ראשיתה של רשימה זו התעברה בבוקר שלאחר המשחק בין נבחרות גרמניה ואיטליה, כאשר האיטלקים הדיחו את הגרמנים המארחים ("פוי", "לא יפה") ומכל עבר, ברחוב הישראלי נשמעו שאגות שמחה, כאילו אומרות "דפקנו" (אופס, סליחה!) את הגרמנים.
הכותרת נשמעת מתלהמת, אמוציונאלית משהו, כאילו אינה שייכת למדור פרסומי כלשהו ובפרט לאתר "הידען", אך הסכיתו ושמעו. ראשיתה של רשימה זו התעברה בבוקר שלאחר המשחק בין נבחרות גרמניה ואיטליה, כאשר האיטלקים הדיחו את הגרמנים המארחים ("פוי", "לא יפה") ומכל עבר, ברחוב הישראלי נשמעו שאגות שמחה, כאילו אומרות "דפקנו" (אופס, סליחה!) את הגרמנים.
ב"הארץ" (4.7.06) פורסמה קריקטורה מאת המאיירת דניאלה ובה רואים שלושה גברים, ערב המשחק בין נבחרות איטליה לגרמניה, והשאלה שהתרוצצה ביניהם היתה: "בעד מי אתה? בעד הפשיסטים, או בעד הנאצים?". בעקבות הקריקטורה שלח שגריר איטליה בישראל, סנדרו דה ברנרדין מכתב מחאה לעיתון, ובצדק, תחת הכותרת של "סטריאוטיפים מסוכנים" (5.7.06), שנכתב, על אף זעמו, בנוסח מאוד דיפלומטי. ומאז אף התפרסמו מכתבי מחאה נוספים.
קריקטורה זו משקפת נאמנה, את ההתעוותויות הלאומיות-פטריוטיות המחברות יחד, בתפירה די גסה את הצד ההיסטורי (ואין זה משנה האם הוא נכון) לאמוציונאלי, והתסמונת של "סליחה, אבל אין לי אחות" כה מתאימה לאווירה שכזו.
ידידי הטובים ביותר יודעים שהנני פרנקופיל (חובב תרבות צרפת), וניסיתי "לצאת מן הארון" לפני המשחק בין צרפת לפורטוגל, ובעיקר לאחריו, כשהודחה פורטוגל על ידי ה"כחולים", ואו-אז הסתבר לי כיצד עדיין מצויים טונות שלמים וכבדים של שנאה בקרב הציבור לצרפתים, ה"אנטישמים" כלשונם. התקשיתי, ועדיין עבודתי סיזיפית, לנסות ולהסביר לציבור כי ראשית – אין לחבר בין ספורט לנושאים אחרים, ולפחות באופן מלאכותי ואמוציונאלי, ושנית – צרפת, דווקא בשונה מהרבה מדינות באירופה לא גילתה אנטישמיות כה שורשית, כפי שמצויה במדינות אחרות. אני מנסה, אך לשווא. האמוציונליות חזקה הרבה יותר מכל הסבר רציונלי. קחו למשל את פולין, שכלפיה, בוודאי, משולחות שנאות ישראליות רבות, ובעיקר בעקבות השואה. והנה, מה מסתבר? למעלה ממחצית חסידי אומות עולם היו פולנים.
קחו למשל את הולנד. הנבחרת ההולנדית (ה"כתומים") זוכה זה שנים אצלנו להערצה כמעט עיוורת. ומדוע? נוצרה בקרב הציבור "אמיתה", כאילו לא היו כמו ההולנדים לעזור ליהודים בתקופת השואה. ומה מסתבר? הולנד דווקא היתה נגועה בשנאת יהודים עזה בתקופת השואה וגילויי עזרה ליהודים היו יותר בצרפת (!!!) מאשר בהולנד.
