המדע חושף את המיתוס של המחבלים המתאבדים
המאמר נקרא במקור Murdercide
20.4.2006
מאת: מייקל שרמר, סיינטיפיק אמריקן
התמונה מתוך אתר לזכרו של אסף צור, תלמיד תיכון שנהרג בפיגוע בקו 37 בחיפה – האוטובוס נלקח למיצג שנועד להמחיש את נושא הטרור, ומוצג ברחבי ארה”ב
“עליך להיות גאה בי מאוד. זה כבוד, ואת תראי את התוצאות, וכולם יהיו מאושרים… בכל שתעשי, שאי את ראשך בגאון, מתוך מטרה, אל תישארי אף פעם ללא מטרה, שימי אותה מולך ותמיד תחשבי: 'לשם מה.'”
– מכתב הפרידה שהותיר לאשתו זיאד ג'רח, המחבל שריסק ב-11 בספטמבר את מטוס טיסה 93 בשדה בפנסילבניה.
התרצחות
המדע חושף את המיתוס של המחבלים המתאבדים
למשטרה יש ביטוי לתיאור מעשיהם של אנשים המעמידים את עצמם בנסיבות הכופות על שוטרים לירות בהם: “התאבדות בידי שוטר” על פי מטבע הלשון הזאת מחבלים מתאבדים מבצעים “התאבדות על ידי רצח”, כך שאני מציע לקרוא לפעולות שלהם “התרצחות”: הרג בני אדם בכוונת תחילה זדונית באמצעות רצח-עצמי.
הסיבה לכך שאנו זקוקים לדיוק סמנטי נובעת מכך שנושא ההתאבדות משך את תשומת לבם של מדענים שמבינים שהיא תוצר של שני מצבים שאינם קשורים להתרצחות: מצב של אי-יעילות ומצב של ניתוק. תומס ג'וינר, פסיכולוג מאוניברסיטת המדינה של פלורידה כתב בחיבור המדעי פוקח העיניים שלו “למה אנשים הורגים את עצמם” (הוצאת הרווארד, 2006): “אנשים מחפשים את מותם כששני צרכים בסיסיים נעלמים מחייהם: הצורך להשתייך או ליצור קשר עם אחרים והצורך להרגיש שאנחנו יעילים ביחסנו אל אחרים או ביכולתנו להשפיע עליהם.”
על פי התיאוריה הזאת, האנשים שבחרו לקפוץ ממגדלי התאומים ולא להישרף בהם למוות לא היו בעלי נטייה להתאבדות, גם הנוסעים בטיסה 93 שנאבקו באומץ בחוטפים על השליטה במטוס שבסופו של דבר התרסק בשדה בפנסילבניה לא היו כאלה, וגם לא החוטפים שהטיסו את המטוסים לתוך הבניינים.
המדע סותר את הסברה שמחבלים מתאבדים הם עניים, חסרי השכלה, מנוכרים או מופרעים. מארק סייג'מן, פסיכיאטר משפטי במכון למחקר מדיניות חוץ, מצא במחקרו ששלושה רבעים מתוך 400 חברי אל-קאעדה שבדק באו ממעמד גבוה או בינוני. יותר מכך, הוא אומר, “רובם המכריע, כ-90% מהם, באו ממשפחות חמות ובלתי פגועות, ו-63% למדו במכללות, בהשוואה ל-6-5 אחוזים כמקובל בעולם השלישי. מדובר בטובים ובמבריקים ביותר בחברה שממנה הם באים.” הם גם לא היו מובטלים או חסרי משפחה. “רחוק מכך, 73% היו נשואים ולרובם המכריע היו ילדים… שלושה רבעים היו בעלי מקצוע מלא או חלקי. יש בהם מהנדסים, ארכיטקטים ומהנדסים אזרחיים, ובעיקר מדענים. מעטים מאוד למדו מקצועות הומניים, ובאופן מפתיע רק למעטים רקע דתי.”
ג'וינר משער שתנאי הכרחי להתאבדות הוא ההתרגלות לפחד מפני הכאב הכרוך במעשה. איך גורמים ארגוני הטרור לקיום התנאי הזה בקרב המגויסים שלהם? אחת הדרכים היא חיזוק פסיכולוגי. עמי פדהצור, חוקר במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה כתב בספרו “טרור באמצעות התאבדות” (הוצאת פוליטי פרס, 2005) שהחגיגות סביב פיגועי ההתאבדות והנצחתם שהחלו בשנות ה-80 שינו תרבות שלמה ועשו אותה לתרבות המעריצה את מות הקדושים ואת המתאבדים. כיום מחבלים-מתאבדים מופיעים בכרזות כמו כוכבי ספורט.
שיטה אחרת לשליטה היא “דינמיקה קבוצתית.” אומר סייג'מן: “המחבלים לעתיד מצטרפים לג'האד באמצעות קשרים חברתיים שהיו קיימים קודם לכן עם אנשים שהם כבר מחבלים או שהם מחליטים להצטרף כקבוצה. ב-65% מן המקרים קשרי חברות קודמים מילאו תפקיד חשוב בתהליך.” הקשרים האישיים האלה עוזרים להתגבר על הנטייה הטבעית להימנע מהקרבה עצמית. “המחבלים המתאבדים בספרד הם דוגמה מושלמת נוספת. שבעה מחבלים שותפים לדירה אחת ולאמירה אחת: 'הלילה אנחנו הולכים למות, חבר'ה.' אינך יכול לבגוד בחבריך ולכן אתה מצטרף.” סביר להניח שכל אחד בנפרד לא היה עושה זאת.
