כ”מישחקי שנת החמש” מעידה על מכובדות התחרויות ועל העננה הפולחנית שריחפה עליהן.

מועד המישחקים
יש להניח כי המישחקים הצוריים התקיימו בשנת 173 לפנה”ס, וזאת על-פי ההקשר המקבי, שבו שקוע הקטע הנידון. תיארוך זה עשוי לשמש יתד כרונולוגי ביחס לגימנסיון הירושלמי, פרי מפעלו של יסון. הלה קיבל את האישור לבניית הגימנסיון הירושלמי מהמלך הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי, בשנת 175 לפנה”ס, ואם נניח לרגע כי העדות המקבית רומזת על השתתפות פעילה של אתלטי ירושלים במישחקי צור, כפי שנעלה בהמשך, נוכל לשער כי משנת 175 לפנה”ס ואילך ניגש יסון במשנה מרץ ובנחישות להקים את הגימנסיון (או לפחות את יסודו של זה, בדמות ה”פאלייסטרה” – בית האולפנה היווני להיאבקות) והכשיר את נציגיו לקראת תחרויות צור, שהיו חשובות מאוד,ולראיה שהמלך הסלאוקי בכבודו ובעצמו נהג לנטות את חסותו על המישחקים, כשהוא צופה בהם ממושב הכבוד.

חברי המשלחת
הטקסט המקבי מכנה את חברי המשלחת בשם “מתבוננים אנטיוכיים בשם ירושלים”. “מתבוננים” (ובטקסט היווני – “תאודוי”) שימשו במשרות פוליטיות רמות בירושלים, מסיעתו של יסון.
השאלה היא, האם היתה זו משלחת של נכבדים, המלווה את המשתתפים, או שמא היו ביניהם גם אתלטים?
ובכן, ראשית, נהוג היה בעולם היווני- הלניסטי, שעיר אשר לא קבלה הזמנה רשמית מן העיר המארחת את המישחקים, מנועה מליטול חלק בתחרויות. ואם כן, ייקל עלינו להניח, כי שנתיים לאחר תחילת הקמת הגימנסיון והאפביון ו”רישום אנשי ירושלים כאנטיוכיים” על-ידי יסון, הוכרה ירושלים, או חלקה לפחות, כעיר “פוליס” לכל דבר, וזכתה איפוא בהזמנה המכובדת.
שנית, מקובל היה בעולם היווני וההלניסטי שכל משלחת אתלטים, אשר ייצגה עיר מסויימת, היתה מלווה בנכבדי העיר וראשיה.
שלישית, העדויות על בניית הגימנסיון והאפביון על-ידי יסון, מספרות בפירוש כי הלה בחר “את המפוארים שבבחורים” כחניכים הראשונים של הגימנסיון. אם נקבל את האפשרות כי ” הבחורים המפוארים” לא היו אלא הבחורים החסונים והיפים בגופם, כפי שהיה מקובל בעולם היווני וההלניסטי, עשויה התמונה להצטייר כך: בשנת 175 לפנה”ס, כאשר קבל יסון את הרשות לבנות גימנסיון ואפביון, הוא ידע בפירוש כי בעוד שנתיים ייערכו מישחקים אגוניסטיים, בין-עירוניים בצור. רוצה לומר, במשך שנתיים אמור היה, אם רצונו בכך, להכשיר מספר מסויים של אתלטים, כאלה שיוכלו לייצג את ירושלים בכבוד במישחקי-צור.
זאת ועוד, לבד מהתהילה והפרסום האישי שבו זכו המנצחים בתחרויות אלה, היתה העיר השולחת (כגון ירושלים) זוכה אף היא ליבול לא קטן של יוקרה, ואולי אף לשדרג את מעמדה הפוליטי. יסוד זה עשוי להסביר את רצונו העז של יסון להכשיר אתלטים מבני האצולה הירושלמית ולצפות שהללו אף יזכו בפרסים במישחקי-צור.
לא יהיה זה איפוא רחוק מלשער, כי האתלטים הירושלמים, בוגרי הגימנסיון של יסון, נטלו חלק בתחרויות צור (ואולי אף חלקם היו כוהנים), ואיתם באו הנציגים הרשמיים המכובדים של ירושלים, קרי נציגי הפוליס.

פרשת הקורבן
במקורות נאמר כי המשלחת הביאה עימה 300 דרכמות כסף, אך לא המירה אותן במתת קרבן להרקלס-מלקרת, אלא לבניית אניות עבור צור או סיפוק צרכי הספינות הצוריות.
בקטע המדובר מופיעים שלושה מונחים משמעותיים: “מתבוננים”, “מביאים” וה”נמצאים”. קשה להעלות על הדעת ששליחיו של יסון ונאמניו יעזו להמרות את פיו ולא להועיד את הכסף על-פי צוו יוזם הרעיון.
לפנינו שתי הצעות לפירוש המהלך התמוה במקצת:
ראשית – בעל מקבים ב’, שלא היה מאנשי שלומו של יסון והרבה להשמיצו ככל האפשר, לא התקשה להגזים כי יסון הורה לשליחיו להועיד את האוצר לקורבן.
שנית – יסון הורה ל”מתבוננים”, לנציגי האצולה הירושלמית המתיוונת, להקדיש את הכסף לקורבן, אך ה”מביאים”, אותם ה”מתבוננים”, או שמא האתלטים הירושלמיים, סרבו לעשות כן, ולמען ה”נמצאים” (כנראה מדובר ביהודי העיר צור) הקדישו את הכסף לצרכי הטרירמות הסוריות.

סבורני, לאור המידע שיש בידינו על יסון והרפורמות שלו, כי האפשרות הראשונה היא המתקבלת ביותר על הדעת, עם זאת, אי אפשר להתעלם מן העובדה, שהמקור המקבי אכן מזכיר את הקורבן. אולם, הגם שכך, מאחר שאין לשער כי המלאכים היו ממרים את פי יסון, ומאחר שבעל מקבים ב’ סלד מכל מפעלי יסון, נותנת הדעת כי מדובר בגוזמה מקבית.

ולסיום אציין כי לא מצאתי במיגוון הנוהגים המקובלים בתחרויות היווניות וההלניסטיות, ולו פעם אחת, שבו שולחת אחת הערים “מתבוננים” מכובדים לצפות בתחרויות האתלטיות, שהתקיימו באחת הערים המרכזיות, ללא אתלטים ומתחרים.

אם כן, אחת מן השתים : או שה”מתבוננים” היו גם אתלטים, מבני האצולה הירושלמית, או שיחד עם משלחת הכבוד הופיעו גם מתחרים יהודים, חניכי הגימנסיון הירושלמי ובוגריו.

אין ספק בכך, שהמשלחת הירושלמית ששוגרה למישחקי-צור, מהווה בחינת אבן נוספת בפסיפס המידע אודות תרבות הגוף בנוסח ההלניסטי, כפי ששוקעה ביהודה.