אז הבה ניקח שוב את צרפת. בשנות החמישים והששים (עד מלחמת ששת הימים) שררה ממש אידיליה בין ישראל לצרפת. זו באה לידי ביטוי במישור הפוליטי, הכלכלי, הצבאי (בעיקר בחיל-האוויר), הגרעיני ו"אפילו" התרבותי, ואולי אין טוב מלהדגים את הרומן הישראלי-צרפתי מאשר בשירים הישראליים, שמה-זה-הושפעו מהשאנסון הצרפתי, ובעיקר להקת "התרנגולים" (וכמה שזה סמלי, שהרי סמלה של צרפת הוא התרנגול – le coq gallois). ומשעה שהתקררו היחסים בין שתי המדינות גילה הציבור הישראלי תחילה הסתייגות מהחברה הצרפתית, וזו התגלגלה חיש-מהר לגילויי שנאה, שעד היום קשה לעקור אותם, ואף כלפי המופע האור-קולי שתרמה ממשלת צרפת לישראל (לפני למעלה מחודש) ושהופק מול שפת ימה של תל-אביב-יפו, גילה חלק לא קטן של הציבור חוסר אהדה, כאילו הצרפתים מבקשים לחזר אחרינו.
אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו נבחרת גרמניה היתה מתברגת ומגיעה לגמר המונדיאל. לא היה זה משנה מי עתיד היה לעמוד מולה, "אפילו" נבחרת צרפת, היה הציבור בישראל כמעט כולו תומך בצרפתים מול הגרמנים, שהרי "יש-גבול-לכל-דבר!".
בסוף יוני 2002, לקראת גמר המונדיאל פרסמתי באחד העיתונים מאמר שנגע מחד באלימות שבמגרשים, ומאידך בזיקה שבין ספורט לפוליטיקה. רואיינתי למחרת בתוכניתו של רזי ברקאי "מה בוער?", ולמרות שמדובר במראיין נבון ומשכיל, הוא התקשה, ועמו לא מעט מאזינים, לבלוע את הצהרתי, כי אני תומך "דווקא" בנבחרת גרמניה (בזיקה למשחק הגמר), ומכל מיני טעמים, ובעיקר בגלל אופי המשחק ומהלכי המאמן. התקשו, אפוא, להאמין כי אני תומך בנבחרת-שאתם-יודעים-מה-היא-מסמלת-עבור-העם-היהודי.
נכון שקשה לעקור פרמטרים לאומיים מהשדה הספורטיבי, ובעיקר כשהמונדיאל בנוי על בסיס הנבחרות הלאומיות. מאידך, אפשר בהחלט להבין את מאמציו של האציל הצרפתי פייר דה-קוברטאן להחיות בשלהי המאה ה-19 את המשחקים האולימפיים המודרניים בסימן התשוקה לשלום עולמי. פייר דה קוברטאן היה מין "נער מרדן", נון-קונפורמיסט, כאשר בעיצומה של התקופה הקולוניאלית באירופה, של המאבק בין בריטניה, צרפת וגרמניה בעיקר על שטחי כיבוש ושליטה מעבר לים, "העיז" האדון המכובד הנ"ל להציע עריכת משחקים אולימפיים, מחודשים, בסימן המסר החדש לעולם – מסר של שלום, אחווה ואנושיות. אחד הגימיקים למינוף הרעיון היתה ההחלטה, שהמשחקים לא ייקראו על שם המדינה המארחת, אלא על שם העיר המארחת, כדי להקטין, כמה שאפשר, את היריבויות הלאומיות, שממילא רווחו אז באירופה ובעולם כולו. אף סמל המשחקים – השילוב בין חמש טבעות – לא נקשר כלל לחמש יבשות או לחמישה ענפים, אלא לסמל פולחני-אולימפי מקודש, שהעיקר בו היו צבעי הטבעות, צבעים המאחדים את דגלי המדינות המשתתפות כסמל על-לאומי ועוד.
קוברטאן וחזונו אולי נשכחו לא מעט, אך מעניין, אגב, כיצד החברה הצרפתית מזדהה עם נבחרת הלאומית למונדיאל, שמורכבת מלא-מעט כוכבים המשתייכים לציבור המהגרים הצפון-אפריקאי. לראות, להשתאות ולהעריך. ואם חשבנו שמדובר באירוע תקשורתי חולף, אז אולי ניזכר בהפגנות ההמוניות בפריז ומחוצה לה, כמו במרסיי או בליון, בעקבות הרצח של הנער היהודי אילן (אלן) חלימי, ולאו-דווקא בזיקה לאנטי-אנטישמיות.
נ.ב – חכו ליום ראשון וראו עד כמה הקהל הישראלי יתמוך בנבחרת איטליה, רק בגלל שנאתו העיוורת לצרפתים.