אם כן, אחת השיטות להפחית פיגועי התאבדות היא לכוון נגד קבוצות מסוכנות המשפיעות על פרטים, כמו אל-קאעדה. שיטה אחרת, אומר הכלכלן אלן ב' קרוגר מאוניברסיטת פרינסטון, היא להגביר את חירויות האזרחים במדינות המטפחות קבוצות טרור. בניתוח נתוני הטרור של מחלקת המדינה האמריקנית גילה קרוגר ש”מדינות כמו ערב הסעודית ובחריין, שמהן יצאו מחבלים רבים יחסית, הן מדינות אמידות מבחינה כלכלית, אך אזרחיהן חסרי חירויות. הסבירות שמחבלים מתאבדים יצאו ממדינות עניות בעלות מסורת להגנת חירות הפרט נמוכה. ברור אפוא שחופש להתאסף ולהפגין בדרכי שלום ללא הפרעה של הממשלה מסייע מאוד לספק חלופה לטרור.”
הבא נניח לפעמוני החירות לצלצל.
קריאה למהגרים המוסלמים לקבל את ערכי החברות החילוניות
מתוך אתר ממר”י
בעל טור רפורמיסטי ביומון “אל-אתחאד” היוצא לאור באיחוד האמירויות הערביות, יוסוף אבראהים, קורא למוסלמים בחו”ל להכיר בחילוניותן של המדינות אליהן הגרו ולא לנסות לכפות את ערכיהם האסלאמיים על הרוב החילוני.[1] להלן חלקים ממאמרו:
“דבר חשוב התרחש לאחרונה באוסטרליה וגרם לנו לשאול את עצמנו מי אנחנו ומה אופי יחסנו לאחרים? כאשר מגיעים זרים למדינות אסלאמיות לעבוד, לחיות, או לבקר, אנו מתעקשים שהם יכבדו את המסורות האסלאמיות והערביות שלנו. כמו כן, אנו מצפים מהעובדים הזרים בארצותינו לכבד את מנהגי דתנו ולעיתים אנו אף מפריזים ודורשים מנשותיהם לכסות את ראשיהן ברעלה, ודורשים מהם שלא לאכול בפומבי בימי הרמדאן ולהימנע מלאכול חזיר, לשתות יין וכדומה […] בכל המדינות האסלאמיות מענישים, מגרשים או כולאים כל מי שמואשם בפגיעה ברגשות התושבים […]
זכותם של המוסלמים לכפות את הערכים האסלאמיים על עמיהם ובארצותיהם, כל עוד הם מהווים את הרוב. הבעיה היא מה קורה כאשר המוסלמים אינם הרוב, בדומה למצב באמריקה, באירופה, באוסטרליה ובכמה ממדינות אסיה […] האם ביכולתם של המוסלמים המהגרים בחו”ל להתעקש להחיל את חוקי השריעה האסלאמית על עצמם ועל אחרים, אפילו במקרים שברור כי הם מיעוט? האם ביכולתם להתגרות בתרבויות החילוניות הרווחות בחברות המערביות, או להתנגד לרצון החברות הללו להפריד בין דת למדינה? […] האם במדינות חילוניות יש למוסלמים זכות לבנות מסגדים, ללמד את הקוראן או לתמוך בבתי הספר הדתיים? האם חייבת להיות למוסלמי זכות לשאת יותר מאישה אחת באמריקה, רוסיה, אירופה וסין? האם הם יכולים לכפות שם את העונשים המופיעים בקוראן? […]
מבחינה עקרונית העניין כולו מסתכם בהשקפותינו ביחס לאחרים, בשאלה האם אנו סבורים כי לאחרים יש זכויות או לא ובשאלה האם האסלאם הוא דת המסוגלת להתקיים בסביבה חילונית מבלי להתנשא על אחרים, במיוחד בכל הקשור לחוקים האזרחיים בדמוקרטיות המערביות.
העניין מחזיר אותנו פעם נוספת לאוסטרליה. בשבוע שעבר זימן ראש ממשלת אוסטרליה השמרני, ג'ון הווארד, ללשכתו קבוצה גדולה של חכמי דת מוסלמים מהקהילה המוסלמית המתגוררת ביבשת והציג להם אוליטמטום. הוא אמר כי אוסטרליה, שהיא אדמת מהגרים ביסודה, דורשת מכל מי ששוהה בה […] 'נאמנות מלאה' לחוקה האוסטרלית החילונית ולא לשום חוק אחר הרווח במדינות מהן הגיעו המהגרים […] מחשש שמא דברי ראש הממשלה אינם ברורים דיים, הוסיף ממלא מקומו ושר האוצר הנוכחי, פיטר קסטילו, כי חכמי הדת המוסלמים חייבים לדבוק בחוקים החילוניים ואם לא יעשו כן, עליהם לעזוב את אוסטרליה […]
הסוגיה של 'לחיות ולהניח לאחרים לחיות' הפכה להיות סוגיה קיומית. בהתאם לערכים הדמוקרטיים הנוכחיים ולערכים נוספים, רוב הלא מוסלמים חיים במערכות המבוססות על הפרדה בין דת למדינה […] הואיל ואין זה סביר שהמצב ישתנה […] הכרח יהיה לאחינו המוסלמים החיים בחו”ל לחיות על פי ערכים משותפים עם אנשים המעדיפים את החילוניות. המוסלמים החיים בחו”ל לא יכולים להניח שהם מסוגלים לכפות את ערכיהם, בדיוק כשם שאין אנו מאפשרים לנוצרים החיים בקרבנו לכפות עלינו את ערכיהם […]”
